שלישי 20 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    ברנדס השבוע בביתה. "יש כאלה שבעיניהם אני בכלל לא סופרת"
    המוסף לשבת • 13.09.2018
    יש לי מסר להעביר, ולא אכפת לי מה שיגידו
    יוכי ברנדס לא מתנצלת. לא על הכתיבה מתוך אידיאולוגיה, לא על הפנייה לקהל הרחב וגם לא על ההצלחה | "אני מתאמצת מאוד שהסיפור יהיה פשוט–פשוט–פשוט", היא אומרת. "ההתנגדות לספרים שלי באה מהאליטות, האליטה הימנית רואה בהם חילול הקודש והאליטה השמאלית לא מבינה למה דוחפים לנו יהדות" | בספרה החדש, שעוסק בבעל שם טוב דרך עיני בתו וכבר הפך לרב–מכר, היא פותחת חזית חדשה: "החסידות של היום לא דומה לתורתו של המייסד שלה"
    חן ארצי-סרור | צילום: דנה קופל

    "אוהבים לחשוב שספרות טובה היא דבר שצריך להיות נשגב וטהור. אני לא מקבלת את זה", מכריזה הסופרת יוכי ברנדס בחצי חיוך. "הספרות הכי טובה בעולם היא התנ"ך, ואין טקסט יותר מגמתי ממנו. ספרות מטעם, כשמשלמים לך בשביל שתכתבי, זה לא לגיטימי. אבל ספרות אידיאולוגית היא דבר טוב. יש לי מטרות ואידיאולוגיות ומסרים להעביר, ולא אכפת לי מה שיגידו, שזה דידקטי או מגמתי. מבחינתי הספרות היא הכי כלי לדברים האלו. אני לא אכתוב ספר רק בשביל האמנות".

     

    כשספרה החדש "אדל", שרק יצא לחנויות, ממוקם ברשימת רבי־המכר, אין לברנדס שום בעיה להציג את עצמה ככותבת מתוך אידיאולוגיה המכוונת לכמה שיותר קוראים. המבקרים? הסופרת לא סופרת אותם. "אני לא מהכותבים למגירה ואני לא מאלו שחייבים את הכתיבה. אולי סופר אמיתי חייב לכתוב - זה דימוי רווח ואני מכירה אנשים כאלה - אני לא כזו. לי היה ברור שאם לא אגיע לקהל גדול, אני לא אשב לכתוב", היא מצהירה בלי שום התנצלות.

     

    "כן, יש לי מטרות ככותבת", אומרת ברנדס חד־משמעית, "ועם השנים ידעתי לנסח אותם לעצמי: לקחת את התרבות היהודית, העמוקה והמורכבת, שלצערי לא מוכרת על ידי חלקים גדולים בחברה הישראלית, ולהפוך אותה לפשוטה, לנגישה. גם אם אין לקורא שום ידע מוקדם הוא יוכל לקרוא וליהנות. אני ממש מתאמצת שהספרים יהיו הכי קלים לקריאה שיש, שיהיה מותח ומעניין, כדי שלכל אדם ייפתח חלון לתרבות שלנו. בכל ספר יש כמה וכמה רבדים, וגם אם הקורא יישאר ברובד הראשון - מעולה.

     

    קראו את הפרק הראשון מהספר "אדל"

     

    "אני יודעת שיש מי שרואה בזה מילים גסות, אבל אני שמחה על הזכות לייצר 'יהדות פופולרית'. חטפתי על זה המון־המון ואני עדיין חוטפת. יש כאלה שבעיניהם אני בכלל לא סופרת. אבל ככל שהספרים שלי יותר מחלחלים, והמבקרים יותר צעירים, זה נרגע.

     

    חסידים באומן. "תורתי תובעת לאהוב כל יהודי. כל אדם. ואתם מחרימים ומנדים ומרחיקים כל מי שמבטא את יהדותו אחרת"
    חסידים באומן. "תורתי תובעת לאהוב כל יהודי. כל אדם. ואתם מחרימים ומנדים ומרחיקים כל מי שמבטא את יהדותו אחרת"

     

     

    "אוהבים לדמיין סופרים כמי שכותבים טקסטים קשים ומורכבים ששוברים עליהם את הראש. אני אומרת מפורשות שאני מתאמצת מאוד שהסיפור יהיה פשוט־פשוט־פשוט. אני ממש נגד הדימוי של מי שכותב מורכב כותב יותר טוב, ולא חשוב לי שמי שאוהב את זה לא יתפוס ממני. לשמחתי מהתחלה הספרים היו רבי־מכר ואני ברת מזל. ההתנגדות לספרים שלי היא של האליטה. של האליטה הימנית שרואה בזה חילול הקודש לגעת ככה בקנון, ושל האליטה השמאלית שלא מבינה למה דוחפים לנו יהדות פופולרית".

     

    חריגה על חריגים

     

    ברנדס (59), שכתבה רבי־מכר רבים על העולם היהודי, זוכה לאהבת הקוראים כבר שנים רבות, אבל מעולם לא מצאה את עצמה כחלק מהמיליה הספרותי. אי־השייכות שלה היא מוטיב מובנה באישיותה. היא גדלה בבית חסידי־חרדי, נצר לשושלות אדמו"רים משני הצדדים, והתחנכה במוסדות "בית יעקב". כשגדלה עזבה את העולם החרדי וחיפשה זרם להשתייך אליו. מהר מאוד הבינה שאי־השייכות שלה היא אולי גם סוד הכוח שלה, וכך מצאה את עצמה יוצרת ופועלת במרחבים מאוד מגוונים: היא למדה תואר ראשון באוניברסיטת בר־אילן, תואר שני ב"שכטר", מוסד אקדמי־קונסרבטיבי, אבל היא בכלל מגדירה עצמה כחילונית.

     

    "התחנכתי בעולם החסידי־אדמו"רי, הכי אליטה שיש, אבל הייתה לי מודעות לזה רק כשגדלתי. היצירה שלי עוסקת תמיד בחריגים, אלו שמגיעים מבחוץ, וגם אני תמיד הייתי חריגה למרות שגדלתי במקום הכי מיוחס שיש. כשעזבתי את החברה החרדית הייתי כלום ושום דבר. התחלתי מאפס. נדדתי. הייתי תקופה מסוימת בציונות הדתית שמאוד הלהיבה אותי ורציתי להשתלב בה, אבל בסוף לא מצאתי את עצמי גם שם".

     

    ציור דמותו של הבעש"ט
    ציור דמותו של הבעש"ט

     

     

    למה בכלל עזבת את החברה החרדית?

     

    "לא בגלל משבר אמונה. זה לא זה. אני פשוט צריכה חופש, זו גם הסיבה שלא השתלבתי בציונות הדתית. אז הרבה שנים הייתי חסרת זהות. היום אני לא מזדהה עם שום קבוצה אבל הקבוצה שהכי מדברת אליי זו המסורתיות הספרדית של לפני ש"ס, שמאוד דומה לחצר החסידית של סבי בחיפה".

     

    אחרי הספרים הקודמים של ברנדס, שעסקו בקנון היהודי - "הפרדס של עקיבא" שעסק בהתהוות עולם ההלכה ו"מלכים ג'" שעסק בשושלות בית המלוכה של שאול ודוד - ספרה החדש של ברנדס (בהוצאת זמורה־ביתן), עוסק בהתהוות תורתו של הבעל שם טוב, מייסד החסידות, דרך עיניה של בתו אדל.

     

    למה בחרת דווקא את נקודת המבט שלה?

     

    "מאוד חשוב לי להציג נקודת מבט אחרת. שאם הקורא מכיר את הרקע, אני אפתיע אותו ואולי אכעיס אותו. חשוב לי לתת במה לסיפורים הפחות מוכרים, לאלו שהופכים את הקרביים, שהקורא הולך אחר כך לבדוק ומגלה שיש להם ביסוס. אני אוהבת לתת קול לקבוצות שהפסידו את ההיסטוריה, כי אלו הסיפורים הכי מעניינים. ב'מלכים ג'' נתתי במה לבית שאול המפסיד, לא לבית דוד. ב'פרדס של עקיבא' כתבתי כמובן על המיינסטרים, אבל ר' עקיבא מגיע מהשוליים ונתתי במה גדולה לבית שמאי הפחות מוכר.

     

    "חלק מהרצון לספר את הסיפור הלא־מוכר קשור לאידיאולוגיה שלי להעצים את הקולות הנשיים בכל סיפור. בקושי שמעו אותן לאורך ההיסטוריה, אבל זה לא אומר שהן לא היו שם, הן פשוט היו מאחורי הקלעים. נקודת המוצא שלי היא שנשים תמיד השפיעו, גם אם הן לא היו חז"ל. הייתי שמחה לכתוב את 'מלכות ג'', אבל לא היו כאלה.

     

    "והנה, כשהחלטתי לכתוב על הבעל שם טוב, חשבתי שלראשונה אני לא כותבת על קבוצה שהפסידה את ההיסטוריה. החסידות ניצחה, אחרי כל הנידוי שהם ספגו. הייתי בטוחה שאני כותבת על קבוצה מיינסטרימית. ואחרי שהתחלתי לכתוב גיליתי דבר מדהים - שיש פער רציני בין החסידות המיינסטרימית של היום לבין תורתו של הבעש"ט. למעשה, החסידות של היום כמעט לא דומה לתורה המקורית של הבעש"ט ובמובן הזה בהחלט יצא ששוב אני מספרת סיפור של קבוצה שהפסידה.

     

    "אחרי שבחרתי באיזה מהפכה לעסוק, חיפשתי את הדמות הנשית. מי האישה שדרכה אספר את הסיפור. בהתחלה חשבתי על אשתו, או להמציא משרתת שלא הייתה. אבל ברגע שהתחלתי ללמוד עליו היה לי ברור שזו אדל, הבת שלו.

     

    "החומרים עליה, גם אם מעטים, היו מאלפים. היא הייתה מאוד דומיננטית בחייו ויצירתו. השם שלה הוא ראשי תיבות של הפסוק 'אש דת למו', שמתאר את מתן התורה כאש יוקדת, וככה הבעש"ט עצמו הגדיר את תורתו. אפשר לומר שהוא ייסד את האדל־ות, לא את החסידות כמו שאנחנו מכירים אותה כיום. ואת האדלות הזו אני רוצה להחזיר לאופנה".

     

    בלי נחת להורים

     

    מעט מאוד ידוע על אבי תנועת החסידות, רבי ישראל בן אליעזר, שחי במאה ה־18. כפי הנראה עוד בחייו כונה "רבי ישראל בעל שם", כינוי שהצביע על עיסוקו כמרפא עממי הנעזר בשמות קדושים, בקבלה מעשית ובקמעות. הוא ייסד תפיסת עולם שלמה שנחשבה למהפכנית ממש, שבה הדגיש את האפשרות של כל אדם, גם הפשוט ביותר ונטול ההשכלה, להידבק בבורא עולם באמצעים כמו שיחה חופשית עם אלוהים, שירה וריקוד. את תורתו לא כתב מעולם.

     

    הוא לימד את תלמידיו להתעמק בעיקרון של "מלוא כל הארץ כבודו", ולחשוף את האלוקות בכל פן של חייהם, לזהות את היסוד ("הניצוץ") החיובי, האלוהי, החבוי בהם. חסידיו למדו את הכלל שלפני הגאולה הכללית חייב אדם לגאול את עצמו, "גאולה פרטית", מצרותיו ומפחדיו.

     

    כשהחלה ברנדס לחפור בביוגרפיה של הבעל שם טוב ובעיקרי משנתו, החלו צפים שוב ושוב הניגודים לחסידות המקובלת היום. "לי, כסופרת, היה חשוב להבין איך הוא יצר את תורתו, הרי לא קם יום אחד אדם ויוצר מהפכה יש מאין", היא אומרת. "היה ברור לי שהספר שלי יספר את הקשר בין תורתו ובין חייו המשפחתיים. לעומת המציאות החסידית של היום, שמתאפיינת בהוויה גברית סגורה שבה הכל מתרחש בקהילה של הגברים, אצל הבעש"ט המשפחה שלו מהווה חלק בלתי נפרד מהחצר. בתו נכנסת ויוצאת מבית הכנסת, אשתו משוחחת עם החסידים בשגרה. שתיהן מעורבות לחלוטין ביצירת תורתו. בלעדיהן לא הייתה לו תורה או שהיא הייתה שונה לחלוטין.

     

    "עוד הבדל דרמטי בין תורתו של הבעש"ט לחסידות היא תפיסת הגוף. הבעש"ט הוא הראשון שמציע חוויה דתית עמוקה דרך ריקוד, אכילה ושתייה, אפילו עישון. לתת לגוף מקום, להכיר בו. הוא יצא נגד הסגפנות. הבעש"ט דיבר על שחרור הגוף והנה החסידויות עושות את ההפך. לוקחות לקצה של הקצה כל מה שקשור לצניעות. הפחד המטורף מקרי לילה, מכל דבר הכי קטנטן שקשור במיניות, זה ממש לא בריא וזה הולך ומחמיר מדור לדור. קרחת לנשים, זה שחסידים טסים לאומן עם כיסוי עיניים. מה לזה ולבעש"ט?

     

    "הוא ייסד תורה שמטרתה להגיע לכל יהודי באשר הוא. כמי שגדל כיתום הוא לא נתן שם חשיבות לייחוס וסירב להחרים אחרים. היו לו קשרים טובים עם הגויים והוא הושפע מהם. והנה, היום אנחנו רואים שהחסידות היא הדבר הכי שושלתי שיש. גם ההקפדה ההלכתית והלמדנית לא הייתה חלק מאורחות חייו, וגם היא קיבלה מקום מאוד גדול בחסידות של היום. הפערים האלו לא פשוטים לי, נדהמתי עד כמה החסידות שונה מתורתו של מי שנחשב לאביה ולמייסדה".

     

    מה לדעתך היה הבעל שם טוב אומר לחסידים היום, לאלו שפועלים בשמו ובשם תורתו?

     

    "הוא ודאי היה אומר להם: בזכותכם תורתי קיימת. אם לא הייתם חובשים את כובע הפרווה, ורוקדים בתפילות ומתאמצים לשמוח גם כשקשה 250 שנים בנאמנות, דור אחר דור – תורתי הייתה נכחדת. אבל לפעמים התורה שאתם מקיימים אינה תורתי.

     

    "תורתי מחייבת לקבל במאור פנים כל יהודי, ואתם מתכנסים בחצרות סגורות. תורתי מלמדת לעבוד את אלוהים על פי שורש הנשמה הייחודי, ואתם מוחקים מעצמכם כל בדל של ייחודיות. תורתי מלמדת שככל שאדם גדול יותר ככה הוא מצליח יותר לראות בנשים בני אדם עם נשמות, ולא חרד מפיתויי גופן. ואתם בורחים מנשים ומדירים נשים וחשים מאוימים משירה של נשים ומרחיקים נשים שיושבות לידכן באוטובוסים ובמטוסים.

     

    "תורתי תובעת לאהוב כל יהודי. כל אדם. ואתם מחרימים רפורמים ומנדים הומואים ומרחיקים חילונים ומתעבים כל מי שמבטא את יהדותו אחרת מכם. אבל יש היום בישראל יהודים רבים שיכולים להיות חסידיי. אני מעביר את 'אש דת למו' שלי לחילונים ולמסורתיים ולדתיים הלא־חרדים, ולכל אישה וגבר, בכל גיל, שמרגישים בנשמתם חלל ומחפשים ושואלים".

     

    יש משהו משעשע בזה שאת טוענת שהבעש"ט, בשונה מהחסידות של היום, לא האמין בייחוס ושושלת. ובסוף מי שמביאה את התורה הזו שלו לציבור הרחב היא דווקא מי שנחשבת למיוחסת בעולם החסידי. את.

     

    "ידעתי בגיל מאוד צעיר שלהורים שלי לא יהיה ממני נחת, לא משנה כמה אני אהיה מוכרת ומפורסמת. אבי בסוף ימיו ישב איתי בבית החולים, ואנשים ניגשו ואמרו לי כל מיני דברים טובים. ואז אבא שלי פקח עיניים ואמר לי, 'את ממשיכה את אבותייך'. אמרתי לו, 'לא אבא, אני לא ממשיכה'. והוא אמר לי, 'מה זה חסידות? לקחת את הדברים הכי מסובכים ולהפוך אותם לסיפור פשוט. זה מה שאת עושה'. אז אני ממשיכה עם אותה אבוקה, גם אם אני לא בדיוק בתלם. זה פרדוקס, אבל זה לא מטריד אותי. פרדוקסים אף פעם לא הטרידו אותי".

     

    הדוקטורית והבחורילות

     

    אם על חייו של הבעש"ט ידוע מעט, על חיי בתו אדל ידוע אפילו פחות, אך היא הפכה לדמות חשובה באגדות החסידים. בסיפורים היא מתלווה לאביה, שותפה פעילה בפעולותיו, לא מהססת לענות לרב הגדול בישירות של ילדים, מעורבת במעשי ניסים ואף מתעלה על חסידיו.

     

    השם אדל הפך בשנים האחרונות לאחד הנפוצים בישראל.

     

    "מי שקורא לבת שלו אדל היום קורא על שם הבת של רבי נחמן מברסלב, שלא יודעים עליה כלום. זה מצחיק, כי היא קרויה על שם אדל המקורית - סבתא של רבי נחמן. אנשים בכלל לא יודעים את זה. עכשיו, בזכות הספר, אולי ייחשפו לגודל הדמות שלה. בעיניי יש פה משהו מיסטי, לא סתם השם הזה צץ פתאום. עם ישראל מוכן לקבל את האדלות, את התורה המקורית של הבעש"ט.

     

    "הספר נגמר בזה שאדל אומרת שיגיע הדור שבו מישהי אחרת תספר את סיפורו של אביה, והדור יהיה כשיר לקבל את תורתו. הרמז פה ברור. אני מרגישה שליחה במובן הזה. אני חושבת שיש היום מגוון של קבוצות בחברה הישראלית שצמאות לתורה הזו, וזו זכות בשבילי להיות לה פֶּה".

     

    בסופו של דבר יש על אדל מעט מאוד חומרים. מה מומצא ומה מבוסס?

     

    "אני רגילה לשאלה הזו ושמחה לראות קוראים שהולכים ובודקים אותי. אני עושה תחקיר מאוד רציני לפני כל ספר ונחשפת לחומרים נדירים ולא מוכרים. כמובן שלפעמים אין ברירה ואני חייבת לעשות את השלמת הפערים לבד. אני מאוד מנסה שזה יהיה תואם היסטורית ותרבותית. אני לא אכתוב שום דבר תלוש או מופרך. אם יש סיפור מטורף ומדהים, הוא מגובה היסטורית. אני לא אעז להמציא דברים כאלה.

     

    "אני שואלת את עצמי לפעמים אם זה טוב שמישהו שאין לו שום רקע יקרא את הספרים שלי. והתשובה שלי היא ברור שכן. אם זה כל מה שהם אי פעם יקראו על העולם היהודי, זה עדיין דבר טוב. אני מאוד מאמינה שאם לאדם יש קצה חוט, ידע מסוים, זה מוביל לעוד ידע. להיכרות. לצמא. מה שאני מביאה זה לא הכל ולא ה־קול. זה חלק. זווית. וזווית חשובה בעיניי. אחרת לא הייתי משקיעה בה ככה".

     

    בתור מי שעוסקת באופן כל כך אינטנסיבי בעולם היהדות וגם לימדת תנ"ך במשך שנים, מה את חושבת על הטענות להדתה במערכת החינוך?

     

    "אנחנו יודעים למה החילונים תיעבו את היהדות יותר מדי זמן. הציונים הראשונים בעטו בבית אבא כי הם היו צריכים לעשות מהפכה. היא הייתה חייבת להיות 'אנטי' בשביל לייצר שינוי כל כך דרמטי. מה שמערכת החינוך הממלכתית עשתה כשהקימו אותה בארץ זה ללמד רק תנ"ך, בר כוכבא ומכבים. זהו. מה שמשרת את הנרטיב הציוני. אין חז"ל, אין רמב"ם, בטח שאין חסידות או משהו מאלפיים שנות גלות.

     

    "לפני 30 שנה, כשהתחלתי לפעול, שמנו לב שהחברה הישראלית כבר לא שרויה בפחד הזה מהתרבות היהודית. זו התרבות שלנו, ולהרבה חילונים יש איזו תחושת ריק שמייצרת סקרנות. אז משמאל פחדו שזו כפייה דתית, ומימין פחדו שמעוותים את תורת בית אבא, שפתאום מרגישים חופשי ליצור בה. אני אישית חושבת שלבתי הספר ולצבא צריך להביא את כולם־כולם־כולם. כן, גם את בנות השירות הלאומי שצועקים עליהן שהן עושות הדתה, גם את החרדים, גם את הרפורמים, גם אותי. זה לא מפחיד. הילדים נבונים דיים. ומי שכל כך דואג צריך לשאול איפה עמוד השדרה של הבית?

     

    "צריך להבין שבסופו של דבר, במבחן המציאות, הרעיונות הליברליים מתחזקים. החברה ברובה מתמתנת. כל התבטאות שמחרידה אותנו מצד רבנים למשל, נובעת מפחד מפני שינוי שכבר קורה. אותו דבר לגבי צה"ל והקרב שם בנוגע למעמד האישה.

     

    "ככל שמעמד האישה מתעצם ככה ההתנגדות גדלה. כל מי שחושב שיש הדתה וכפייה או הקצנה לא מבין שזו תגובת נגד. הציונות הדתית שינתה את פניה לבלי היכר, לכן הרבנים יוצאים מהכלים.

     

    "הפחד של ההגמוניה הדתית לא שונה מהפחד של ההגמוניה החילונית. אותה אישה, שהיא דוקטורית נחשבת לחינוך, שצעקה על חב"דניק שהניח לחילוני תפילין, לא שונה בכלום מהרב שצועק מהצד השני וקורא לנשים 'בחורילות'. שניהם מפחדים מאובדן הכוח.

     

    "באופן כללי אני מתה על חב"ד, לא מפחדת מהם. הצעירים שמגיעים בהמוניהם לבתי חב"ד זה דבר נפלא בעיניי. חב"ד, בשונה משאר החסידיות, לא סגורים. הם מקבלים כל אדם ודואגים לכל אדם בצורה מעוררת השראה. אלו יסודות בעש"טיים מובהקים.

     

    "מי שמפחד לאבד שליטה, מימין או משמאל, צריך לעשות חשבון נפש. רוב הציבור הישראלי בכלל לא במקום הזה. הוא אוהב את היהדות ושמח לצרוך אותה וללמוד אותה בדרכו שלו. לא בכפייה, לא בדקדקנות, ממקום הרבה יותר חופשי". ¿

     

    chensror@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 13.09.18 , 17:59