yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: גבריאל בהרליה
    7 ימים • 13.09.2018
    הולכת עדי הסוף
    אחרי עשור בניו–יורק כמפיקה של סרטים עצמאיים, עדי עזרוני ארזה את הבעל האמריקאי ושתי הבנות וחזרה לישראל. עכשיו היא עושה קאמבק כשחקנית בסדרה הדרמה "אילת" ומדברת על הדיכאון שממנו סבלה לאחר לידת בתה הבכורה, הביקורת על תנועת MeToo# והפעם ההיא שבה כמעט נפגשה עם הארווי וויינשטיין בסוויטה שלו במלון
    אלון הדר | צילומים: גבריאל בהרליה

    בזמן שכל אמא עפה מאושר רוטט ברגעי ההורות הראשונים, עדי עזרוני נלכדה בתוך סרט מלחיץ ומסחרר. כמה שעות לפני שנכנסה לבית החולים היא גילתה שהפרויקט הגדול של חייה, הפקת סרט עלילתי בכיכובן של ג'ולייט לואיס ("פסגת הפחד") וסיביל שפרד ("בלשים בלילה"), עמד בסכנה. "המשקיע העיקרי הודיע לי כי הוא מושך את הכסף המיועד, מיליון ורבע דולר. הכל כבר היה מוכן, הצילומים היו אמורים להתחיל כמה שבועות אחר כך".

     

    מה עושים?

     

    "שבועיים לפני מועד הלידה המשוער של בתי הבכורה, מרגו, אמרתי לבעלי, 'אני חייבת ללדת עכשיו, בוא ניסע לבית החולים'. מחדר הלידות ניהלתי שיחות עם משקיעים. אף אחד מהם לא יודע שאני יולדת. אף אחד מהסוכנים לא ידע שנפל הכסף. זה לחץ שקשה לתאר במילים".

     

    עזרוני. "כשאני בטבע הפתוח, בלי טלפון סלולרי, אני מטעינה את עצמי מחדש"
    עזרוני. "כשאני בטבע הפתוח, בלי טלפון סלולרי, אני מטעינה את עצמי מחדש"

     

    מה עלה בגורלו של הפרויקט?

     

     

    "לאחר הלידה המשכתי עם הטלפונים האינסופיים עד שגייסתי משקיעים חדשים ויצאנו לדרך. אסור להרפות. יש מטרה ואתה צריך לפצח אותה. זה מצב קיצון וזה הופך את חוויית האימהות למשהו קשה. יש לי שני בייביז שצריך להחזיק בחיים. בזמן הצילומים, שהתקיימו ארבעה חודשים לאחר הלידה, אני זוכרת אותי ואת ג'ולייט, שמגלמת אמא אבודה, נכנסות לשירותים על הסט ואני מסבירה לה איך מניקים ומה מרגישים ברגעים האלו".

     

    אבל גיוס המשקיעים לא הציל את עזרוני מהקושי להתרגל למעמדה החדש כאמא. "הייתי בהלם קרב. דיכאון שנמשך זמן רב. מצב נורא. מצד אחד אתה רוצה שהתינוקת תלך לישון, ומצד אחר צריך לענות לאימיילים ולהחזיר טלפונים. אין זמן להניח את הראש ולנוח או לאכול. עוד יום עובר, ואתה לא ישן. את מנסה להניק ונמצאת במתח. זו טראומה. כאילו ירו בי מכל הכיוונים".

     

    זה נשמע כמו דיכאון אחרי לידה.

     

    "זה מאוד מתעתע. יש מנעד רחב של דיכאון אחרי לידה, ואני חושבת שאצלי היה מה שקוראים 'בייבי בלוז'. בן הזוג שלי ואני מדברים על זה כל הזמן. הרגשתי שאין לי מושג מה קורה, אפילו קצה של חוט להיאחז בו. לא מבינה מה זה להיות אמא. שעות סיזיפיות שבהן אני חייבת לעשות משהו שלא בדיוק בא לי לעשות. הרגשתי שנלקחתי מעצמי. הזמן הוא לא שלי. משהו אחר מנהל אותי. אני רק נותנת שירות, ולא חווה הנאה, כי אני בלחץ גדול. נוצר נתק. שחיקה גדולה. ואז את בדיכאון מזה שאת בדיכאון. אמרו לי, 'ניסיתם הרבה זמן להיכנס להיריון, את לא מרגישה שזו חוויה מדהימה?' אמרתי: לא. קודם הייתי אדון לעצמי, היום אני משרתת אחרים".

     

     

    איך התמודדת עם זה?

     

    "כילדה חונכתי על ערכי הפמיניזם, שאנחנו שוות. חונכתי שהמרחב הביתי הוא נחות, שצריך לצאת החוצה, כמו הגבר. ופתאום את צריכה להבין שאת אישה, לא גבר. וכאישה עוברים עלייך דברים גופניים. גיליתי שאני חווה את הילדה אחרת בהשוואה לבעלי".

     

    באיזה מובן?

     

    "יום אחד מרגו לא הפסיקה לבכות. אחותו של בעלי אמרה: 'היא רק צריכה את הריח שלך'. פתאום הבנתי את גודל העוצמה. אי־אפשר לעצור, לשים בצד או להתחמק. זה גל שאי־אפשר להימלט ממנו".

     

     

    ואיך האימהוּת עומדת מול הפמיניזם שלך?

     

    "הפמיניזם הישן מעמיד אותנו לא פה ולא שם. אני רוצה פמיניזם מסוג אחר. אני רוצה לנכס את המרחב, להאדיר, להעצים. למצוא את עצמך באמת במקום הזה, לא למלא פונקציה. כאמא צעירה הרגשתי איטרת יד ימיני. לא רציתי שהאימהות תתפוס ותשתלט על כל סדר היום, אלא תהיה חלק מחיי".

     

    מתי התאוששת?

     

    "אחרי שנה מגיע הרגע שבו את מסתכלת במראה ומכירה את הפנים שלך, הרגע שבו פזמון של דו מינור הופך בחזרה לדו מז'ור".

     

     

    והילדה השנייה?

     

    "הלידה של אביגיל הייתה חוויה מתקנת. היה לי כבר קצב של חיים שמתאים לילדים. כהורה יש משמעות לכל שעה. לאסוף את הילדים, לצאת לגינה, לעשות מקלחות. עם הילד השני המושגים האלה כבר מוכרים. אז את מתחילה להרגיש סופרוומן, עולם ומלואו שיוצר מנעד של רגשות ומחשבות ויצירתיות.

     

    עם הבת הקטנה, אביגיל
    עם הבת הקטנה, אביגיל

     

    "היום אני מודה על האימהות שלי. למדתי להבין כמה היא דינמית ומתפתחת עם הזמן. ועדיין, יש נשים שנולדו להיות אמהות, ולאחרות זה יותר קשה. היום אני בעיקר מתעסקת בהפנמה — להפנים שיש לי ילדות, להפנים שיש גבולות לזמן ולאנרגיה. למצוא את המינונים הנכונים בלי לוותר על התשוקות שלי. אני עדיין רוצה לסיים את תחושת הג'ט־לג שאני חיה בה מאז שנולדה בתי הבכורה".

     

    חיים כפולים

     

    "חטופים"
    "חטופים"

     

     

    החיים בשני אזורי זמן, מנטליים ופיזיים, מאפיינים את העשור האחרון של עזרוני (39). זו התפתחות לא צפויה למי שתויגה ככוכבת הבלתי מעורערת של ערוץ הילדים, ולחילופין כבלונדינית היפה בסדרות דרמה מוערכות כמו "מתי נתנשק" ו"חטופים". עכשיו היא חוזרת למסך בסדרה “אילת” בהוט, שבה היא מגלמת רופאה שאיבדה את בנה בתאונה לאחר שחווה התעללות ושיימינג מבני כיתתו, ומטפלת בבחורה שסובלת מרגישות לקרינה סלולרית.

     

    "מתי נתנשק". "בארה"ב לא  ידעו שאני שחקנית"
    "מתי נתנשק". "בארה"ב לא ידעו שאני שחקנית"

     

    אבל לא משנה איזה תפקיד איכותי תגלם עזרוני בטלוויזיה, תמיד יזכרו לה את השנים הראשונות בערוץ הילדים. עזרוני שייכת לדור של דנה דבורין, ליאת אחירון וקובי מחט. "גדלתי עלייך", אומר הברמן במלון היפואי שבו אנחנו יושבים. והוא בכלל לא נראה ילד. "חשבתי שאבוא לשנה לערוץ ואז אעשה את הטיול שלאחר הצבא, אבל נשארתי חמש שנים. בצבא הייתי מדריכת חובשים, ובתיכון מדריכה בצופים, כך שההנחיה הייתה טבעית לי. יש לי אלפי שעות מסך, הופעות מול עשרות אלפי ילדים, מאות ראיונות".

     

    היא עזבה ללימודי משחק בניו־יורק, למדה כמה שנים והצטלמה לפרויקטים. על אחד הסטים הכירה את בעלה, מאט שומאן, שעבד כתאורן. השניים התחתנו בארץ, גרו בניו־יורק ולפני שנתיים חזרו לישראל.

     

    מי שאחראי לקריירה החדשה שלה כמפיקה הוא כוכב ילדים אחר. "ב־2006 הפגיש אותי עודד מנשה עם בחור ישראלי, שכתב תסריט על ילדות ששימשו כשפחות, והוא נחשף להן במהלך טיול בקמבודיה. התגייסתי לפרויקט. גייסנו כסף ממשקיע והפקנו שלושה סרטים שצולמו בקמבודיה: דוקומנטרי, עלילתי ועוד סרט מאחורי הקלעים".

     

     

    לא היה להם מושג לאן הם נכנסו. מהאינטרפול הודיעו להם שסומנו על ידי ארגוני פשע, והם נאלצו להסתובב עם עשרות מאבטחים חמושים. השלטונות המקומיים לא אהבו את הנבירה בחומרים הטעונים — מספר הילדות שעובדות בתעשיית המין בקמבודיה מוערך ב־50 אלף — ובסיום הצילומים גילתה עזרוני כי אינה יכולה לצאת מהמדינה והסתובבה תחת שם בדוי. רק לאחר שבועיים הסכימו השלטונות לאפשר לה לעלות על המטוס. בסוף זה השתלם. הסרטים, "הולי" ו"רדלייט", זכו בפרס מיוחד ממזכירת המדינה האמריקאית לשעבר קונדוליזה רייס.

     

    זה היה רק הפרומו לקריירת הפקה משגשגת. עזרוני הקימה יחד עם בחורה אמריקאית־ישראלית בשם מנדי תג'ר את "ספרינג פיקצ'רס", שהתמקדה בהפקת סרטי אינדי עלילתיים. "כשחקנית אני רוצה לגלם דמות מעניינת ומרתקת, וכמפיקה לצוד את החומרים המעניינים ולהגיש אותם לצופה", היא אומרת.

     

    הסרטים שהפיקו השתיים הופיעו בפסטיבלים נחשבים כמו טורונטו וטרייבקה, זכו בפרסים ואיפשרו לעזרוני להיפגש עם כוכבים הוליוודיים גדולים כמו ג'וליאן מור וקווין קליין.

     

    לא בא לך ללהק את עצמך?

     

     

    "אולי בישראל זה יתאפשר. בארה"ב אף אחד לא יודע שאני שחקנית. כמפיקה עצמאית בניו־יורק הבמאי נותן לי את קודש הקודשים שלו ואני רוצה ללהק את השחקן עם הערך המסחרי הכי גבוה שאני יכולה להשיג. אני אחראית למשקיעים. והמשקיע רוצה לדעת שאני כמו האמא שלך, לא כמו הבת שלך".

     

    התפקיד, היא מעידה, דורש כישורי זיהוי וריכוז. "אתה חייב להיות חד: בכל מפגש עם אנשים יש את הפוטנציאל לפגוש את המשקיע הבא שלך. אתה הופך למעין שכיר חרב. מסתובב, קולט בניואנסים הכי קטנים לאיזה בן אדם אתה צריך לגשת. הוא יכול להיות האדם שבזכותו תוציא לדרך את הפרויקט המיוחל שאתה מאמין בו. הפקה זה בית הספר הכי טוב לעסקים, ליזמות, לאנשים ולניהול".

     

    היא לא נתנה לאף הזדמנות לברוח מידה. "אני זוכרת איך הקפיצו אותי פעם אחת לפגישה מהבית, יצאתי עם טרנינג והחלפתי בגדים בין הקרונות של הסאבוויי, שמתי איפור וסידרתי את השיער. כמו סופרמן שמחליף צורה".

     

    לא נשמע זוהר.

     

    "יש המון רגעים שאתה מקבל הודעה משמחת או שאתה משחרר לתקשורת ידיעה מפוצצת על פרויקט חדש, אבל אם מישהו היה רואה אותך כמה דקות לפני כן, הוא היה מבין שאתה בשפל של השפל. רגע לפני שהכל נפל. ימים ארוכים ששום דבר לא קורה. אני זוכרת שפעם הייתי במונית, ירד גשם כבד, ופתאום מגיע טלפון ומודיעים לי כי פיליפ סימור הופמן הסכים לשחק בסרט שלנו".

     

    הלוק שלך וכישורי המשחק בטח מועילים לתפקיד.

     

    "אני אוהבת קהל, ובמפגש עם אנשים יש אלמנט של הנחיה. יזמות היא בעורקיי. התחושה שאתה מפצח מה שלא מפוצח, שכולם אומרים לך שאי־אפשר לעשות את זה. אבל כל הזמן יש גם החמצות. תחושה של למה לא פניתי לאדם הזה והזה. בניו־יורק כל רגע הוא החמצה, בגלל אינסוף האפשרויות מסביב".

     

    מהארווי וויינשטיין ועד אסיה ארג'נטו, תעשיית הקולנוע השנה הייתה תחת הזרקור של תנועת ה־ooTeM#. איפה זה שם אותך כמפיקה מבחינת האחריות על השחקניות. "יש לי תחושות מורכבות, אבל אולי זה משום שאני 'אישה לבנה פריבילגית עם מראה טוב', כמו שאומרים. הקמפיין החשוב הזה שם קץ לאזורים האפורים שבהם מתחבאים כל השדים. אני תמיד אומרת: אם יש ספק שהאקט לא היה בהסכמה של שני הצדדים, אז אין ספק. MeToo# סימן לגברים בעלי עמדה: אתם לא יכולים לחשוב שמותר לכם הכל".

     

    ובכל זאת, וויינשטיין היה כזה שם גדול בהוליווד.

     

    "וויינשטיין עשה מעשים שלא ייעשו, ומה שהכי נורא זה שהיה סביבו מערך שתמך ואיפשר לזה להתקיים. כולם ידעו שזה קורה וזה המשיך. זה פשע. בחורה עוברת משהו שהיא יודעת שהוא לא בסדר, אבל כשהיא יוצאת ומספרת לעולם כולם מתייחסים לזה כעניין נורמטיבי. גם זה אונס".

     

    עזרוני הייתה קרובה למצוא את עצמה במצב מסוכן. "ב־2008 הייתי בפסטיבל סאנדנס והעוזרת שלו ביקשה את הטלפון שלי. בסוף הוא לא התקשר. אם הוא היה מתקשר הייתי הולכת, כל המפיקים שכרו חדרים בבתי מלון וערכו פגישות עם שחקנים ואנשי תעשייה. אז אם מתקשרים, ברור שאתה הולך. והוא עשה דברים נוראים. אני שמחה שמספיק נשים יצאו החוצה והציפו את המורסה הזו. וזה כואב דווקא בגלל שמדובר במפיק מוכשר, מנהיג ומלא תשוקה ליצירה".

     

    הארווי וויינשטיין
    הארווי וויינשטיין

     

    אז איפה הקושי שלך מול הקמפיין?

     

    "אני לא אוהבת שזה הופך לצורך להגן עליי, כאילו אני ילדה. קתרין דנב אמרה: 'אני לא ילדה! אל תכניסו אותי לאותו עדר. אל תגידו לעולם: אל תסתכלו עליי. אולי תרצו שאשים עליי כיסוי ראש שחס וחלילה העוצמה הנשית לא תצא החוצה'".

     

    אף אחד לא טען את זה.

     

    "הרגשתי אי־נוחות גדולה מזה שמתייחסים לנשים כאילו הן שה תמים בדרכו לטבח. עוצמה ומיניות נשית זה דבר חזק ונפלא שצריך לקבל ביטוי מלא. אל תתייחסו לנשים רק כאל דמויות ילדותיות חסרות ישע, חסרות מאוויים ואינטרסים שצריך להגן עליהן מפני הזאב. זו גישה ארכאית ופוריטנית. המבחן הוא ההסכמה של שני הצדדים".

     

    הגבול מאוד דק. כשאת אומרת שיש נשים שרוצות לשחק את המשחק וצריכות לקחת אחריות, את למעשה מעניקה אליבי לגבר המטריד. הוא תמיד יאמר: האישה היא זו שזימנה את המפגש ותרמה למתח המיני.

     

    "הגישה הזו באמת יכולה לערער את היש ספק. אבל לכולם בעצם ברור מה היא הטרדה ומה לא. כשלמאט לאוור (המנחה המיתולוגי של תוכנית הבוקר של NBC שפוטר בעקבות טענות להטרדות מיניות — א"ה) יש כפתור מתחת לשולחן שנועל את הדלת איך שנכנסת בחורה לפגישה בחדר, אז זה דגל שחור".

     

    אמבטיה ולישון

     

    ב־2016, לאחר עשור בניו־יורק, עזרוני חזרה לארץ עם משפחתה. "אבא שלי חלה ונפטר, ומבחינת הקריירה רצינו לעשות שינוי. יכולנו לעבור לאל־איי, אבל יש לנו שתי בנות, ואני מאוד מחוברת לנוף ילדותי. יש לי פה תחושת שייכות, ללא קשר לשינויים הפוליטיים שמתרחשים בישראל. גם מזג האוויר בניו־יורק היה מאוד קשה לילדות. הרגשתי שעשיתי את הסיבוב שלי בניו־יורק ושהוא הסתיים. הרי זה לא באמת משנה אם אשב בגינה ציבורית בברוקלין או בהרצליה. בשעה שש וחצי בערב אמהות סוגרות את הבסטה. אמבטיות ולישון".

     

    לפני שנה וחצי מונתה עם שותפתה תג'ר למנהלות מחלקת סרטים וסדרות של קשת אינטרנשיונל (.K.I) בחוף המזרחי בארה"ב. "ישראל היא יצרנית תוכן בולטת", אומרת עזרוני. "כשיש מעט תקציב, הדבר היחיד שאתה יכול להתרכז בו הוא פיתוח הדמות", מסבירה עזרוני את סוד הקסם של היצירה הישראלית. "יוצרים ישראלים באים עם עושר של רקע — היסטוריה, עדות, ויש להם רבדים יותר עמוקים. יש הרבה אותנטיות בקול הזה. וכמובן כל הסדרות שמתעסקות בצבא, במוסד — זה נושא שמייחד את ישראל. העולם שומע על ישראל כל הזמן ומגלה עניין.

     

    "רק השבוע קשת אינטרנשיונל מכרה את שתי העונות של 'חטופים' בעברית להודו. את הטיול שלי להודו לא עשיתי עדיין, אולי עכשיו זה יהיה מתאים".

     

    גם הקולנוע הישראלי זוכה להכרה בינלאומית.

     

    "הקולנוע כובש את פסטיבלים, במיוחד את האיכותיים. זה קולנוע עם השקעות לא גבוהות יחסית שנערך מבעוד מועד לעידן הכלכלי החדש בקולנוע האמריקאי - שם יש או הפקות עתירות תקציב של גיבורי־על ואנימציה או קולנוע עצמאי".

     

    ההצלחה של שחקנים ישראלים כמו גל גדות תורמת לתעשייה הישראלית?

     

    "אלו שני דברים שונים שלא קשורים אחד לשני. גל נפלאה, כנה, חושנית, מוכשרת ומציגה נשיות שלמה וקורנת. ההצלחה שלה לא קשורה לעובדה שהיא ישראלית או לא ישראלית. היא גל. והיא מהממת. והייתה לה את הפלטפורמה המושלמת לגלם את האמזונה ותזמון נהדר".

     

    גל גדות. "היא נפלאה, מהממת"
    גל גדות. "היא נפלאה, מהממת"

     

    הסדרה "אילת" בכיכובה של עזרוני חשפה אותה בין השאר לוויכוח על הסכנות הפוטנציאליות של קרינה סלולרית. "בעוד כמה שנים נסתכל אחורה, וכמו שהיום אומרים 'מה, לא ידעתם שאסור לשתות בהיריון?' — נגלה שהיינו צריכים לשמור מרחק מקרינה סלולרית”, היא אומרת. “ברור לי, למשל, שזה פוגע באזור במוח שאחראי על הראייה. כשאני בטבע הפתוח, בלי טלפון סלולארי ובלי מתח חשמלי, אני מטעינה את עצמי מחדש. זה לא בא ממקום ניו־אייג'י, אלא זה ממש עושה לי טוב".

     

    "אילת"
    "אילת"

     

    איך בעלך נקלט בארץ?

     

    "בעלי הוא מעצב תאורה של כמה מתוכניות האוכל הגדולות באמריקה. בארץ הוא יכול לשבת ולכתוב, ואז הוא נוסע לכמה שבועות לצילומים. בעבר הוא היה מעצב התאורה בריאליטי 'המתמחה' של דונלד טראמפ. הוא מכיר אותו מאוד מקרוב. הוא היה בדירה שלו, במטוסו הפרטי. טראמפ דמות קיצונית. אין שם צניעות. הוא זוכר שבמטוס שלו היו אביזרים מצופים בזהב".

     

    alonihadar@hotmail.com

     


    פרסום ראשון: 13.09.18 , 01:04
    yed660100