הקרב שלא נגמר

דודו פישר, אשתו רויטל ואביה, יהודה אליה, יושבים זה לצד זה לפני הצילומים לכתבה. היחסים ביניהם היום קרובים, אבל זה לגמרי לא מובן מאליו. וזה לא רק בגלל שיהודה התנגד תחילה לקשר בין פישר לבתו ש־30 שנה מפרידות ביניהם. למעשה פישר בן ה־66 מבוגר בשנה אפילו מיהודה עצמו. זה בעיקר בגלל הלם הקרב שממנו סובל יהודה מאז מלחמת יום הכיפורים — הלם קרב שקרע את משפחתו לגזרים ומחמיר לקראת יום השנה למלחמה האיומה ההיא. במשך כל שנות נעוריה שרר נתק בין רויטל, כיום בת 38, לאביה, שנבע מהתפרצויות הזעם שלו ומההסתגרות שלו בתוך עצמו.

"כשבאתי להכיר בפעם הראשונה את הוריה של רויטל היו לי פרפרים בבטן", אומר פישר. "אם מישהו בגילי היה רוצה לשאת את הבת שלי, הייתי מעיף אותו מכל המדרגות. היו לי דפיקות לב, כי רויטל אמרה שאבא שלה לא כל כך שש לקראת הקשר הזה".

מה ידעת על הרקע שלו?

"רויטל סיפרה לי שאבא שלה נהג להשכיב את הילדים מתחת לשולחן ושהוא ישן עד היום על הרצפה. לא כל כך הבנתי את המושג 'הלם קרב', אבל בהמשך יהודה סיפר לי על חוויות המלחמה שעבר, כמו איך טייס מצרי שהפציץ אותם טס בגובה כל כך נמוך, עד שיהודה ראה את הלובן בעיניים שלו, אבל מעצור בנשק מנע ממנו לירות בו. פיתחתי אליו הערצה כגיבור ישראל וכסבא נפלא לנכדיו, שיודע להושיט עזרה בכל עת".

לאחר שנישאה לפישר, הבינה רויטל שהוא בעצם ממלא בנוכחותו את החלל מילדותה, בתור מי שלא הייתה בקשר של ממש עם אביה עד גיל 17. "לפער הגילים ביני לבין דודו היה יתרון עצום", היא אומרת, "כי זכיתי למלא את החסך האבהי שתמיד חלמתי שיתמלא. דודו מילא משבצת ריקה לא רק בתחום האהבה האמיתית שהרגשתי לראשונה בחיי, אלא גם משבצת ריקה של אבא. דודו מכיל אותי עם כל מה ומי שאני ואוהב ללא תנאי. ללא האמון והביטחון שהוא נוסך בי, לא הייתי יכולה להגיע להישגים".

החיבוק הראשון

אבל התמונה האידילית הזאת מסתירה מאחוריה שנות מאבק ארוכות וקשות, שבמרכזן עומדת התושיה של רויטל, אשת תקשורת ומפיקה במגזר הדתי ואם לארבעה ילדים, מתוכם אחד משותף עם פישר. רק בגיל 17, היא מעידה, זכתה לחבק לראשונה את אביה, יהודה אליה, 65, ולקרוא לו סוף־סוף "אבא". כילדה, היא רק ידעה שהבית כולו נשלט על ידי השדים של אביה. "בתחום הקריירה אבא שיגשג, אבל אף אחד לא ידע על המלחמה היומיומית שלו", היא משחזרת. "ההתנהגות הייתה מוזרה, חוסר שקט, פתיל קצר, צעקות, בריחה מכל קושי והתמודדות. גדלנו ללא דמות של אבא בבית ועם אמא שמנסה לשרוד את החיים בצילו של בעל רדוף. הוא בחר לפצות אותנו מבחינה חומרית, היה הכספומט שלנו ולא יותר מזה. תמיד חלמתי שהאבא האמיתי שלי נמצא אי שם במקום אחר".

רויטל, קרוביה ואפילו אביה, לא ידעו שהלם הקרב הוא המחולל של הגיהינום בחייהם. את הזיכרונות הקשים שרדפו אותו, ביקש יהודה להדחיק. עוד לפני המלחמה חייו כמעט הסתיימו בתאונת צניחה, הוא היה תלוי 11 דקות במרחק שני מטרים מגחון ה"הרקולס" וניצל הודות למדריך הצניחה שלו. אבל אז החלה המלחמה.

"הייתי מפקד כיתה בבסיס הטירונים וכששמענו מה קורה בחזית, נסעתי בטרמפים עד בסיס בלוזה בסיני", הוא משחזר. כאן המקום לגילוי נאות: אני מכיר את יהודה מילדות. הוא תמיד היה צייר רגיש ומוכשר שציוריו נתלו במסדרונות, אבל גם נער שרירי ואמיץ שלא פוחד מאף תלמיד או מורה. הדמות המרשימה שלו נטחנה עד דק ב־45 השנים שחלפו מאז אותה מלחמה, המלחמה שלא נגמרה מבחינתו מעולם. "מצאתי את עצמי עם שמונה חיילים נוספים שחיפשו גם הם את היחידות שלהם. לפתע, ארבעה מטוסי 'סוחוי' מצריים פתחו עלינו בהפצצה. קפצנו מהרכב והבנו שאנחנו בתוך מלחמה. חיפשתי את היחידה שלי, אבל בדרך צורפתי לחיילי מילואים של הצנחנים, כשברקע שמעתי התלחשויות על חורבן בית שלישי. התכוננו לחצות את התעלה בחשכה ולמחרת בבוקר, במרחק 100 מטרים ממני ראיתי את חבריי לגדוד, מפויחים אחרי שיצאו מהחווה הסינית, מזועזעים והמומים מאובדן חבריהם ומהתופת שנקלעו אליה. התחילה הרעשה כבדה, נפצעתי מרסיסים, מצאתי את עצמי לבד. התחלתי לדבר עם אלוהים, חשבתי כבר על הסוף המר, הייתי אדיש לחלוטין, המשכתי ללכת שותת דם ומת מצמא. ראיתי גופות וחלקי גופות מפוזרים, חלקם צפים על המים, מחזה מחריד". אליה המשיך להילחם, חוזה בעוד ועוד חבריו מאבדים את חייהם לרסיסים, קליעים, והפצצות. כשנגמרה המלחמה, שב ממנה אחוז חרדות וסיוטים.

הימים חלפו ויהודה ביקש להותיר את הצלקות מאחוריו. כשנתיים לאחר המלחמה נשא לאישה את שולמית, פתח עסק מצליח של מיזוג אוויר וחדרי קירור תעשייתיים והוליד שלושה ילדים; נהוראי, רויטל ואייל. אלא שמתחת למעטה הנורמלי הסתתר הלם הקרב שעלה לפני השטח תוך זמן קצר. "הכל התמוטט מסביבי. הרגשתי שאני קורס, כל רעש הקפיץ אותי, לא יכולתי לסבול מקומות סגורים והומים עדי כדי כך שלא יכולתי לצאת לקניות עם אשתי", הוא מספר. "השתוללתי בבית ללא סיבה, לא הייתה לי סבלנות לכלום, ניפצתי חפצים, בעטתי בדלתות, החיים הפכו לגיהינום, ולא פעם השכנים הזמינו משטרה. כשמטוס חג מעל העיר, השכבתי את הילדים על הרצפה וגוננתי עליהם, בשבתות עשיתי להם שכיבות סמיכה, ממש קטע של הישרדות כדי שיבינו שלא הכל בטוח".

צילום: גיל נחושתן

הוא התנהל מטיפול לטיפול, מבריחה לבריחה, מהתקף להתקף. "לאשתי מגיע אות הגבורה על חייה לצידי במשך השנים המזוויעות", הוא אומר.

אבל לא רק אשתו הושפעה מהשדים שלו. רויטל בתו, בצר לה, שיתפה חבר שהיה בעצמו צנחן ביחסיה האבודים עם אביה שמסבים לה צער רב. רק אז שמעה לראשונה על הטראומה שצילקה אותו והובילה להתנהגות שממנה סבלה כילדה. נרעשת, החליטה לפנות ישירות לאביה. "לקחתי עט ומחברת וכתבתי לאבא שלי מכתב שבו גוללתי את כאבי ואת הקשיים במשפחה כולה. כתבתי לו שהיום שמעתי לראשונה שהוא היה גיבור מלחמה והתמודד עם קשיים בלתי נתפסים ואני בטוחה שאם ילך לטיפול אנחנו נקבל אותו באהבה גדולה, למרות כל המשקעים", משחזרת רויטל. "כתבתי לו, 'אני כל כך רוצה שיהיה לי אבא. אני מאמינה שתצליח לעשות את השינוי, גם מסע של אלפי קילומטרים מתחיל בצעד אחד. תתחיל ונהיה מאחוריך'".

קיבלת תגובה?

"כעבור עשרה ימים הנייד שלי מצלצל. לראשונה בחיי קיבלתי שיחה מאבא שלי. הוא אמר בטון פורמלי: 'שלום רויטל. באתי לאסוף אותך, אני ממתין למטה'. זה היה בסיום שידור תוכנית שלי ברדיו המקומי. הייתי המומה. נסענו הביתה וכל הדרך, שתיקה רועמת. רגע לפני שהגענו הוא סיפר שהיה אצל קצינת הנפגעים ומתחיל טיפול פסיכיאטרי. לא יכולתי להביט בו, כי התביישתי שיראה את הדמעות. שמחתי שהוא קיבל את עצתי וזאת הפעם הראשונה שהוא דיבר אליי. כשהתעשתתי חיבקתי אותו בפעם הראשונה בגיל 17 וקראתי לו אבא".

"ברור שאני דמות אב"

רויטל יצאה אז למאבק על כבודם של הלומי הקרב וגייסה את אמצעי התקשורת במאמץ להכיר בהם כנכי צה"ל. חברת הכנסת לשעבר זהבה גלאון הרימה את הכפפה והגישה הצעת חוק להכרה בהלומים. "אף אחד לא ידע מה זה הלם קרב. כולם תייגו את הגיבורים של המדינה כחולי נפש", אומרת רויטל. "זה כאב לי. עברנו בין מאות משפחות, הצלנו אנשים רגע לפני התאבדות, אספנו גיבורים מהרחובות, היה אפילו פרופסור מסוים שביקש להיפגש בדיסקרטיות לאחר שהתמכר לסמים ולא ידע איך לטפל בזה. מאות מקרים דומים להם ולאבא שלי, כולם כתוצאה מהעובדה שלא הייתה מודעות לזה שהלם קרב זו נכות. אלפי אנשים היו זרוקים בשולי החברה כי לא מצאו את מקומם, נהרסו והרסו את משפחותיהם. דאגנו שמשרד הביטחון יכיר בהם כנכים, עשינו כנס תמיכה, הרימו אותנו על הכתפיים והייתה תחושת ניצחון", היא נזכרת בהתרגשות.

היום אביה חי בנפרד מאמה, בדירת סטודיו צרה בטבריה, שקירותיה מעוטרים בציוריו. כאן, כשהוא מצייר, מרגיש יהודה חי. חלק מציוריו כבר הוצגו בתערוכות שונות, ואת חלקם, עבודות קשות וכואבות שבהן תיאר את זוועות המלחמה, הוא מסתיר מהעין. עד היום הוא מוצא פורקן בעולם הציור לנפשו המרוסקת. את הפורטרט של החייל החטוף, עדי אביטן ז"ל, הקדיש להוריו, תושבי עירו טבריה. הוא מתקיים מקצבת נכות של משרד הביטחון ומקדיש מזמנו לשמונת נכדיו. "אני מפצה אותם במה שלא השקעתי בילדים שלי", הוא אומר.

בין נפשו החבולה לגופו השחוק, הוא נוטל מדי יום 18 כדורים וגם מזריק אינסולין. עד היום הוא ישן על הרצפה, מתגלגל מצד לצד עד שמתעורר לשחר של יום חדש. חברו הטוב נסים כהן מלווה אותו לטיפולים השגרתיים, מנווט את לוח הזמנים לנטילת התרופות ואף העניק לו חדר במשרדו להנעים בו את זמנו בציור.

למרות פער הגילאים שגורם לגבות להתרומם, רויטל, אשת תקשורת ומפיקה במגזר הדתי, גרושה עם ילדים שפגשה את פישר בן ה־66 באמצע שנות ה־30 לחייה, ידעה מהר שזה בדיוק מה שחסר לה. היא הרגישה שבן זוגה ממלא עבורה הרבה משבצות ריקות וחשובות.

"כל ההתמודדות עם אבא שלי גרמה לי לדלג על שלב הילדות", היא אומרת בגילוי לב. "לא ביזבזתי יום אחד על בילויים או נהנתנות ותמיד הייתי פרקטית. עבדתי קשה כדי להצליח, פתחתי עיתון בגיל צעיר, רדיו, מגזינים והפקות ענק. היה לי קשה ליהנות מהחיים והלב לא נפתח לאהבה. תודה לאל, היום הבית שבנינו מאוד חם ותומך, הילדים מרגישים את מלוא הביטחון והעוצמה שהייתה חסרה לי. יש להם כלים שנותנים להם לבטא את מי ומה שהם".

השניים נישאו לפני ארבע שנים, הם מתגוררים במושבה מגדל ולהם בן משותף, שמואל־מיכאל שזכה לכינוי שמייכל (חיוך ביידיש) בן השנתיים. "במבט לאחור", אומר פישר, "ברור לי שאני ממלא פונקציה של אבהות שכל כך חסרה הייתה לרויטל. לפעמים יש הכוונה מסוימת מצידי אליה. היא המלכה שלי ואני מאושר לגדל יחד איתה את בננו הקטן, שאני צופה לו עתיד גדול כאמן כבר עכשיו".

ביום כיפור המתקרב, כמו בכל יום כיפור מאז המלחמה הנוראה ההיא, יתכנס יהודה בתוך עצמו וייזכר בלוחמים שאיבד בדרך ובמראות הזוועה שבהם חזה, שהפכו את חייו מקצה לקצה. "ככה זה כל שנה בכל יום כיפור ובכל יום זיכרון. אני עם עצמי ורק עם עצמי. ישן, בוהה ותוהה. בכל פעם אני מתחרט מחדש שלא נהרגתי באותה מלחמה וכך הייתי חוסך לעצמי ולמשפחתי את הסבל הנורא". •