תעלומה במוזיאון
במרכז מוזיאון ירושלים ליודאיקה הייתה שרועה גופתו של המאבטח הדר דסבה. אחרי שנורה עוד הספיק לזחול, ואז שבק חיים. המשימה: בעזרת תמונת הזירה והרמזים בסיפור שלפניכם עליכם לפענח מי הרוצח. תעלומה בלשית לחג
"היו סימני פריצה?" שאל רב־פקד איסר כץ את מפקח דן סולימאן שבא לאסוף אותו באמצע הסעודה המפסקת.
דן היה קצין החקירות הראשון שהגיע לזירה והוא זה שהזעיק את צוות המז"פ.
"שום סימני פריצה. המנעול תקין והחלון סגור. מי שנכנס ידע את הקוד לשער וגם היה לו מפתח למוזיאון".
"מי מצא את הגופה?"
"שאול גרץ. הוא בא לקחת משהו מהמוזיאון והוא זה שמצא את השומר, הדר דָּסַבָּה, ללא רוח חיים".
"דָּסַבָּה?"
"שם אתיופי. היה איתי דָּסַבָּה בטירונות".
איסר הינהן, "ואותו שאול נמצא עדיין בזירה?"
"חיובי!" השיב דן והחנה את הניידת, "הוא ממתין עם הצוות של הסיור ברחבה שבחזית. הנה שם, ממש מתחת לשלט".
רב־פקד איסר כץ נשא את עיניו. שלט גדול, 'מוזיאון ירושלים ליודאיקה', התנוסס בין שני עמודי האבן שבחזית.
דן סימן בראשו, "שאול זה ההוא שם עם הטלית".
איסר יצא בצעד נמרץ, שלף עט כדורי והוציא מכיסו פנקס.
"אוקיי", פנה אל עוטה הטלית, "בוא תספר לי הכל מההתחלה באופן ברור ומסודר".
"אז ככה", פתח שאול, "הייתי בדרך לבית הכנסת. הקדמתי מעט כי היה עליי לעבור במוזיאון. קיבלתי הבוקר אישור מיוחד ממנהלת המוזיאון לשאול את אחד השופרות".
"מה רצית לשאול אותו?"
"אממ... לא לשאול שאלה. אני מתכוון לקחת אותו בהשאלה".
"ברור, אני סתם צוחק".
"אהה..."
שאול אפילו לא חייך, ורפ"ק איסר קיבל על עצמו לא להתלוצץ יותר.
"היינו צריכים שופר", המשיך שאול, "כדי לתקוע בו במוצאי יום כיפור. מדובר בשופר מיוחד מאוד שאלמנתו של האדמו"ר מז'יטומיר תרמה למוזיאון".
"ומנהלת המוזיאון נתנה לך מפתח?"
"לא. יש לי מפתח משלי. אני עובד במוזיאון. לכל אחד מהעובדים יש מפתח".
"לכל עובד יש מפתח?!" שאל איסר בהשתאות.
"כן. זה מוזיאון קטנטן. צוות של חמישה עובדים בלבד. אני אחראי על כל מה שקשור לפרסום ויחסי הציבור. אודליה תשבי היא המנכ"לית. זאב אדרי מנהל את הרכש. מפתח נוסף נמצא אצל מנהל החשבונות - אמציה ברדוגו, וגם לאוצרת, אלינור קטלר, יש מפתח".
"תגיד, השומר שירו בו, מה אתה יכול לספר עליו?"
"סטודנט נחמד ושקט. האמת היא שהוא בכלל לא היה אמור להיות פה".
"לא אמור להיות?!"
"לא. השמירה כאן היא רק בשעות שהמוזיאון פתוח למבקרים. לפעמים הוא נהג להגיע למוזיאון בשעות שהספרייה סגורה. זה מקום שקט וממוזג – והוא ישב ושקד על לימודיו".
פריצה שהסתבכה... הירהר קצין החקירות.
מפקח דן סולימאן קרב אל מפקדו ודיווח: "איתרנו כמעט את כל הצוות של המוזיאון. אלינור קטלר, זאב אדרי והמנכ"לית נמצאים בתחנה. רק את אמציה ברדוגו לא מצאנו. אשתו אמרה שלא ראתה אותו מאז שעות הבוקר המוקדמות. לדבריה הוא יצא לדוג מול חופי יפו ועדיין לא שב".
"הוא לא עונה לטלפון?"
דן נד לשלילה.
צלם מז"פ יצא מהמוזיאון מלווה בשני טכנאים. "זהו זה", הכריז בפנותו אל איסר, "אנחנו סיימנו. הזירה שלכם".
"נו", ביקש איסר לדעת, "ומה הרושם?"
"הדוקטור מהמכון הפתולוגי אמר שירו בבחור. כדור אחד. לפי כתמי הדם הוא עוד זחל במוזיאון לפה ולשם לפני ששבק חיים. כנס, תראה בעצמך".
איסר נחפז אל המוזיאון והביט סביב בעיון ובהעמקה. אביו עליו השלום, שהיה בעצמו קצין חקירות, שינן באוזניו לקח חשוב: 'שוטר אחד חכם בזירה שווה יותר מעשרה חוקרים עצלנים במשרד!' ליבו ניבא לו שדברי אביו רלוונטיים עתה יותר מאי פעם. הוא סרק בעין בוחנת את חפצי היודאיקה הפזורים והביט בסימן הגיר שציין היכן נמצא השומר ביש המזל.
"אתה רוצה שאסע ליפו ואנסה לאתר את אמציה ברדוגו?" שאל המפקח החרוץ דן סולימאן.
"זה לא יהיה נחוץ", הפתיע איסר שסיים לבחון בקפידה את כל הממצאים, "אני יודע בדיוק מי ניסה לבזוז את המוזיאון!"
לפנייה לכתב/ת 
