ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: אלכס קולומויסקי
    7 ימים • 13.09.2018
    הבועה, גרסת פלסטין
    מבחינת יועז הנדל (שניצב בצידה הימני של המפה הפוליטית), רמאללה היא יעד פוטנציאלי לקרב, מקום שאליו נכנסים עם נשק, מחסניות וכוחות חילוץ. מבחינת רענן שקד (מצידה השמאלי), רמאללה דומה לתל–אביב, והיא יעד לשלום. מבחינת שניהם, הביקור בשווקים שוקקי החיים (בלאדי, בלאדי, אבל לא זול בכלל) ובמטה פת"ח בעיר מזכיר את הפנטזיות על מזרח תיכון חדש. ועדיין, הסיכוי שלהן להתממש נשאר שנוי במחלוקת. כתבה שישית בסדרה
    רענן שקד ויועז הנדל | צילומים: אלכס קולומויסקי

    יועז: הפרק במסע המשותף שלנו מתחיל בבעיה פילוסופית ששמה "תלישות". אין פה כמובן כוונה לרמוז משהו על רענן, שותפי הנאמן למסעות, אלא לומר זאת לכל הרעננים שמסתובבים בינינו. הנה לפניכם הבעיה המרכזית של השמאל הישראלי על שלל רענניו: חוסר התמצאות במרחב. כל היתר זה ויכוח אחר. הכל מתחיל ונגמר בהערכת סיכונים לקויה ונטייה כמעט תנ"כית לחשוב שכל זאב הוא כבש. לפעמים אפילו לנסות ללטף אותו, מתוך מחשבה שהוא צמחוני. אבל כדי להבין את המסקנה הזאת נדרש הסבר מקדים למקרה המבחן שלנו: רענן שקד. 

     

    זו כבר שנה ארוכה שבה אני מוצמד לרענן כמו חייל לג'ריקן לצורך היכרות עם הוויכוח בין שמאל לימין. זה התחיל בחגיגות החמישים לניצחון במלחמת ששת הימים וממשיך בחגיגות ה־51. סיורים באזורים שנכבשו אז, ועליהם הוקמו היישובים שבאחד מהם גדלתי.

     

    את הסיור הראשון התחלנו ביישוב של הוריי, אלקנה. רענן פחד להיכנס מעבר לקו הלא מוגדר שנקרא שומרון, אז אחרי הרבה מאוד תיאומים ופשרות הוחלט על חניה ליד הבית של הוריי – מקום שבו הסכנה הכי גדולה היא שמישהו יגרור אותך להשלים מניין.

     

    מאז הפכנו חברים ושותפים קבועים לסיבובים האלה. וכמו כל שותפות, לכל אחד יש תפקיד: אנחנו קובעים יעד לסיור, אני מארגן ורענן מתלונן. זו חלוקת תפקידים די הוגנת, במיוחד לנוכח העובדה שברוב המקומות המארחים הם מתנחלים שתמיד נראים לרענן גדולים, מאיימים ומשפיעים הרבה מעבר לגודל האמיתי שלהם.

     

     

    אני מתחיל בהיסטוריה הארגונית כי בסיור הזה, לראשונה, התבקשנו לבקר אצל הפלסטינים. הגיוני. ומה יותר הגיוני מאשר לבקש מרענן, מחרחר שלום שכמוהו, לארגן את הסיור. מבחינתי, רמאללה היא יעד. מקום שאליו נכנסים עם נשק, שבע מחסניות וכוחות חילוץ. לישראלים שאני מכיר, רמאללה היא עיר של לילה. אשמורת אחרונה, כשהמבוקשים ישנים. מבחינת רענן, לעומת זאת, רמאללה היא יעד לשלום. בירת החזון של שתי מדינות. עיר ואם בסכסוך שלדעתו ייפתר. 

     

    סלפי ברמאללה. ומוזיאון ערפאת במוקטעה? אולי בפעם הבאה
    סלפי ברמאללה. ומוזיאון ערפאת במוקטעה? אולי בפעם הבאה

     

    וכך קיבל רענן על דעת המקום ודעת הקהל (וגם דעתו שלו) מטלה: לארגן סיור. אך הנה החלום והנה שברו: שבוע עבר, שבועיים חלפו ביעף ודבר לא קרה. התגלתה התרמית. רענן הוא מצביא ללא גייסות. שמאלני בודד באפלה. טוריו המרובים לא יצרו לו חברים שמאלנים בעלי קשרים ואפילו לא נגישות לארגונים שמייצרים שלום. האמת הקשה נחשפה: כל השלום של רענן מתנקז לגבולות החלוקה בין הים לאבן גבירול. 

     

    מרגע לרגע נדמה היה שהסיור הזה הופך להיות משימה מורכבת ממה שחשבתי. וזה עוד לפני שדיברנו על ביטחון. כמו הפנטזיות על מזרח תיכון חדש, רענן פינטז על מה שלא קיים וכמעט לא הצליח לממש דבר. עד שיד הגורל וידו של יריב אופנהיימר הובילה אותו לפלסטיני אלמוני שהבטיח לו שהכל יהיה בסדר, רק שיבוא.

     

    מי האדם, איפה וכמה – פרטים כאלה לא מעסיקים אנשים כמו רענן. וכששאל אותי אם צריך ואפשר לארגן ליווי של צה"ל לסיור, הבנתי שגורלי נחרץ. 25 שנה שצה"ל לא נמצא ברמאללה, אלא רק נכנס למעצרים מפעם לפעם. תלישות. רענן ידידי, בן זוגי למשימה, הנווט והקמב"ץ, חי במזרח התיכון וחולם בטעות שהוא בניו־יורק.

     

     

    רענן: קִראו היום ב־"7 ימים!" פניו האמיתיים של הימין הישראלי נחשפים! והוא, אה... שפן.

     

    "אני לא מכניס את הרכב שלי לשם", מודיע לי יועז בשיחת הטלפון המקדימה. "יש לי שם מדבקות, מדים מהמילואים של אתמול ובטח גם כמה כדורים מפוזרים, דברים מזוהים. ניסע בשלך".

     

     

    איזה שפן, בחיי.

     

    אין בעיה, אני אומר. לא ניסע ברכב שלך. 

     

    "אז בשלך".

     

    גם לא בשלי, אני מבהיר. בעיקר לא בשלי. "אני ממש לא מכניס את המיני קופר לשם – רבע שעה אחרי שניכנס הם כבר יפרקו אותה", אני מודיע לו.

     

     

    מפה לשם, אנחנו מגיעים לעמק השווה: ניסע במכונית של הצלם. לא חשוב מי זה. מכונית, יש לו? אז בשלו.

     

    שנינו מתרגשים מהנסיעה הזאת ומרגישים שוב כמו האיתי־אנגלים שנולדנו להיות. שנינו רצינו תמיד להגיע לעיר האסורה, ומכיוון שפטרה כבר מותרת נשארנו עם רמאללה, העיר ללא הפסקה של הצד השני, העיר שבכניסה אליה ניצב שלט צבאי אדום, ענק, שעליו כתוב משהו בנוסח "כניסה לשטח בשליטת הרשות הפלסטינית, הכניסה לישראלים אסורה, מסכנת את חייכם, מהווה עבירה פלילית. וכמו כן, כפי שכתב בשעתו דאגלס אדמס: זהירות, נמר".

     

    על יועז, אני חושש, זה עובד, למרות שהוא משתדל לשדר רגיעה לצד אירוניה של בוגרי שייטת ששרדו כבר הכל. "אל תדאג", הוא אומר באותה שיחת טלפון מקדימה שלנו, אולי בניסיון להרגיע את עצמו, "דבר ראשון הם יעשו לך ציפורניים, יתלשו לך אותן עם צבת, אחר כך יתחיל המשא ומתן לחלץ אותך. שש־בש אתה אוהב?"

     

    הוא נשמע רגוע בסך הכל, אני חושב – בכל זאת, הבן אדם היה בקרבי ויש לו פרצוף שגם חמאסניק משולהב יחשוב פעמיים אם לא חראם לגעת בו – אבל אז, כשאנחנו באמת ברמאללה, מתברר שהוא לא רגוע בכלל. הבן אדם לא מוכן לזוז שלושה מטרים בלי רכב – "צריך שיהיה לחילוץ". הוא משתיק אותי ואת הצלם – "אל תדברו עברית! אתם לא שמים לב, אבל אתם צועקים!"

     

     

    מסביבנו אלפי אנשים, נשים וטף – גם כאן הטף בחופש באוגוסט – כולם טרודים בענייניהם, אף אחד לא מעיף מבט לכיווננו. "אף אחד לא מסתכל עליך, יועז", אני מרגיע אותו. "לא, אתה לא מבין", הוא מתרגז.

     

    ייתכן שאני באמת לא מבין. אמנם חלפו 18 שנה מאז הלינץ' ברמאללה – התמונה ההיא שלעולם לא תצא מהראש, של עזיז צאלחה מציג את ידיו המגואלות בדם הנטבחים – אבל ייתכן שזה עדיין מוקדם מדי ללאנץ' ברמאללה. תכף נדע.

     

    "הסתובבתי פה כבר, אבל בעיקר בלילה, והייתי אז במדים וחמוש", יועז מפליג בזיכרונו מרמאללה, ומבהיר שוב ושוב שאני לא מבין את הסכנה הברורה והמיידית שנשקפת לנו מעצם ה... מה, בעצם? אני מסתכל סביבי, ובאמת שלאף אחד פה לא אכפת מאיתנו.

     

    הרחובות בדאונטאון רמאללה מתפקעים מאנשים, חנויות, מסעדות, שווארמות ענק, מוכרי קפה, מטגני פלאפל, אקשן של רחוב שוקק. זו בנגקוק, הגרסה המזרח תיכונית. למעשה, דאונטאון רמאללה מזכיר לי קצת את רחובותיה הראשיים של ישראל בשנות השמונים, כשכולם עדיין היו שם, ברחוב, עושים קניות, נפגשים, יושבים, לפני שהקניונים הגדולים השתלטו וכינסו את כולנו לחללים סגורים, ממוזגנים, מוכי־ניאונים.

     

    מזג האוויר חם אבל לח ומעיק הרבה פחות מכפי שהוא בגוש דן, וכל מה שמתחשק זה לצאת מהמכונית ולהסתובב ברחובות, להריח, לטעום, לקנות, לאכול, להתפלל, לאהוב.

     

    אז אני יוצא מהמכונית.

     

    יועז אחריי, מעט מהוסס, משתיק אותי כשהעברית שלי מגיעה לווליום מופרז לטעמו. אנחנו קונים לאפות דקות, חמות ממאפייה מהבילה וממשיכים לאחד מדוכני הירקות העסיסיים – הענבים ענקיים, יפהפיים, ובטח גם המחיר זול, אני אומר לעצמי בטון של גידי ואהרוני. אין, אין על האקזוטיקה שבשווקים הזרים האלה! על הפשטות, האותנטיות, הבלאדי של הירקות והפירות שהם מגדלים כאן – ואז שלט שמבצבץ מבין הענבים מודיע לי בפשטות (ובעברית): "ענבי טלי".

     

    תמונות מהשוק המקומי
    תמונות מהשוק המקומי

     

    ססאמק. עד לרמאללה בשביל ענבים שנמכרים אצל הירקן לידי ברמת־אביב? גם כן אקזוטיקה. לפחות המחיר ברצפה. הנה, הקופה מראה 1.8 שקל לשני אשכולות גדולים. מדהים. אני בא לפה כל שבוע לעשות שוק. לא ייאמן איך מפקיעים מאיתנו בישראל.

     

    "18 שקל", אומר לי המוכר.

     

    אצלי בשכונה אותו מחיר.

     

    יועז: אשר יגורתי בא לי. אנחנו נכנסים לרמאללה, רענן לצידי מדבר על קניות, הוא עסוק כל כך שגם אם יקיף אותנו המון זועם אין סיכוי שישים לב. על רגישות ביטחונית אין מה לדבר.

     

    תמונות מהשוק המקומי. עד לרמאללה בשביל ענבים שנמכרים אצל הירקן לידי  ברמת־אביב? גם כן אקזוטיקה
    תמונות מהשוק המקומי. עד לרמאללה בשביל ענבים שנמכרים אצל הירקן לידי ברמת־אביב? גם כן אקזוטיקה

     

    אני מופתע מהמעבר החלק — איש לא עוצר אותנו ושואל או מזהיר. המחסום ריק. אנחנו נכנסים לתחנת הדלק שבכיכר הכניסה לעיר מכיוון בית־אל. מעל הכיכר דגל פלסטין ענק. מתחת, אנשים וכמה שוטרים פלסטינים. שלושה גברים יושבים ברכב מותנע, מספר זיהוי ישראלי, מבחינתי הם אורבים בעמדת תצפית. עוד אני מחשב כמה זמן ייקח לי להאיץ את הרכב ולהסתלק, רענן יוצא החוצה ומתחיל לנהל שיחה בקולי־קולות. כשאני אומר בקולי־קולות, אני מתכוון לעברית. תוך כדי שיחה הוא מזהה בחנות הנוחות שבתחנה כמה צעצועים מפלסטיק. המבט שלו מזדגג והוא כבר מתקדם לכיוון. רענן לבד בעיר הגדולה. עם טלפון בידו, מראה אשכנזי ורצון לא מוסבר לרכוש מוצרים מסין דווקא בתחנת דלק ברמאללה.

     

    שוב נדמה לי שגם כאן דרוש הסבר לקוראים שסובלים, כמו רענן, מדיסאוריינטציה חמורה: רמאללה בשטח A – שטחי הרשות הפלסטינית. הכניסה לישראלים אסורה ובצדק. המשטרה הפלסטינית מחלצת פה ושם ישראלים, אבל העיר הזאת ידעה גם מצבים אחרים, מלאי דם, לחלק מהם הייתי שותף. אפשר להיכנס לשם בתיאום עם הרשות הפלסטינית, לזכות לליווי שלהם לצורך עיתונאי, רק שעדיין לא פגשנו את המלווה מטעמם.

     

    "הוא שוטף את הרכב", מודיע לי רענן בעליצות ומתחיל לנוע שוב לאיזו חנות שהוא מזהה באופק. בשלב הזה אני שוקל להרדים אותו. לרגעים נדמה לי שאני תקוע עם ויקטור חסון מ"גבעת חלפון אינה עונה", בסצנה המפורסמת שבה הוא עובר את הגבול אל המצרים כדי לדוג ועדיין לא יודע שזה קרה.

     

    חוסר התמצאות הוא פתרון טוב למקומות בעייתיים. הוא בעיה כשמתחיל להיות מסוכן.

     

    בכל אופן, ההסתערבות הצליחה, איש לא האמין שהגבר הזה שצועק בקולי־קולות בעברית הוא איש ביטחון ישראלי. הנה שיטה חדשה לחדור למקומות כאלה. תמשכו תשומת לב – שיטת ויקטור־רענן־חסון.

     

    תמונות מהשוק המקומי
    תמונות מהשוק המקומי

     

    המארח שלנו מגיע. איש הפת"ח, חבר בוועדה שאחראית על הקשר עם הישראלים. אנחנו נוסעים אחריו למטה הפת"ח, יעד צבאי בעבר והיום מוקד ביקורים של ישראלים. מי מבקר שם? לטענת המארח שלנו, כולם: חברי ליכוד, שמאלנים ותיירים. ואכן, על הקירות אפשר למצוא ציטוטים מכלל ראשי הציונות. לכולם יש משפט שמסתדר עם האג'נדה. רעיונות אחרים, כמו קיר הברזל, לא שם.

     

    בכל מקרה, שוב מטעמי זהירות ותלישות, אני מזכיר לרענן לא לנדב פרטים עליי. לך תדע, פתאום יחליטו בטעות שאני יקר לליבם של ביבי ושרה. יחליטו לחטוף אותי ולדרוש בתמורה איזה אישור מעבר חופשי. רענן יהיה הנספח בחטיפה, אבל מספיקה המחשבה על החקירה הראשונה שיעבור שם כדי להבין שהעסק הזה לא יעבוד.

     

    רענן: אבל באנו לפה – בלי רשות, אין רשות להיכנס לשטחי הרשות – כדי לעשות שלום של אמיצים (במקרה יועז: של שפנים), ובאמת, מרגע שאנחנו חולפים על פני שלט האזהרה הצה"לי הגדול ונכנסים לרמאללה, עוברים בכיכר שבמרכזה דגל פלסטין בגודל שלדעתי ניתן להבחין בו מהחלל, ונעצרים בתחנת הדלק כדי לחכות לאיש הקשר שלנו, יועז מצטנף במושבו. הוא מבקש ממני להישאר ברכב, לא לפתוח חלון, לא לדבר בנייד בעברית. "נראה לי שכבר שמו לב אלינו", הוא מאבחן כעבור כמה דקות.

     

    איש הקשר שלנו, אשרף, מגיע, פותח חלון במכוניתו ומסמן לנו לנסוע אחריו. למה הוא לא יוצא מהמכונית ולוחץ לנו יד כמו בן אדם? מה, גם הוא לא רוצה שיבחינו בנו?

     

    אנחנו נוסעים אחריו כקילומטר – הכבישים עמוסים, כאוטיים – והוא מוביל אותנו במעלה איזו גבעה לבניין גדול שבפתחו כמה דגלי פלסטין גדולים, כמה שומרים חמושים, ושלט המודיע כי מדובר במטה הפת"ח.

     

    רציני? שאנחנו ניכנס איתו למטה הפת"ח? אני מסתכל על איש הקשר שלנו: אשרף אל־עג'רמי, חבר ב"וועדה הפלסטינית לאינטראקציה עם החברה הישראלית" ומי שוויקיפדיה מייחסת לו פעילות ענפה בחזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין בצעירותו, 12 שנות כלא בישראל, ובהמשך תמיכה בהסכם אוסלו וביוזמת ז'נבה – והוא נראה חביב ומזמין לגמרי. אנחנו משתרכים בעקבותיו לעבר בניין המעוטר בצילום של יאסר ערפאת, וכשהוא מצביע על המעלית – יענו, תפדלו – נדמה לי שיועז מתחבט אם לפתוח בנוהל מילוט או ללכת בשלווה אצילית אל מותו.אני נותן דוגמה – בכל זאת שמאלני – ונכנס בנונשלנטיות מופגנת. מה, מדובר בחברים.

     

    מימין: המלווה מטעם הוועדה לאינטראקציה, הנדל ושקד ברחובות רמאללה.
    מימין: המלווה מטעם הוועדה לאינטראקציה, הנדל ושקד ברחובות רמאללה.

     

    למעלה, במשרדי הוועדה לאינטראקציה, אנחנו די נדהמים לגלות, לצד פסלונים ותמונות של יאסר, גם פוסטרים של ברל כצנלסון וז'בוטינסקי, ולא מעט מאנשי הוועדה מחכים לנו, נרגשים, כולל ד"ר זיאד דרוויש – בן דודו של המשורר המועדף על מירי רגב – ומוחמד מדאני, יו"ר הוועדה, המבוגר מכולם, ומי שזה שלוש שנים כניסתו לישראל אסורה בהוראה ישירה של שר הביטחון ליברמן. "הוא חושב שהעובדה שאנחנו נפגשים עם ישראלים ומדברים על שלום היא סכנה לישראל", מציין מדאני במרירות.

     

    אנחנו מתיישבים, מתכבדים בענבי טלי שמנמנים ובקפה שחור טרי, ושומעים מהם שחלום השתי מדינות לשני עמים לא רק שלא בוטל מחוסר עניין לציבור – כפי שממשלת ישראל מעדיפה שנחשוב – אלא שהוא עדיין הפתרון האפשרי היחיד.

     

    "אנחנו מבינים שמבחינת ממשלת ישראל הנוכחית אין מצב, ושעם המדיניות הישראלית הנוכחית זה רק המשך הכיבוש והסכסוך לנצח", אומר מדאני. "אם אתם חושבים שזה לטובת ישראל, זה עניין שלכם. אפילו חמאס מסכים לשתי מדינות. כל העם הפלסטיני מסכים לשתי מדינות בגבולות 67', ויש גם רוב ישראלי שמסכים לזה".

     

    אם מחר ממשלת ישראל מציעה לכם לסיים את הסכסוך לפי מתווה ז'נבה, אתם קונים? ללא דרישות נוספות?

     

    אל־עג'רמי: "כן".

     

    גם אם תידרשו להיות מדינה מפורזת?

     

    "כן".

     

    וזה נראה לכם ריאלי כרגע?

     

    "אם תתחלף הממשלה הישראלית זה אפשרי".

     

    ישראל, לדעתכם, תפנה התנחלויות קיימות, כמו בית־אל הסמוכה?

     

    "למה לא. ישראל יכולה לפנות התנחלויות שנמצאות בלב השטח הפלסטיני".

     

    למעשה, מתווה ז'נבה מציע לפנות התנחלויות מבודדות, להשאיר בידי ישראל את כל גושי ההתנחלויות הגדולים ולפצות את המדינה הפלסטינית בקרקעות חלופיות. מבחינת הנוכחים בחדר – אולי מלבד יועז – יש על מה לדבר, אבל יועז "לא רואה איך זה קורה", כדבריו.

     

    אולי הוא צודק. הסקר המקיף האחרון שהתקיים בנושא, לפני כחודשיים, גילה שהתמיכה בפתרון שתי המדינות הגיעה לשפל חסר תקדים – בצד הישראלי וגם בצד הפלסטיני. ב"שפל" הכוונה לפחות מ־50 אחוז תמיכה ברעיון, בשני הצדדים. בעבר הרעיון זכה לתמיכת יותר מ־50 אחוז בשני הציבורים. עדיין מדובר במספרים מרשימים. "זה לא שאנשים לא מאמינים בפתרון הזה", מבחין אל־עג'רמי, "אנשים פשוט לא מאמינים שזה אפשרי".

     

    ואולי פשוט לא דחוף להם מספיק להאמין. עזה הפכה את עצמה לבעיה הבוערת, בשעה שהגדה מתנהלת, אם לא על מי מנוחות, לפחות היא מתנהלת – ואם לשפוט על פי מקרה רמאללה הלא־מייצג, החיים בה אפילו זורמים למדי. זה מצב לא משברי וקל לניצול בידי אנשי המפתח בשני הצדדים שאין להם כל אינטרס בסיום הסכסוך, ולמעשה מקיימים קריירות פוליטיות ענפות על שימורו.

     

    "אם העולם לא יתערב, הימין הישראלי יצליח לשים מיליון ישראלים בגדה", אומר אל־עג'רמי כשאני שואל אותו מה, לדעתו, יקרה כאן תוך עשר שנים, "וזה ימנע סופית את פתרון שתי המדינות, והסכסוך יהפוך קשה עוד יותר".

     

    אולי תוותרו על רעיון שתי המדינות ותפנו לפתרון של מדינה דו־לאומית אחת, אבל תדרשו, כילידיה, זכות הצבעה לכל פלסטיני? זה כבר ישנה את המשחק מבחינת העולם.

     

    "אנחנו לא נהרוס את כל מה שהשגנו עד עכשיו ונתחיל לדבר על פתרון אחר לגמרי של מדינה אחת".

     

    אבל המציאות הרי ידועה: כל יום נוסף שבו פתרון שתי המדינות ממשיך בחופשתו הלא־מוגבלת בזמן, הוא יום נוסף שבו המדינה הדו־לאומית מתקרבת. ושעון־העצר ממשיך לתקתק.

     

    יועז: אחרי הפגישה עם נציגי הפת"ח אפשר להגיד שלא רק רענן סובל מדיסאוריינטציה; גם הפלסטינים שהמשא ומתן איתנו זה המקצוע שלהם.

     

    השתתפתי פעם במשא ומתן מטעם נתניהו. זה היה שיעור חשוב על חוסר תוחלת. ינואר 2012 בירדן. היה שם קפה מצוין ואירוח כיד המלך, אבל כמו בכל משא ומתן ב־25 השנים האחרונות, לא הייתה שם תוחלת. איש מהצדדים לא האמין שאפשר לגשר על הפערים. במקום להגיד בקול שאי־אפשר לפתור את הסכסוך אז כדאי למצוא דרכים לצמצם אותו, עדיין יש כאלה שמתפרנסים מהעסק הזה.

     

    וכך, השיחה שלנו היא די ארכאית. הם רואים בישראל אשמה, בכיבוש – את שורש כל הרע. הסיפור ההיסטורי שלהם שונה מהסיפור ההיסטורי שלנו.

     

    גם ההווה שונה. לדבריהם, החמאס בעזה מנותק מרמאללה בגלל הישראלים. נשכחו אנשי הרשות שנזרקו מהגגות אחרי השתלטות חמאס על הרצועה, נשכחה השנאה שם כלפי הרשות, ושלהם כלפי החמאס. כל מה שהם מוכנים להגיד זה שאנחנו אלה שמדברים עם חמאס (ובזה הם צודקים) ולכן הרשות מנותקת.

     

    גם חוק הלאום משתרבב לשיחה. מה לכם ולזה? אני שואל את מוחמד מדאני, יו"ר הוועדה לאינטראקציה עם הישראלים – לשיטתכם אמורה לקום מדינה פלסטינית בקווי 76', אז עכשיו אתם מתעסקים בחוקים של המדינה היהודית? התשובה שלו עוסקת בערבים הישראלים, והנה עוד סיבה למה לדעתי הפתרון לא קיים. הרשימה ארוכה, אבל בקצרה:

     

    1) הסכסוך הוא לא באמת על קווי 67', אלא על 48'. מי שמכחיש את זה לא יבין מאיפה נובעת הלאומנות בישראל ומאיפה נובעת הסרבנות הפלסטינית.

     

    2) אין באמת פתרון לפליטים. הם רוצים שיבה ואנחנו רוצים מדינה.

     

    3) אי־אפשר לחלק באמת את ירושלים כך שתהפוך לבירה של שתי מדינות. זה בלתי אפשרי מבחינה פיזית.

     

    4) אי־אפשר באמת לפנות את ההתנחלויות. לא חצי מיליון יהודים וגם לא עשרות אלפים ולא משנה מי יהיה ראש הממשלה. זו אשליה.

     

    5) מה שאנחנו רואים זה מה שיש. המקסימום. שלטון עצמאי. אוטונומיה פלסטינית, או מדינה מינוס. רשות שחיה על תיאום ביטחוני עם ישראל וכלכלה נסמכת. מעבר לזה, אין באמת לפלסטינים יכולת להרים מדינה, גם אם בעולם דמיוני לא היו שם מתנחלים.

     

    השיחה על שתי האפשרויות – מדינה דו־לאומית או מדינה פלסטינית בקווי 67' – היא שיחה לא רלוונטית. יש חלופות, והן מה שקורה בשטח: רמאללה מתפתחת, שוקקת חיים, אנשים שם חיים טוב יותר מבג'נין, ובוודאי מבעזה. זה תלוי בכלכלה, בשקט ובשיתוף פעולה עם הישראלים. זה לא כיבוש ולא מדינה משל עצמם. זה משהו באמצע. הפרדה מדינית מוחלטת מישראל, הפרדה ביטחונית חלקית והתפתחות של מודל חדש. לא מושלם אבל זה מה שיש.

     

    אולי יום אחד המודל הזה גם יוביל לכך שישראלים יוכלו להגיע לשם באופן חופשי ולאכול פלאפל וחומוס מצוין. בינתיים תישָׁמעו להוראות, לא לרענן.

     

    רענן: אבל בינתיים, ברחוב ברמאללה – מטרופולין של כ־280 אלף איש – נדמה שלא חסר כלום; נורמליות, עירוניות שוקקת, שכונות יוקרה, מוסדות ציבור וממשל, בתי חולים – שום דבר מההתנהלות כאן, בתוך העיר, לא נותן לך להרגיש שמדובר ב"כיבוש". חיילים ישראלים אינם נראים לעין. 

     

    "זה רק כשאתה יוצא מהעיר ומתחיל להיתקל במחסומים, שאתה מבין", אומר אל־עג'רמי. "כדי להגיע לשכם, למשל, אני צריך לעבור שלושה מחסומים".

     

    וכן, רובם המכריע של תושבי רמאללה לא מורשה להיכנס לישראל – או לצאת דרכה לחו"ל. "המעטים שיכולים הולכים עכשיו עם הילדים לים בישראל". וכן, ישראל שולטת בפועל בגדה. "כלכלית אנחנו לא קובעים פה כלום", מבהיר אל־עג'רמי. "אם אני רוצה להכניס סחורה – זה דרך ישראל. הישראלים גובים את המיסים שלנו. אנחנו במסגרת שנשלטת על ידי ישראל, ואנחנו לא הריבון".

     

    וכן, רמאללה היא אולי רב־תרבותית יחסית, ואומרים שחיי הלילה כאן מצוינים – אבל עדיין: הכבישים צרים ופקוקים, ההכנסה החודשית הממוצעת לנפש מגרדת את ה־4,000 שקלים, והמחירים, בשקלים, לא זולים וכמעט מיישרים קו עם ישראל.

     

    זה, כמובן, לא מצב אפשרי לצמיתות, אבל אם נשים לרגע בצד את עזה – רק לצורך הדיון – אין בכלל ספק שמקום כמו רמאללה, לא מאוד בשונה מתל־אביב, יכול לקיים חיי יומיום תוך התעלמות עקרונית מהסכסוך.

     

    וישנו גם התסכול שבשיטוט ברחובות האלה של רמאללה; החיים כאן, מרחק נסיעה, שוקקים וחיוניים כל כך, לא רחוקים במיוחד באופיים מהצד הישראלי, עד שאתה תוהה מה פשר המצב המוזר שבו זה אנחנו או הם, ובאיזה אופן זה הגיוני ש"הסכסוך" הוא לחלוטין, לנצח, בלתי פתיר. כי כשאתה כאן, מסתובב לצידם ברחובות, אוכל אצלם חומוס ופלאפל – החומוס הטוב ביותר שאכלתי בשנים האחרונות, הפלאפל הטוב ביותר שאכלתי אי פעם – עצם המילים "סכסוך" ו"כיבוש" נשמעות גדולות על הסיטואציה האנושית הבסיסית. על בני אדם שחיים את חייהם ומדברים איתך.

     

    יועז נזכר איך בנעוריו היו ילדי ההתנחלויות הסמוכות לוקחים שיעורי נהיגה ברמאללה, וגם עוברים בה טסט. כרגע אין מה לדבר על קשר כלשהו בין העיר הפלסטינית השוקקת לבין יישובי חגורת התנ"ך הישראלית – מבית־אל הסמוכה, דרך עפרה ועד אלון מורה.

     

    וזו, אולי, גם הטרגדיה של הכיבוש; שבמצבו הנוכחי הוא יכול להימשך עוד ועוד במין מצב־ביניים־שפיר־עם־התפרצויות שכזה. לפחות מרמאללה הוא נראה – גם אם לא סימפתי, בוודאי נסבל. זה בדיוק המצב שמאפשר ליועזים מימין לדבוק ב"ניהול הסכסוך" וב"פרגמטיות" – להלן, הנצחת המצב הקיים תוך התעלמות והדחקת הידיעה הוודאית שבטווח הבינוני־ארוך, מדובר בזחילה בטוחה למדינת אפרטהייד דו־לאומית או לאסון בלתי נמנע אחר.

     

    * * *

     

    ביציאה מרמאללה – נו, בסוף לא הספקנו להגיע למוזיאון ערפאת במוקטעה, בואו נשאיר משהו לפעם הבאה – משתרך תור קצר למחסום צה"לי. טעימה קטנה בשבילנו מיומיום של אלפי פלסטינים. רק שכאן בכל זאת רמאללה, ושלט פרסום גדול, בערבית, של רימקס, נותן לנו משהו לבהות בו בעודנו מחכים. אולי שווה להשקיע בדירה פה? בכמה זה מתחיל?

     

    כשאנחנו חוזרים לצד הישראלי השלט הראשון שמקדם את פנינו הוא של "פלאפל הישועות" בבית־אל. בחייאת, אתם צוחקים? כרגע אכלנו פלאפל אלוהי אצל השכנים. אין לכם סיכוי. אבל יועז משחרר אוויר. "אפשר להוריד כוננות", הוא פוסק.

     

    לא זוכר, בכל השעות האחרונות, שהיינו באחת.

     


    פרסום ראשון: 13.09.18 , 01:08