ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    בית התבשיל
    מסלול • 13.09.2018
    סודות וטעמים
    קצת לפני יום כיפור, שרי מקובר־בליקוב חזרה לעיר ילדותה - העיר שייסד סבא רבא שלה, רבי יצחק גרשטנקורן • מדריך אישי למקומות המרתקים והמרגשים של בני־ברק
    שרי מקובר־בליקוב | צילום: דנה קופל

    סבא רבא שלי, רבי יצחק גרשטנקורן, ייסד את בני־ברק והיה ראש העיר הראשון. בלב העיר מתעגלת כיכר מקובר, כשם משפחתי, ברחובותיה חלפו שנות ילדותי היפות ביותר, אבל בני־ברק של פעם, השפויה, היצרית, המעורבת, שונה כל כך מזו שהפכה להיות היום. רק החמסין נותר כבעבר. לח ומהביל, עוכר שלווה. כשסבא גרשטנקורן השקיע בנטיעות, רגזו העסקנים על הבזבוז, אבל הוא התעקש: "הנכדים שלי ושלכם יראו ירוק בעיניים", אמר, "וצל העצים יגרש את החמה".

     

    הנכדים כבר מזמן הפכו הורים, ובני־ברק של היום עדיין לא מוצלת, בטח שלא ירוקה. על כך היא מכפרת בסמטאותיה הציוריות, בתנועה האנושית המתחוללת בה בכל שעות היממה, בניחוח מאפיות ובתי דפוס, בניגון התלמוד המרנין שעולה מכל פינה. אין רחוב בבני־ברק שאין בו בית כנסת. אין מרצפת שלא משקיפה על ישיבה.

     

    זו עיר של ניגודים: אינפלציה של עקרות בית החולשות על קו מתכונים חם, ומספר דומה של חנויות לאוכל מוכן (ופלאפל בחמישה שקלים). זו אחת הערים העניות בארץ, אבל בחנויות האופנה אפשר למצוא שמלות במחיר מופקע. הסביבה הכי חרדית – אבל גם אם תלכו בה לאיבוד בשורטס וגופייה, חסידים בזקן ונשים בשביס יסבירו לכם את הדרך במאור פנים.

     

    פעם פעל בבני־ברק קולנוע – שהציג סרטים פגי תוקף בעיקר ביידיש – והעירייה ציינה את יום העצמאות. בלילות שישי יצאו נערות "המזרחי" היפות בכחול־לבן ועניבה מגניבה לפגוש את הבנים ליד פינת ההסתדרות. כמה חמדנו את הסנדלים התנ"כיות שלהן, מול נעלי הלק השחורות שקנו לנו לשבתות וחגים.

     

    שכונת הר שלום
    שכונת הר שלום

     

     

    מאז חלפו שנים ושינויים. רבים עזבו את העיר ואחרים הקצינו. קבלנים הרסו ובנו מחדש. ועדיין בני־ברק של היום היא עיר ללא הפסקה תוססת וייחודית, מלאה סודות וטעמים, פינות חדשות ושכונות עם אופי. בני־ברק של היום היא לא רק איצקוביץ', פוניבז' והחלה של ויז'ניץ. יש בה קוגל־מאכר ושטריימל מאכר, גמ"ח חלב־אם וגמ"ח השבת ילדים שהלכו לאיבוד, תום ותמימות, ענווה, וחגיגיות מְשׁישׁה כמעט של אלול־תשרי.

     

    שכונת מרום שיר: בואו באחת בצהריים

     

    פעם היה שם פרדס, ממש מול הבית שלי. בימים הוא הדיף ניחוח תפוזים, בלילות יצאו מתוכו נערים עם סוסים, בלי חולצה, וטיפוסים מוזרים שכיכבו בסיוטי ילדותי. היום יישרו את הפרדס והירוקת התחלפה בשכונת מרום שיר. מומלץ להתחיל סיור בבני־ברק דווקא במקום הצפוף הפועם הזה וברחובות הסמוכים לו, שמייצגים נאמנה את עורק החיים הייחודי בעיר: בניינים גבוהים לצד בתי דירות נמוכים יותר, כניסות שוקקות עשרות עגלות ותינוקות, חנויות עם שמות מצחיקים ומחירים מצחיקים יותר, מכולת של פעם ותעשייה ענפה של תשמישי קדושה.

     

    עמוק בלילה, כשאפילו החתולים מתכנסים, ילדים וקשישים משוטטים שם בביטחון מלא. זה עתה חזרו מחתונה או מקניות אחרונות לשבת ופגשו את כל השכונה בחוץ. לא ברור מתי הם ישנים, כי גם הימים עמוסים. שווה לתזמן את הסיור לשעה אחת בצהריים, אז מתרחש פלא שאין לו אח ורע בשום מקום בעולם: בבת אחת הרחובות מתעוררים ואלפי אנשים נשפכים החוצה: תלמידי החיידרים ותלמודי התורה, אברכי הכולל ובחורי הישיבות – זו השעה שכל הלומדים מסיימים את המחצית הראשונה של "והגית בו" וממהרים הביתה לחטוף ארוחה קלה, להוציא את הילדים (אם האישה עובדת), ולחזור לשקוע בלימוד. בשעה המרתקת הזו, בבליל המגבעות, הציציות וספרי הקודש תחת בית השחי, הכל עוצר את נשמתו: המכוניות, הפקקים, החנויות. אפילו החמסין מתחשב.

     

    הרחובות מתמלאים בצהריים
    הרחובות מתמלאים בצהריים

     

     

    רחוב הרב לנדא, כניסה מרחוב נחמיה פינת חזון איש

     

    השטיבל של אלכסנדר: ספר מאבא

     

    הנה תעלומה: מעולם לא נגעתי בסיגריה. מכל סוג, כן? ובכל זאת אני מתגעגעת לריח הטבק שעלה ממפעלי דובק מול בית הכנסת של חסידי אלכסנדר, עוטף את הרחוב בענן חושני מתקתק. התפללנו שם, כלומר ההורים התפללו, אנחנו הילדים זללנו "פעקלך" - שקיות ממתקים תפוחות שתמורתן לא מפריעים לאמא ושומרים יפה על הקטנים. פעם, בשמחת תורה, נכנסו לאלכסנדר מתפללי בית הכנסת הסמוך ששימש את יוצאי עדות המזרח. מעזרת הנשים ראינו אותם מתערבים ורוקדים יחד, כיפות כחולות רקומות עם כיפות קטיפה שחורות, בניגון מעורב, חסידי־מסולסל.

     

    היום דובק עקרה לפתח־תקווה, וזיכרונות ילדותי התחפשו לקניון חסר צביון ואופי. אבל הרחוב הקטן של בית הכנסת עוד שומר על ייחודו: זעיר וכבד שנים, בנוי בחלקו אבן חוּמה־אדמדמה, עמוס בפשקעווילים, מאלץ את הפוסעים לחרף נפשם בהליכה על הכביש.

     

    שכונת מרום שיר
    שכונת מרום שיר

     

     

    לבית הכנסת הזה תרם אבא, זיכרונו לברכה, ספר תורה, בשיא מחלתו, בחודשי חייו האחרונים. האדמו"ר מאלכסנדר, שנפשו הייתה קשורה בנפש אבי, עלה במדרגות אל ביתנו פעמיים, האחת לרשום אות בספר התורה, השנייה לאחוז בו כתינוק עטוף פרוכת תכולה, ולצעוד עם אבי החלש בשירה ובריקודים לבית הכנסת. הוא אותו אדמו"ר שבלילות שבת, כשבעלי החילוני התלווה לאבא לתפילה, היה לוחץ את ידו לברכה בחום ובחיבה.

     

    רחוב אחיעזר 4

     

    בית התבשיל: מנה בשקל

     

    כשהיינו ילדים, ישיבה במסעדה נחשבה למעשה זול, וגם בושה גדולה לעקרת הבית שכנראה לא יודעת לבשל. כשמישהו כבר העז לצאת בחוץ, היה יושב מול טרטר בשר ותוהה למה לא בישלו לו את הקציצה. וגם עוזר למלצר להוריד מהשולחן. בבית סיפרו על מסעדה במאה שערים, שם התבשל בייסורים גפילטע־פיש אומלל, ואם מישהו ביקש להחליף אותו בשניצל, הזדקרו גבותיו של בעל המסעדה לגבהים מסמרי שיער ונותרו תקועות שם למעלה עד שהחוטא התוודה שזו הייתה בדיחה גרועה. שהוא לא התכוון לוותר על הגפילטע חלילה, מקסימום לאכול אותו עם שניצל דג.

     

    במובן הזה בני־ברק לא השתנתה. גם היום היא מציעה חוויה קולינרית ששיאה הוא מסעדות "שלייקס", "שטיסל" ו"המסעדה היהודית". אוכל בסיסי, שום קשר לגורמה. ועדיין, בין החלה של ויז'ניץ לסלטים תוצרת בית בחנויות המעדנים, מתנהל המקום המרגש ביותר בעיר: בית התבשיל.

     

    הוא פועל בקומה התחתונה של בית הכנסת הגדול במרכז רבי עקיבא. יש בו מאות מקומות ישיבה, סכו"ם מצוחצח ומזון מושקע. כל מי שרוצה - יכול לבוא ולקבל מנה בשקל. העני ביותר בעיר לא ישיג שם ארוחה חינם - כדי לא לבייש את הנזקקים. ומה שיותר יפה, לא רק עניים אוכלים לשובע בשקל בודד. גם אנשים שטרודים בלימוד או בעבודה נכנסים מהרחוב לחטוף מנה קלה. כולם רצויים, כולם מתקבלים בכבוד מלכים.

     

    ואם כבר בית הכנסת הגדול, טפסו אל קומתו השלישית, שם פועל כולל ענק (יש שמועה שגם הגג עומד להיכבש) מארבע לפנות בוקר ועד חצות הלילה. לומדים בו אברכים שמקבלים משכורת מאיש העסקים דן גרטלר, וסתם עוברי אורח המבקשים חמש דקות מול הגמרא. המחזה מרהיב: שלושת־אלפים לומדים מתנצחים ומתפלפלים בתנועה וניגון. אין שומר בשער. אפשר ורצוי לשים כיפה ולהציץ.

     

    רחוב רבי עקיבא 53

     

    שוק ארבעת המינים: דוכני פלאות צבעוניים

     

    כפרות. אבא מביא הביתה משהו מפרכס בסל. מה זה, אנחנו שואלים? תפוחי אדמה, משיב אחי בענווה. בהמשך מחלצים תרנגולת מקרקרת. מניחים מגבת על הראש. מתפללים פחות על החטאים ויותר שבעל הכרבולת לא סובל משלשול ומכפרים על נפשנו.

     

    בילדותי הציעו תרנגול כפרות בכל הרחובות הראשיים. היינו הולכים בעקבות הנוצות והריח, מביטים בבעל החי האומלל בסקרנות, מתכננים מבצע פדיון שבויים נועז שיחלץ אותו מסופו המר. היום יש פחות תרנגולות בבני־ברק, רבים עברו למצוות כפרות בכסף, אפילו בדגים. אבל עדיין אפשר לראות קבוצות אחרונות של בעלי כנף מהדסים בקולניות, מובלים כעוף לטבח בשכונת זכרון־יעקב (אזור הרחובות נחמיה ודבורה הנביאה), רמת אלחנן וסביבות גן קדושי ורשה.

     

    בילדותי הוצתו השכונות הללו בזהרורי זהב וכסף של קישוטי סוכה לכל אורך תשרי. היו גם דוכנים לארבעת המינים, לולאות לכריכת לולב, הדס וערבה ושערות אתרוג שתמיד נראו לי כמו הצמה של רפונזל. כל חנות שמכבדת את עצמה הוציאה דוכן. כל שבאבניק עשה עסקים על שולחן צולע עם תמונות צדיקים במבצע.

     

    בשנים האחרונות התמעטו הדוכנים ברחובות. העירייה כיוונה אותם לשווקים סגורים וממוזגים, בשל הלכלוך והצפיפות. היום הם פועלים באודיטוריום גדול במרכז העיר ובשכונת רמת אלחנן. שוק ארבעת המינים וקישוטי סוכה פועל גם בארמונות חן ופתוח ביום וכל הלילה ברציפות עד סוכות. מומלץ להביא את הילדים ולשוטט איתם בדוכני הפלאות הצבעוניים, הססגוניים כאגדה. למשש בנחת את הלולב, להיזהר על הפיטם של האתרוג, לבחור איגרות שנה טובה מקושטות באבקת זהב - שריד אחרון למנהג שהיה ואיננו עוד.

     

    האודיטוריום ברחוב רמב"ם פינת מימון, השוק ברחוב רבינוב 5 ברמת אלחנן, וארמונות חן ברחוב שלמה המלך 29

     

    רחוב אולמי החתונות: כלות מהודרות, גברים בריקוד אקסטטי

     

    בבוקר שבת, עם ריח החמין וציוץ היונים ברחובות הסגורים לתנועה, שמענו ניגון. הובילו חתן לבית הכנסת בנעימה חסידית שאין יפה ומרטיטה ממנה. היינו רצים יחפים אל המרפסת, מביטים בסקרנות בצעיר הנרגש, מכותר בחבריו מהישיבה והוריו הדומעים מאחור. מובן שאי־אפשר לתפוס חוויה כזו בסיור מתוכנן, אבל אפשר ורצוי לפגוש חתונה חרדית שמכפילה את עצמה מדי ערב במתחם אחד אדיר ממדים היוצר פסיפס לא נתפס של מוזיקה־חופה־שירה־הינומה־אופנה.

     

    זה מתרחש בלב רחוב שלמה המלך ונשפך אל סביבותיו. מדובר בקומפלקס ענק ובו כ־20 אולמות חתונה: ארמונות חן וחסדי נעמי, אולמי רויאל והיכלי הפאר, כולם מכונסים באותו הרדיוס, במקבצים של שלושה, חמישה, ואף שמונה אולמות. שווה להתייצב שם כבר בשבע בערב ולראות את הכלות החרדיות בהדרן, מגיעות אל האולם מלוות באם, חמות ושלל אחיות וגיסות. לצפות בתהלוכת החופה בשקיעה למנגינת "קה ריבון" ("יָהּ רִבּוֹן עָלַם" של הרב ישראל נג'ארה) מלאת הכיסופים, בכלה המסובבת את החתן שבע פעמים, בריקוד האקסטטי הפורץ בגזרת הגברים תחת כיפת השמיים. זה לא רק הטקס הצנוע והמנהגים המיוחדים. זה בעיקר בני־ברק החגיגית, המבושמת, מצעד של שמחה במיטב המחלצות.

     

    מתחם אולמי החתונות ברחוב שלמה המלך

     

    טבע: הרי השלום והברוגז

     

    טוב, טבע בבני־ברק זה קצת להיסחף. נכון יותר לכתוב על עץ וחצי, פיסה קטנה של נוף, דשא ושקט בין בתים צמודי קרקע שלא הפכו עד כה למפלצות נדל"ן. כזה הוא "הר השלום", המקום שבילדותי סיפרו שממנו מגיעה הצפירה של יום שישי - הסוף והסיום להתרוצצות של טרום שבת.

     

    שני הרים גבוהים בבני־ברק, ורק בגלל שהשני הוא מול הר השלום, קראו לו הר הברוגז. בשניהם מתגוררים אנשים אמידים שלא מוכנים לוותר על איכות חיים. יש להם מקווה טהרה פרטי ובריכת שחייה ושלווה פסטורלית, מנותקת משאון העיר.

     

    באחד מגדל מים, בשני מצפה על שם עקיבא גור. להר הברוגז מטפסות מדרגות שתחילתן ברחוב מיימון. הכניסה להר השלום ברכב מרחוב חברון, אבל נחמד להעפיל אליו ברגל, דרך המדרגות הרחבות בקצה רחוב טרפון.

     

    מדובר בשכונות מטופחות, ברחובות הולנדיים מוקפים שבילים סלולים. המחירים שם מופרעים לגמרי. פעם היו באזור שטחי חול ריקים. סבא גרשטנקורן רצה לשלם לעובדי העירייה במגרשים הללו, אבל הם נעלבו. איך אפשר לקנות עם זה אוכל במכולת. היום היו יכולים לממן במגרש אחד מערכת בחירות שלמה.

     

    הר השלום: רחובות הרב שמידמן והאדמו"ר מרוז'ין. הר הברוגז: רחובות הלוחמים ושמעיה

     


    פרסום ראשון: 13.09.18 , 19:21