הפרט הדומיננטי בחדר של עמרי ניצן בתיאטרון הקאמרי הוא חמישה מסכי טלוויזיה, שמציגים כל העת את מה שמתרחש בחמשת האולמות של התיאטרון. חוץ מהם, החדר סגפני למראה, מזכיר במה ריקה מתפאורה. "תמיד חייתי כאן באופן כזה שבתוך כמה דקות, עם שני ארגזים, אני כבר מחוץ לדלת", אומר ניצן. "הדבר היחיד שהייתי לוקח איתי זו התמונה הממוסגרת של אשתי רינה והבנות".
בקרוב מאוד הוא יתחיל לארוז. במשך 25 שנה ישב עמרי ניצן על כורסת המנהל האמנותי של הקאמרי, התיאטרון הגדול בישראל. 25 שנה שבהן היה האדם המשפיע ביותר בעולם התיאטרון הישראלי, האיש שקובע מה יעלה, מי יביים ומי יככב, מופקד על גורלם של מאות בני אדם, מגדולי הכוכבים ועד אחרון עובדי הבמה. בשנים האלה פרחו שפע של אגדות ומיתוסים על כוחו הבלתי מוגבל. אפילו לעובדה שהמזגן בחדרו תמיד פועל על טמפרטורה נמוכה במיוחד נמצא הסבר שקשור לעוצמה החריגה שצבר: "קור של נידונים למוות", מתבדחים אלה שנדחו על ידו.
אתה פורש בקרוב. זה בטח לא קל.
"זה באמת לא קל. אבל כבר לפני שנתיים הרגשתי, אישית וציבורית, שהגיע הזמן, וביקשתי לעזוב יחד עם נעם סמל שסיים את הקדנציה שלו כמנכ"ל. זו הייתה התוכנית, שנעזוב יחד. אבל אז ראש עיריית תל־אביב רון חולדאי ביקש ממני להישאר, כדי למנוע מצב שהאבא והאמא הולכים יחד מהבית, ומשאירים את כולם לבד. אני נשארתי ונעם הלך, והיה לי קשה עם העזיבה שלו, כאילו התאלמנתי מבן זוג. כאילו 'נכנסתי למיטה' עם מנכ"ל אחר".
סמל הוא זה שהביא את ניצן לקאמרי. החברות ביניהם התחילה בשנות השמונים בתיאטרון חיפה, כשעבדו יחד כמנכ"ל וכמנהל אמנותי. אבל אז קיבל ניצן הצעה לעבור ל"הבימה", סמל כעס ובמשך שמונה שנים הם לא דיברו ביניהם. ערב אחד, כשסמל חזר מניו־יורק, שם כיהן בתפקיד קונסול התרבות, הוא הגיע לביתו של ניצן. הם דיברו עד הבוקר, גמרו יותר מבקבוק יין אחד. "יום אחד תהיה מנכ"ל הקאמרי, ואני אחכה לך שם, בחדר המדרגות", אמר ניצן לסמל כשעלה הבוקר. וזה פחות או יותר מה שקרה.
סמל עזב את תפקיד המנכ"ל ב־7102. איך היחסים ביניכם מאז?
"אנחנו בקושי נפגשים. הרגשתי שאם אני 'התחתנתי' מחדש — עם המנכ"לים שהחליפו את סמל — אז לא קל לי להיפגש עם 'האישה לשעבר'. הרי שיחה ביני ובין נעם לא תהיה על פילוסופיה, אלא על התיאטרון — מי עושה מה, מה קורה. הרגשתי שזה כמו לספר לו מה קורה בחדר המיטות עם האישה החדשה. פעם היינו מדברים שבע פעמים ביום ו־24 פעמים בסוף שבוע, ופתאום נוצרה ההתרחקות הזו. שבת אחת קמתי עם מועקה בלב, הרמתי טלפון והסברתי לו. הוא אמר, 'אני מבין. תודה שהתקשרת'. אין לי ספק שאחרי שאני פורש, דבר ראשון שאעשה זה לשבת עם נעם. שעות".
אולי היה נכון יותר לפרוש יחד איתו?
"יכול להיות. מצד שני אני לא מצטער כי אנחנו סוגרים בקאמרי שנתיים מצוינות, עם הפקות מוצלחות מאוד, ובמהלכן גם אני ביימתי את 'הילד חולם'".
תל־אביב שלו
באווירה התרבותית הנוכחית ניצן מייצג את האליטות הישנות — אשכנזיות, פריבילגיות, מושפעות מאירופה ונלחמות על מקומן בראש הפירמידה. לא פעם הוא הואשם שעשה תיאטרון תל־אביבי מדי, אליטיסטי מדי, מתנכר לפריפריה. "תל־אביב היא הרחובות, הבניינים, חוף הים, בתי הקפה — האדמה שבה נבטה, צמחה ופרחה התרבות העברית המתחדשת", הוא ממהר להגיב לטענה הזאת. "זו העיר שבה יצרו אלכסנדר פן, נחום גוטמן, חיים נחמן ביאליק, נתן אלתרמן, יעקב שבתאי, שאול טשרניחובסקי, נעמי שמר, חיים חפר, אברהם שלונסקי, ראובן רובין, דבורה בארון, לאה גולדברג, אריק איינשטיין, מאיר ויזלטיר, רוני סומק, חנוך לוין, ניסים אלוני ועוד רבים אחרים, ולא מניתי אפילו אחוז אחד מהרשימה המפוארת. איך אפשר להיות תל־אביבי מדי? המולדת שלי היא התרבות והשפה העברית, ותל־אביב היא בירתה. אני חושב שיש תהליך של שיסוי בחברה הישראלית, שתל־אביב היא גם הקורבן שלו".
לתרבות התיאטרון שאתה מייצג יש גם חלק בתהליך הזה?
"אני מרגיש שהמאבק בין שני הקטבים בחברה הישראלית הולך ומחריף. זוהי משיכת חבל כוחנית בין שני זרמים. מצד אחד, תנועת התחייה של הציונות ההומניסטית, הליברלית, החילונית; ומהצד השני, תנועת התחייה הדתית־לאומנית. אנחנו חיים עם רגל אחת בתוך רנסנס הומניסטי, והרגל השנייה נמצאת בתוך ימי הביניים, והיא הולכת ושוקעת יותר ויותר בבוץ של ההדתה, של ההשחרה. זה חשבון הנפש שלי עם החברה הישראלית".
יש לך חשבון נפש גם עם ההנהגה?
"ערב יום כיפור, אני חושש כי ממשלת נתניהו אינה מובילה את 'החלום הישראלי' להגשמה, אלא הופכת אותו לסיוט. מדינה דו־לאומית, בין הירדן והים, שבה חיים שני העמים, עלולה חלילה להיות סופה של המדינה היהודית הציונית הדמוקרטית. החלום יהפוך לסיוט מדמם. נתניהו פרפורמר אדיר, אבל הוא מחמיץ את העתיד, את החלום שלי, של הבנות שלי, של הצאצאים שלהן. גם בתור 'חמוץ' אני אומר שהוא מחמיץ".
אם היית מביים הצגה המבוססת על מה שקרה בשנים האלה, מה הייתה תמונת הפתיחה?
"תמונת הפתיחה הייתה מתרחשת בכיכר מלכי ישראל המלאה בהמון אדם והתרוממות רוח, ומסתיימת בשלוש יריות ושינוי שם הכיכר לכיכר רבין. צירוף של מאניה, אופוריה מרוממת נפשות, ואז שלוש יריות ומיד דפרסיה שפלת רוח".
נתת מספיק מקום ליוצרים ערבים בקאמרי?
"לא מספיק. יזמנו והפקנו בקאמרי את העיבוד לבמה של סיפורו של ע'סאן כנפאני, 'השיבה לחיפה' ובבימויה של יעלי רונן הפקנו את הפרויקט 'פלונטר' שכתבו אותו ושיחקו בו חמישה שחקנים יהודים וחמישה שחקנים פלסטינים. בהצגה 'רצח' של חנוך לוין שביימתי הופיעו טובי השחקנים הערבים: מכרם ח'ורי, נורמן עיסא, סלים דאו ואחרים. אבל אפשר וצריך לעשות יותר. דיאלוג בארץ שבה חיים שני עמים הוא חיוני. לפעמים המקום היחידי במזרח התיכון שבו התנהל משא ומתן ישראלי־פלסטיני אמיתי היה חדר החזרות בתיאטרון הקאמרי".
נתתם מספיק מקום לדתיים?
"אני לא סופר כיפות. אני מתעניין בכישרון. דתיים מוכשרים? ברוכים הבאים בצל קורת התיאטרון".
יש לא מעט אנשים ממוצא מזרחי בתפקידי ניהול בכירים בתיאטרון, ועדיין הוא נתפס כזירה אשכנזית.
"נדמה לי שבשאלה הספרדית־אשכנזית מתאמצים לנפנף מעל תנור גחלים, שהאש בו כבר גוועה, מנסים בכוח להחיות את הלהבה. נכון, נשארו כמה גחלים לוחשות, ולפעמים צעקניות. התיאטרון הישראלי המודרני נולד עם הבימה ב־1917 במוסקבה, התיאטרון הקאמרי נולד בתל־אביב ב־1944 על ידי עולים מגרמניה וצ'כיה. עשרות שנים התיאטרון הונהג על ידי דור המייסדים וברוחם. לאחרונה קורה דבר טבעי ומשמעותי: משרות הניהול בתיאטראות מאוישות באנשים מוכשרים, מקצועיים, מצוינים, שבאו ממשפחות מזרחיות. זוהי מהפכה ברוכה, שקטה וטבעית. הבעיה היא שהפוליטיקאים מלבים את רוחות המלחמה".
זה מה ששרת התרבות עושה?
"יש לי בעיה עם הסגנון שלה, אני חושב שמלחמת תרבות צריכה להיות תרבותית. אנחנו ארץ של מהגרים, והרב־קוליות אצלנו היא מקסימה. יש בה עושר רב, וצריך להיות פתוח אליה. מהבחינה הזו אני דווקא כן יכול להבין את מירי רגב. אני חושב שהמלחמה שלה צודקת, כשהיא אומרת שיש תרבות אחת בולטת, וצריך לתת ביטוי לרב־גוניות התרבותית. אבל מלחמת תרבות צריכה להיות תרבותית, לא צריך לקטול, לא צריך להתלהם".
אז מירי רגב הצליחה לפגוע בך?
"לא. אבל צרם לי שהיא אמרה שאנחנו לא מגיעים לפריפריה. זה לא נכון. כל יום, בארבע־חמש אחר הצהריים, יוצאים מהקאמרי כמה ואנים שנוסעים לכל פינה בארץ. "את מה שמירי רגב עשתה לתיאטרון הישראלי אפשר להגדיר כ'לחץ פיזי ונפשי מתון'. בסופו של דבר היא ליכדה בהתנהלות שלה את התיאטרון, גיבשה אותנו".
כמנהל האמנותי של הקאמרי ניצן הוא גם מי שנושא באחריות להעלות בתיאטרון את המחזמר שכתב מאור זגורי, "זה אני", המבוסס על הלהיטים של אייל גולן, יקירה של רגב. מעבר לעובדה שהיו מי שראו בבחירה הזאת התקרנפות חסרת הצדקה, העלאת המחזה עוררה כעס וביקורת בשל פרשת הקטינות בעברו של גולן.
"זה מחזה שכתב המחזאי והבמאי המוכשר מאור זגורי שבמרכזו סיפור על משפחה ירושלמית, אב ושלוש בנותיו", מסביר ניצן. "קו העלילה שלו מתכתב עם 'המלך ליר' של שייקספיר. במחזה משולבים שירים שנכתבו על ידי יוצרים שונים ואייל גולן ביצע. החלטנו שאנחנו נעשה את זה, כי אנחנו מאמינים במאור זגורי ובמחזה שלו. וגם השירים של גולן טובים. וחוץ מזה, אנחנו נמצאים במצב שאנחנו צריכים למלא את האולם הגדול של התיאטרון, קאמרי1, שיש בו 916 מקומות, ערב־ערב".
מה דעתך על תנועת ה־MeToo#?
"ה־MeToo# מוצדק, רק חבל שלא הודיעו קודם, לגברים ולנשים כאחד, שהכללים השתנו. תוציאו אמנה ונדע איך להתנהג. צריך להיזהר מהוצאות להורג חטופות של מטרידים לכאורה, בלי משפט ובהבל פה. לקחתי ללב את הסקנדל הזה עם אייל גולן, כי זו הייתה מלחמה בשטח בנוי שאני לא מכיר. הרגשתי שיש כאן התלהמות ציבורית, אבל מאז זה התנדף. הבעיה של הטרדות תמיד הייתה. ה־MeToo# חיזק את התנופה והעוצמה של ההתמודדות עם זה, וזה כמובן מבורך".
נדבק בנגיף
ניצן נולד בתל־אביב ב־1950. אביו, שלמה ניצן, שנפטר ב־2006, נמנה עם סופרי דור תש"ח, אבל להבדיל מס' יזהר, אהרון מגד וחנוך ברטוב, מעולם לא זכה בהכרה ציבורית ראויה. עמרי לא שוכח את הימים הקודרים שבהם, אחרי שאביו היה מוציא ספר חדש, הוא ואמו היו מחפשים לשווא בעיתונים אזכור, ולו הקטן ביותר. "יכול להיות שההליכה שלי לתיאטרון הייתה מין תגובת־נגד לאבא שלי. ספרות היא דבר יותר שקט, בין האדם למילים, ותיאטרון הוא אקסטרווגנטי מבחינת הפומביות וההחצנה. ויכול להיות שראיתי בתיאטרון גם תרופה נגד הבדידות וההתכנסות של אבא שלי. ואולי גם רציתי לפצות את אמא שלי במחיאות הכפיים החסרות".
אמא שלו, נחמה, מורה במקצועה, קלטה את הכמיהה שלו לתיאטרון בגיל צעיר. "היא הביאה אותי יום אחד לתיאטרון הילדים 'תילון־תליל' שניהל אז מנחם גולן, לעשות אודישן כשחקן. העלו שם את 'בן המלך והעני'. הייתי כל כך ביישן שאפילו לא התחלתי להיבחן. בתור חסד, נתנו לי להיות המשרת שמביא בהתחלת ההצגה על כרית את הכתר. זו הייתה הפעם הראשונה שעליתי על במה. כל כך התביישתי מהקהל, שהפניתי את הפנים לאחורי הבמה. אבל נדבקתי בנגיף. מה שלקחתי מהבית זה את האהבה של ההורים שלי, ובכל זאת הרטבתי עד גיל 15, אז כנראה גם הייתה מחאה סמויה שלי על מה שקרה בבית".
מה בדיוק?
"כנראה היה לי משהו להגיד שלא נאמר בדיקציה בהירה בשעות היום. אולי זו הפסיביות של ההורים שלי שהפריעה לי. בכל מקרה ההרטבה הזו ישבה מאוד כבד על הנעורים שלי. התחלתי לצאת עם בחורות ועוד הייתי מרטיב בלילות.
"יש לי סיפור מצחיק: דודתי מלי התגוררה בקיבוץ, ובגיל 8 עד 12 התארחתי שם מדי פעם. בגלל ההרטבה התביישתי לישון בחדר הילדים, וישנתי על ספת האורחים בחדר של המשפחה. מדי בוקר דודתי הייתה לוקחת את השעוונית האדומה שהגנה על הספה מפני ההרטבה שלי, ותולה אותה לייבוש על גדר חיה בחזית הבית. ככה 'הסתרתי' לעיני כל את העובדה שאני עדיין מרטיב".
סבלת מחרדות?
"שייקספיר כותב ב'המלט' משפט חכם: 'הפחד הוא הטוב במגנים'. בלילות של נדודי שינה אני קורא מחזות. זה הבילוי שלי כשתוקפים אותי נדודי השינה. אני גם מבלה שעות בלילה מול המקרר. אפשר לקרוא לזה אובדן שליטה. הבעיה היא שאני טיפוס מתבונן, ולעיתים אני מתבונן על עצמי יותר מדי. נופל למלכודת החרדה, וגם למלכודת הנרקיסיזם".
את אשתו, רינה, הוא הכיר עוד ביסודי, אלא שהחיים הפרידו ביניהם. היא נישאה והתגרשה ורק אז נפגשו שוב. "כשהייתי בן 30 רינה התחילה איתי מאחורי הקלעים של הבימה בהצגת 'חלום ליל קיץ'. נישאנו כשנעם סמל הציע לי את תפקיד המנהל האמנותי של תיאטרון חיפה. אנחנו צוחקים ואומרים שהיא התחתנה איתי כדי לקבל כרטיסי הזמנה. היא הייתה מנהלת סניף בבנק לאומי ואחר כך עברה לניהול. היום היא כבר בפנסיה".
שתי הבנות שלהם, רוני ואנה, הלכו בעקבות אִמן לכלכלה ומינהל עסקים, והשלישית מאיה בחרה בתיאטרון. היום היא בניו־יורק. "הזהרתי אותה, אמרתי לה, 'מאיה, אם את הולכת לתיאטרון, את רוצה לשבת מול הטלפון ולחכות שאידיוט כמוני יתקשר אלייך? זה נורא מסוכן הדבר הזה. כמו להיכנס למדבר ולקוות למים’. אבל כמו שלא היה אפשר לעצור אותי, לא היה אפשר לעצור אותה".
נוסף לתפקידו כמנהל אמנותי, ניצן נחשב אחד הבמאים המוכשרים ועטורי הפרסים בארץ. הוא ביים עשרות מחזות, בהם "רצח" של חנוך לוין, "מותו של סוכן" של ארתור מילר, "גטו" של יהושע סובול ו"המלט" של שייקספיר. זכה באינספור פרסים במהלך הקריירה, בהם שלושה מטעם "פרס תיאטרון ישראל" על קברט" ב־2012.
ניצן מאמין שתיאטרון צריך להיות משמעותי בחברה שבה הוא מתקיים. "מראשית תולדות התיאטרון הוא היה הזירה העיקרית לבירור שאלות מוסריות, פוליטיות וחברתיות", הוא אומר. כבר אלפי שנים הקונפליקטים העיקריים של החוויה האנושית מוצגים על במת התיאטרון".
בשנים שבהן שימש כמנהל האמנותי הפך הקאמרי לתיאטרון המוביל במדינה, אבל היו גם שהאשימו את ניצן ב"קליקאות". טענו שיש לו את המחזאים הפייבוריטים שלו — ענת גוב ז"ל, עדנה מזי"א, שמואל הספרי, הלל מיטלפונקט — ושלכל האחרים הוא הרבה פחות נגיש. היו שטענו שהוא שלט בקאמרי כמו בחצר פיאודלית, זה שקובע מי ייכנס פנימה ומי יישאר מחוץ לגדר.
"בתיאטרון יש חלוקת תפקידים: האחד משחק על במה, האחר מכוון את התאורה, השלישית מארגנת את התלבושות, והרביעי צריך לקבל החלטות: איזה מחזה יעשו? מי ישתתף? זו אחריות וזה תפקידו של מנהל אמנותי", הוא אומר. "זו ספינה שזקוקה לרב חובל, והתיאטרון הקאמרי הוא נושאת מטוסים. אני אומר ביושר שקרה שהחמצתי כישרונות, פיספסתי מחזה טוב או לא זיהיתי כישרון בשחקן או בבמאי. אבל אני גם יכול להעיד שעשיתי הכל בטוהר מידות. גם הטעויות. בטוהר מידות צרוף. לכל אלו שעשיתי להם עוול, אני אצטט את חנוך לוין: 'תודה, סליחה ולהתראות'".
מה השתנה בתיאטרון מאז שהגעת?
"לצערי, מה שלא משתנה, אלא רק מחמיר משנה לשנה, זו העובדה שהמטרה של התיאטרון — ולא רק הקאמרי — היא הישרדות. מטרת התיאטרון צריכה להיות יצירה אמנותית משמעותית, אבל מה שמניע אותו זו מציאות שבה מכירת הכרטיסים מהווה 80 אחוז מהתקציב שלו. ברוב מדינות ה־OECD המימון הציבורי לתיאטרון הוא כ־80 אחוז מהתקציב ורק 20 מוטלים על הקופה. אנחנו עם האף מעל המים. צריך סנטימטר אחד כדי שנשקע ונטבע לגמרי. ומירי רגב לא עזרה בזה".
ומה השתנה בך ב־25 השנים האחרונות?
"התבגרתי, החכמתי, יפיתי, השמנתי, רזיתי. ונוסף על כך, עם השנים אני לוקח את הדברים יותר ללב. פעם הייתי יותר קליל. אם אני פוגע במישהו או אם אני חייב למישהו איזושהי תשובה, הבטחה, אני לוקח ללב. הלב נהיה מיתר מתוח. וכמו בנבל, מיתר מתוח מוציא צליל צלול. ויש את אי־השקט בלילות. יש הרבה לילות בלי שינה שאני שוכב במיטה עם דפים על הכרס וקורא, ואז הולך ונעמד מול המקרר וחוזר לדפים, ומגרש את הפחדים".
גם פחדים מהמוות?
"אני פוחד מהמוות שנים, אבל אין מה להתווכח עם המוות. זהו סוף ידוע מראש. אני מתעב את ימי ההולדת שלי. יום הולדת זו לא חגיגה. זה לא עוד שנה, זה פחות שנה. כשאני עושה חשבון נפש ושואל את עצמי מה דחף אותי בגיל 24 להפוך לבמאי בית בהבימה, מה דירבן אותי לרוץ כל כך מהר ובגיל 30 להתמנות למנהל האמנותי של תיאטרון חיפה, בחשבון הנפש אני מרגיש שזה היה פחד המוות. הפחד מהסוף נותן הרבה כוח חיים".
לאן אתה הולך עכשיו?
"לחדר החזרות. החלום שלי זה לפתוח מחדש בקריירה של במאי צעיר, בלי התואר של מנהל, להיכנס כאילו ברגליים יחפות ובחולצה פשוטה. יש לי מנהג: כשהצגה יוצאת, אחד הדברים הראשונים שאני עושה זה קובע פגישה עם פסיכולוג. פתאום ישנה איזו התרוקנות שזקוקה לבירור. אני שוקע וצריך עזרה בניסיון להתרומם מזה. אחד מהפסיכולוגים אמר לי, 'לך תמצא לך הובי'. ואז הבנתי שיש לי את הדבקות הזו של האדמו"רים, שחיים עד גיל 103 וכל עניינם בחיים הוא 'והגית בו יומם ולילה'. העולם שלי זה התיאטרון, ואני אמשיך להגות בו יומם ולילה".
איך היית מביים את סצנת הסיום של חייך?
"אני לא חושב שהחיים שלי מעניינים מספיק לעלילת מחזה, אבל אם כבר את שואלת, הייתי מביים תמונת סיום שבה קהל רב פורץ בתשואות ומריע 'בראבו'".
