בנובמבר 2016, בשעה שכמה עשרות מבני המחזור שלו מרדו בבקו"ם נגד גיוסם לחיל השריון ונשלחו למעצר או לכלא - לבן פלד, בן 21, לא היו ספקות. "היה לי ברור שהשריון לא נופל משום חיל קרבי", אומר פלד, "יותר מזה: היה לי פרופיל 64 שנאבקתי להעלות".

עם התשוקה לחיל השריון פלד בא מהבית: אביו, סא"ל במיל' תדהר פלד, היה מג"ד בשריון. סבו, האלוף משה (מוסה) פלד ז"ל, מפקד גייסות השריון לשעבר, הוא מגיבורי מלחמת יום הכיפורים. הודות לפועלו בקרב זכה הסב להכרה כאחד מחמשת מצביאי השריון הטובים בהיסטוריה על ידי מוזיאון השריון בפורט נוקס שבארצות־הברית.

מתקפת הנגד

מוסה פלד נולד וגדל במושב עין גנים. הוא היה חלק מארגון ההגנה ומאוחר יותר השתתף במלחמת העצמאות, שבמהלכה נפצע פעמיים.

בן פלד ואבא תדהר בתרגיל משותף בשזפון

ב־1958 נקרא לשירות קבע על ידי מפקד גייסות השריון דאז, אלוף חיים בר־לב. הוא התקדם בחיל, ובמלחמת יום הכיפורים כבר פיקד כתת־אלוף על אוגדה 146 (עוצבת המפץ).

"האוגדה של סבא נשלחה לצפון, כדי להיערך להגנה על קו נהר הירדן", מספר בן פלד. "אלא שסבא לא אהב את הרעיון והכין תוכנית למתקפת נגד. הוא הצליח לשכנע את הרמטכ"ל שהוא יכול להדוף את הסורים, וכך היה".

"אחרי שאישרו לו את המתקפה", מוסיף האב תדהר פלד, "התברר בדיעבד שהייתה לה משמעות אסטרטגית לגורל המלחמה ברמת הגולן".

ב־8 באוקטובר 73' נערכה מתקפה משולבת של אוגדה 36, אוגדה 210 ואוגדה 146 של מוסה פלד. בתוך יום כבשו מחדש הכוחות את שטחי רמת הגולן שנתפסו על ידי הסורים, ובהמשך אף היוו איום על דמשק.

הסב מוסה פלד. "סבא הצליח לשכנע את הרמטכ"ל שהוא יכול להדוף את הסורים"

"הייתי בן 17 וחצי כשמלחמת יום הכיפורים פרצה", משחזר האב תדהר. "בסוף השבוע השני של המלחמה, ב־18 באוקטובר, לבשתי מדים, לקחתי אקדח של אבא ועליתי לרמה. מצאתי קצין מהאוגדה שלו עם נהג, וככה הגעתי אליו. אבא התפלא ואמר לי, 'תישאר איתי ביום, אבל בערב תחזור הביתה'. זה היה בשלב שהאוגדה שלו נשארה בבלימה בדרום רמת הגולן. אמרתי לו, 'אני לא חוזר'. אבא הסכים שאשאר ללילה וישנתי בזחל"ם שלו. למחרת, אחרי שעשינו עוד סיבוב, אבא ביקש שאחזור הביתה. כשהתעקשתי להישאר, הוא איים, 'אם לא תיסע, המשטרה הצבאית תיקח אותך'".

אחר כך, כצפוי, תדהר התגייס לשריון בעקבות אביו. "הוא היה גאה", הוא נזכר, "למרות שלא אמר לי שהוא מצפה שאלך לשריון. לא אשכח שפעם אבא בא לבקר כשהיינו בתרגיל. הוא הפך את הדרגות שלו, כאילו שלא זיהו אותי. המפקד שלי אמר, 'צא מהטנק, יש לך ביקור של מפקד הגיס'. אמרתי, 'לא יוצא, מסרב פקודה'. האבות של החיילים האחרים לא באו לבקר, ולא רציתי יחס מיוחד. מפקד הטנק התחנן, 'תעשה לי טובה, אחרת אני אחטוף'. אז יצאתי. עמדתי דום, והצדעתי. אבא שאל, 'מה שלומך? למסור משהו לאמא שלך?' עניתי, 'לא המפקד'. הוא אמר, 'אני מבין שעשיתי טעות?' עניתי, 'כן המפקד'".

דיברת איתו על הקרב ההוא במלחמת יום הכיפורים?

"לפני שאבא נפטר שאלתי אותו, 'עד כמה מפקד צריך ללכת נגד הפקודות שקיבל?' אבא ענה, 'התפקיד של מפקד זה ללכת עם מצפונו, ולנסות לשכנע את מפקדיו'. הוא לא חשב לרגע לסרב פקודה. בפועל, למרות שקיבל פקודה להיערך להגנה, הוא התכונן להתקפה, שעליה קיבל בסוף אישור".

"צריך להשאיר חותם"

כשבן פלד היה בן ארבע, סבו, השריונר המיתולוגי, נפטר בעקבות מחלה קשה. "למרות שלא הספקתי להכיר אותו, הדמות שלו נכחה בבית תמיד, כך שגדלתי מילדות על המורשת שלו. בארוחות שישי עם בני משפחה, או במפגשים עם החברים שלו, כל הזמן היו מספרים עליו. מדברים על התרומה שלו במלחמת יום הכיפורים. סבא עצמו ביקש לפני מותו שיחקקו על המצבה שלו את המשפט: 'היה ממובילי התקפת הנגד בדרום רמת הגולן'. זה היה בנפשו, וזה גם אצל אבא שלי, שהעביר אליי. יש משפט של סבא שצרוב לי בתודעה: 'צריך לדרוך עמוק כדי שיראו עקבות', כלומר: להשאיר חותם, להשפיע, לתרום. אני מאמץ את זה".

בן ממשיך את השושלת המשפחתית. עד לאחרונה שימש כמפקד קורס של מפקדי טנקים, וכעת הוא בעיצומו של קורס קצינים. "את רוב השירות העברתי בשיזפון", מספר בן, "אבא עודד אותי לצאת לקורס קצינים. הוא אמר שככה אוכל להתפתח ולהשפיע. תמיד ידעתי שאני רוצה להיות קצין, ומשם להתקדם".

"היום זה דור אחר בצבא", מוסיף אביו תדהר, "עם זאת, גם אלה שהיו מ"מים לא חשבו שיהיו רמטכ"לים".

אני שואלת את בן אם האנשים בחיל יודעים מי היה סבו. "האנשים המבוגרים בחיל מכירים אותו, אבל המפקדים הישירים שלי לא מכירים", הוא משיב ומסכם: "אם סבא היה רואה אותי במדים, הוא היה גאה בי".