ראשון 26 במאי 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    חדשות • 12.09.2018
    כסף זה לא הכל
    יואב פרומר

    העובדה כי ראש הממשלה בנימין נתניהו היה מהראשונים — ובינתיים היחידים — לשבח את החלטתו של הנשיא טראמפ לסגור את הנציגות הפלסטינית בוושינגטון אינה מפתיעה. אם לא יקבלו את התוכנית שלי, לא יקבלו כסף, הסביר טראמפ בשיחת חג עם מנהיגים יהודים בארה"ב. לא יסכימו, לא יקבלו. נשמע מוכר? ודאי שכן, כיוון שהבית הלבן למעשה אימץ בלב שלם את משנתו של נתניהו, וכבר קשה להבדיל היכן מדיניות החוץ הישראלית מסתיימת והאמריקאית מתחילה. והבעיה בכך? שזה מעולם לא עבד לישראל — ולכן אין סיבה שזה יעבוד הפעם לארה"ב.

     

    המחשבה שניתן לכפות הסכם בכוח ולהטיל סנקציות על הפלסטינים על מנת לאלץ אותם לשוב לשולחן המשא ומתן ולקבל את "הסכם המאה" שרקמו אנשיו של טראמפ היא אבסורדית, שכן היא מתעלמת מעצם נסיבות המחלוקת ההיסטורית באזור. מעולם לא מדובר היה "רק" בשטחים, בגבולות או באינטרסים מוחשיים שניתן לכמת, לחלק ולהעביר. מהות הסכסוך הייתה ונותרה סביב הכרה, כבוד, והגדרה עצמית — אותם גורמים סובייקטיביים ובעיקר סנטימנטליים שלא ניתן למדוד, ולכן גם לא ניתן לרוכשם בכסף וודאי שלא להשיגם באיומים ובסחיטה.

     

    הניסיון האמריקאי להתנות מימון לרשות הפלסטינית ולאונר"א בוויתורים מדיניים מתעלם לחלוטין ממה שמאז ומתמיד הניע את הפלסטינים, ודבק בהנחת היסוד השגויה שכבר יותר מעשור מעצבת את המדיניות הישראלית (הכושלת) מול חמאס: האמונה כי לחץ חומרי — למשל באמצעות מצור — יגרום לשינוי אידיאולוגי. כלומר, שהבטחות לתמריצים כלכליים מוחשיים יגברו על תחושות, רגשות ואמונות.

     

    זה לא עבד בעזה, וזה לא יעבוד בגדה, כי ביחסים בינלאומיים כסף זה לא הכל. אין דוגמה אחת בהיסטוריה שבה עם שרואה עצמו תחת כיבוש הסכים למכור את כבודו בעבור חופן דולרים, אפילו כשמדובר במאות מיליונים. אינטרסים חומריים הם חשובים, אפילו חיוניים. אבל כשדורשים ממישהו, במיוחד במזרח התיכון, להקריב למענם את הערכים, הם הופכים למשניים. זאת הסיבה האמיתית מדוע חמאס ממשיך לשלוט בעזה, זו הסיבה מדוע איראן ממשיכה לעמוד איתן מול הסנקציות של טראמפ, וזאת הסיבה מדוע אבו־מאזן, גם לו היה רוצה, אינו באמת יכול להיכנע לאמריקאים.

     

    שנים רבות נחשבה ארה"ב למתווכת הוגנת באזור, לפחות למראית עין. למרות שהנשיאים קלינטון, בוש ואובמה היו קרובים מאוד לישראל, הם עדיין זכו לאמון בסיסי בקרב הפלסטינים כמי שידאגו גם לאינטרסים שלהם. אבל זה נגמר. הממשל איבד השבוע סופית את יכולתו לתווך בסכסוך. והמשמעות: אם וכאשר נרצה לשוב ולשוחח עם הפלסטינים — וזה עניין של זמן עד שלא תיוותר ברירה לכך — זה יצטרך להיות בעזרת גורם חלופי. מצרים, צרפת, רוסיה או סין: תבחרו אתם, זה כבר לא משנה. אף אחת מהן לא תדאג לישראל כמו אמריקה. אך אמריקה של טראמפ, מצטיירת כמי שהפכה בפועל לאמריקה של נתניהו. ומי שתפסיד מכך בסופו של יום היא רק ישראל.

     


    פרסום ראשון: 12.09.18 , 23:41