ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    חיילי צה"ל בעת לוחמה בשטח בנוי מול הסורים בגולן
    מגזין חג • 13.09.2018
    פלאשבק
    באוקטובר 73' נתן פנדריך, תושב אורגון שבארצות־הברית, הגיע לעבודת ארכיאולוגיה בישראל כשלפתע פרצה מלחמת יום הכיפורים והוא מצא עצמו מתגלגל לחזית בכיסוי של צלם. במשך שבועות, גם כשנפצע, הוא צילם מאות תמונות. 45 שנה אחרי החליט פנדריך בן ה־84 להעביר את האוצר ההיסטורי ששמר אצלו לידי המדינה. עכשיו נחשף התיעוד של האורח הזר שנקלע למלחמה ההיא
    ציפי שמילוביץ, ניו־יורק

    שנה אחרי, נתן פנדריך עדיין זוכר את הפעם הראשונה שבה ראה את חיילי צה"ל בחזית ברמת הגולן. הוא הגיע לשם כצלם באוטובוס של עיתונאים. לא שהוא באמת היה עיתונאי, או צלם, אבל זה כבר סיפור אחר. "זה היה היום השלישי או הרביעי של המלחמה", נזכר פנדריך, איש מקסים בן 84, "הגענו לכפר דרוזי נחמד ופסטורלי, והיו שם הרבה חיילים אבל לא מלחמה, ואני רציתי לראות מלחמה. צילמתי כמה תמונות של הכפר והתחלתי ללכת לכיוון הצומת, כי היו שם הרבה מכוניות וקיוויתי לתפוס טרמפ למקום עם אקשן".

     

     

    האלוף אריאל שרון חוגג את הניצחון במלחמה
    האלוף אריאל שרון חוגג את הניצחון במלחמה

     

    החיילים ראו אותו צועד עם מצלמה והחלו לקרוא לו. "הם לא ידעו אנגלית, אני לא ידעתי עברית, אבל איכשהו הצליחו להעביר לי שהם רוצים שאצלם אותם לפני שהם עולים ממש לחזית. אמרתי, 'אצלם את כולם, אבל קחו אותי איתכם'".

     

    זה נגד התקנות.

     

    "זה נגד כל התקנות. מאוחר יותר הבנתי שבחזית האמיתית אתה פשוט עולה על רכב שעובר ונוסע איתו. לא הייתי אמור להיות על רכבים צבאיים, אבל ברגע שאמרתי להם 'אני אצלם אתכם', נשברו כל הכללים. לא הייתי מספר לך על זה לפני 40 שנה כי הייתי מסבך אותם בצרות. המפקד הסביר לי בתנועות ידיים שהוא לא יכול, אבל החבר'ה ממש התמרדו. כשהבטחתי לשלוח להם את התמונות, כולל למפקד, הוא נשבר. זה היה המפתח שלי פנימה, חבר'ה שפשוט רצו להרשים את אמא ואת החבר'ה עם תמונות מהמלחמה".

     

     

     

     

    פנדריך (מימין) מטפס על קיר בית סמוך לאיסמאעיליה יחד עם חיילי צה"ל
    פנדריך (מימין) מטפס על קיר בית סמוך לאיסמאעיליה יחד עם חיילי צה"ל

     

    לא היה סלפי ב־1973. שלחת את התמונות?

     

    "שלחתי, זה עלה לי כל כך הרבה כסף, וזה הכסף הכי טוב שהוצאתי בחיי".

     

    מאתר חפירות לחזית

    לנתן פנדריך יש אוצר היסטורי של ממש, ארכיון של מאות תמונות שצילם במהלך מלחמת יום כיפור, שאליה הגיע לגמרי במקרה, חווה אותה מקרוב בכל יום, ושום דבר שקרה לו ב־45 השנים שעברו מאז לא ריגש או נצרב בו באותה צורה. כל התמונות האלה כבר היו מילולית בדרך לפח האשפה של ההיסטוריה, ובמזל גדול שינו כיוון ועכשיו הן מגיעות לארכיון צה"ל.

     

    "אנחנו באפריקה". החיילים חוצים את תעלת סואץ
    "אנחנו באפריקה". החיילים חוצים את תעלת סואץ

     

     

    פנדריך נולד ביוג'ין שבמדינת אורגון, למשפחה יהודית שעסקה בריהוט. קצת לפני מלחמת יום כיפור, עבר גירושים לא נעימים. "זו הייתה תקופה מאוד קשה והחלטתי שאני צריך לעזוב, לטובתי ולטובת כולם", הוא נזכר. אבוד ומחפש את עצמו, החליט לנסוע לישראל. "ראשית, הייתי ציוני ורציתי לבקר בישראל, קיוויתי שאולי יש שם משהו בשבילי. שנית, התעניינתי מאוד בארכיאולוגיה, למדתי, קראתי ספרים, וישראל היא כמובן גן עדן של ארכיאולוגיה". אבל כדי להיכנס ממש לאתרים, הוא היה צריך אישור, ולשם כך השיג תעודת עיתונאי מעיתון ותחנת טלוויזיה מקומיים, ועלה על מטוס לישראל. "הייתי בן 39, גרוש ומחפש משהו, אפילו לא ידעתי מה".

     

    חייל סורי, שנאלץ לשרוד שלושה ימים בלי אוכל ומים, יוצא מהמחבוא
    חייל סורי, שנאלץ לשרוד שלושה ימים בלי אוכל ומים, יוצא מהמחבוא

     

    פנדריך הגיע לישראל שבוע לפני המלחמה ומצא עצמו באתרי חפירות. "לא באמת רציתי לחפור", הוא צוחק, "חיפשתי משהו להתרגש ממנו, ולא ידעתי עברית אז גם לא כל כך היה לי עם מי לדבר".

     

    הכל השתנה ביום כיפור בצהריים — "יום כיפור" הן כמעט שתי המילים היחידות שהוא יודע בעברית — כשישב מחוץ למלון שלו בבת־ים, קורא ספר. "פתאום התחילו מטוסי קרב לעבור אחד אחרי השני", הוא נזכר, "ותוך דקות הרחובות התמלאו באנשים ובמכוניות. ראיתי הרבה גברים צעירים במדים מרופטים נכנסים לאיזה בניין והייתי חייב לדעת מה קורה. לקחתי את המעיל, בכיס היו לי כל אשרות העיתונאי, ורצתי לשם. אמרו שהתחילה מלחמה עם סוריה ועם מצרים והבניין הזה היה מרכז האיסוף של מילואימניקים. מכוניות הגיעו אחת אחרי השנייה, וחיילים יצאו מתוכן, רצים פנימה".

     

    ניסית להיכנס?

     

    "בוודאי, הצגתי להם את תעודת העיתונאי האמריקאית. אמרו לי, 'לך לבית סוקולוב ותוציא תעודה ישראלית'. נסעתי לבית סוקולוב. כאוס מוחלט. לא שאלו יותר מדי שאלות, ביקשו שתי תמונות והופ, הייתה לי תעודת עיתונאי של ממשלת ישראל".

     

    פנדריך חזר לבת־ים, נכנס למבנה וחייו השתנו בשניות. "התחלתי לדבר עם החיילים. התאהבתי בכל הדבר הזה". למחרת הלך ללשכת הגיוס הראשונה שמצא וביקש להצטרף לצה"ל. "היה לי בראש מין חיזיון של 1948, שאם יכולת להחזיק רובה, שלחו אותך להילחם", הוא צוחק בעיניים נוצצות. "הם לא הסכימו לקבל אותי. אמרתי להם 'הייתי שלוש שנים בצבא האמריקאי, יש לי ניסיון, תמצאו דרך להשתמש בי'. כלום. חזרתי לבית סוקולוב והחלטתי שהכרטיס שלי לתוך המלחמה הוא להיות עיתונאי".

     

     

    שני מיגים סוריים, אחד מתרסק ועולה באש והשני עומד לחטוף פגיעה מאש צה"לית
    שני מיגים סוריים, אחד מתרסק ועולה באש והשני עומד לחטוף פגיעה מאש צה"לית

     

    מטלפון ציבורי בבית העיתונאים פנדריך התקשר לתחנת טלוויזיה באורגון והציע להיות הכתב שלהם במלחמה. קריין החדשות שם ענה לו: "אנחנו לא כל כך מתעניינים במה שקורה שם, זה לא כזה חשוב, אל תתקשר שוב". אבל אז ניגש אליו אדם ששמע את השיחה, והציג עצמו כבעלים של סוכנות צילומים. "אני חושב שהיו לו שני עובדים", צוחק פנדריך, "הוא מכר תמונות לעיתונים באירופה ואמר שישלם לי חמישה דולר על כל תמונה מהמלחמה שיצליח למכור. בסוף המלחמה, לטענתו, נמכרו 40 תמונות, אבל אף פעם לא קיבלתי את 200 הדולרים שלי. אני לא זוכר את השם של האיש, חבל. אבל הוא הבטיח לשים אותי על כלי רכב שיביא אותי לחזית, וקיים".

     

    "אדרנלין בלתי נתפס"

    בשבועות הבאים עשה פנדריך שוב ושוב את המסלול בת־ים־רמת הגולן, בת־ים־סיני. הוא התחיל לראות קרבות אמיתיים, טנקים ומטוסים עולים באש, חלקי גופות מפוזרים. "הייתי נרגש מכדי לפחד", הוא נזכר. "האדרנלין היה בלתי נתפס. אני עם צה”ל, בחזית, אלה האנשים שלי. בפעם הראשונה בחיים הייתה לי קהילה אמיתית של חברים. הייתי בצבא האמריקאי, בפנימייה צבאית, שום דבר לא היה דומה לזה. אני מתרגש עד דמעות כשאני מדבר עליהם, אפילו היום".

     

     

    חיילי הארמיה השלישית המצרית ממלאים מים בתעלת סואץ באישור שרון
    חיילי הארמיה השלישית המצרית ממלאים מים בתעלת סואץ באישור שרון

     

    כמה מהתמונות של פנדריך, שמעולם לא היה צלם מקצועי, הן פריימים עוצרי נשימה. באחת מהן, למשל, נראה ראשו של חייל סורי מבצבץ מתחת לטנק, ויד של חייל צה"ל מגישה לו קרקר. פנדריך לא זוכר במדויק את הסיפורים שמאחורי רוב התמונות, אבל הסיפור הזה גדול מכדי שישכח. "הלכתי בגולן, היו שם עשרות טנקים רוסיים שהיו שייכים לסורים, שרופים ומרוסקים. שמעתי קול בכי מתחת לאחד הטנקים וחשבתי שזה חתול. הצצתי למטה וראיתי חייל סורי. הוא התחבא תחת הטנק במשך שלושה ימים, מלא כוויות, בלי מים ואוכל. רצתי בחזרה לקרוא לחיילים ישראלים, הם באו והוציאו אותו. הוא פחד לצאת כי אמרו לו שהישראלים ישרפו אותו, כשבמציאות הם התייחסו אליו יותר טוב מהמפקדים שלו בסוריה".

     

    פנדריך, כדרכו, צילם והמשיך הלאה לסצנת הקרב הבאה. ביום אחר, בצד השני לגמרי של המלחמה, מצא עצמו בתוך הפריים, כשעזר לפנות חייל פצוע. "היינו מחוץ לאיסמאעיליה, השתלטנו על בניין שאולי היה בית כלא. היו לי נעליים אדומות כמו לצנחנים, אז הם חשבו שאני חלק מהכוח. הייתה אש אדירה, ושישה חבר'ה נפצעו. בפינוי של אחד מהם, מישהו אמר לי, 'קח את הרובה שלו ולך איתו לתחנת העזרה הראשונה'. הרמתי את הרובה ורצתי אחרי החייל שסחב את הפצוע על הגב, ומישהו צילם אותנו רצים. מה שהוא לא תפס זה שכמה שניות אחרי שהתמונה צולמה, פגע כדור בקיר ורסיסים ניתזו על הגב שלי. אפילו לא הרגשתי את זה תוך כדי ריצה. כשהגעתי לתחנה אמרו לי, 'כל הגב שלך מלא בדם'. ואז זה התחיל לכאוב", הוא צוחק, "זה הזמן הכי טוב בחיי, לא הייתי מחליף את זה בכלום. ולא היה אכפת מה יקרה לי".

     

     

    סוכה מאולתרת על קומנדקר צבאי בסיני. "צעקתי, 'אני חייב לצלם את זה'"
    סוכה מאולתרת על קומנדקר צבאי בסיני. "צעקתי, 'אני חייב לצלם את זה'"

     

    בצילום מצוין אחר של פנדריך נראה אריאל שרון מיד אחרי חציית התעלה. "האיש שעומד לידו הוא בכלל עיתונאי בריטי", אומר פנדריך, "כולם רצו להצטלם עם גנרל שרון. אז אני צילמתי את הבריטי הזה והוא צילם אותי. נתתי לו את התמונה שלו, אבל הוא לא שלח לי את שלי. אפילו לא ידעתי איך קוראים לו. אבל רק לעמוד ליד שרון היה שווה הכל, הוא באמת הציל את ישראל במלחמה ההיא".

     

    צילום יוצא דופן נוסף הוא זה של ג'יפ מכוסה בסכך לסוכות. "הייתי על אוטובוס עיתונות שחזר מהגולן לכיוון תל־אביב", משחזר פנדריך, "היינו 25־30 איש באוטובוס וכמעט אף אחד לא היה יהודי ולא שם לב לג'יפ עם הסכך. צעקתי, 'עצרו את האוטובוס, אני חייב לצלם את זה'. כולם ירדו איתי וצילמו, אני לא חושב שהם ידעו מה הם מצלמים".

     

     

    נתן פנדריך היום | צילום: אבי ניימן
    נתן פנדריך היום | צילום: אבי ניימן

     

    "התמונות ניצלו"

    אחרי המלחמה עבר פנדריך לתל־אביב, התגורר עם בת דודתו, ניהל רומן קצר עם בחורה ישראלית, אבל בסופו של דבר החליט שצריך לחזור הביתה. "עשיתי קצת צילומי ארכיאולוגיה, אבל זה היה כל כך משעמם. אני חושב שהבנתי שכל מה שאעשה בישראל אחר כך יאכזב אותי. לא היה לי אומץ ללמוד עברית ולחפש עבודה, ממש הפחיד אותי ללמוד עברית, לא יודע למה, אבל בתוכי ידעתי שלא אהפוך לאזרח ישראלי".

     

    פנדריך (מימין) נושא את הרובה של חייל שנפצע באיסמאעיליה. בעוד שניות גם הוא עצמו ייפגע מרסיסים
    פנדריך (מימין) נושא את הרובה של חייל שנפצע באיסמאעיליה. בעוד שניות גם הוא עצמו ייפגע מרסיסים

     

    הוא חזר לאורגון, השתלב בחזרה בעסקי הריהוט המשפחתיים, גידל חמישה ילדים ושבעה נכדים, וכדי להזין את הנשמה למד ולימד היסטוריה. בחודש יולי האחרון פגש ממש במקרה את אבי ניימן, ישראלי־אמריקאי עם חיבה גדולה להיסטוריית מלחמות ישראל, והראה לו תמונה ישנה שהוא מחזיק בארנק. ניימן גילה כי לפנדריך יש אוצר שלם, יצר קשר עם ארכיון צה"ל, והתמונות כולן יועברו לשם. "התמונות האלה היו בדרך לפח", אומר פנדריך, "בזכות הבחור הזה, אבי, הן ניצלו ויישארו לנצח".

     

     

    עם חיילי צה"ל בסיני. "זה היה הזמן הכי טוב בחיי, לא הייתי מחליף אותו בכלום"
    עם חיילי צה"ל בסיני. "זה היה הזמן הכי טוב בחיי, לא הייתי מחליף אותו בכלום"

     

     

    פנדריך ביקר בישראל פעמיים מאז המלחמה. אף אחת מהן לא הייתה מלהיבה או מרגשת כמו הפעם ההיא. בגיל 84 יש לו רק עוד חלום אחד: "הדבר היחיד שאני רוצה זה להיות חלק מצה"ל. הלוואי שהיו מקבלים אותי סתם כחבר כבוד".

     

    אתה תהיה עכשיו בארכיון צה”ל. זה לא רע.

     

    "אההה, זה לא אותו דבר, זה לא אותו דבר".

     

     

     

     

     

     


    פרסום ראשון: 13.09.18 , 21:37