לקחים מספר יונה

בכל יום כיפור, במהלך תפילת מנחה בבית הכנסת שלנו, אני מבקש לקרוא את ספר יונה. אני שר אותו בהטעמה, בנוסח המסורתי, אבל גם קורא אותו כסיפור, מלא בדמויות המדברות בקולות שונים.

הבנות שלי צוחקות ממני, אבל לא מחמיצות את האירוע אף פעם. הסיפור מוזר, אבל אני אוהב את השפה, את השירה, ואת הלקחים שהוא מלמד. אחד מהם הוא, כמובן, חשיבות הציות לצו השם, גם כשהספק מפעם בנו. עוצמת המסר הזה חזקה במיוחד כשאנו נכנסים לשעה העשרים של הצום, ומתקרבת ההזדמנות האחרונה לתשובה.

לקח נוסף מהספר הוא חשיבות הסליחה והענקת הזדמנות שנייה לאלה שטועים, כפי שהשם נתן הזדמנות כזאת הן ליונה והן לתושבי נינווה.

אבל החלק האהוב עליי ביותר בספר יונה מלמד משהו אחר. זה קורה כשיונה נמצא על האונייה והסערה מאיימת לרסק אותה לרסיסים. הפור כבר נפל ויונה זוהה כאשם. הוא אומר למלחים שכדי להינצל עליהם להשליך אותו לים. ואז מגיעות המילים הפשוטות, שאני מתקשה לבטא בלי לבכות:

"וַיַּחְתְּרוּ הָאֲנָשִׁים לְהָשִׁיב אֶל הַיַּבָּשָׁה, וְלֹא יָכֹלוּ כִּי הַיָּם הוֹלֵךְ וְסֹעֵר עֲלֵיהֶם".

כאן, בשיא הסכנה, אף שהסופה משתוללת סביבם, ואף שיונה נתן להם את הסכמתו להשליך אותו לים, הם עדיין מנסים להציל את חייו. גם ברגע של סכנת מוות הם מסרבים לבחור בדרך הקלה, ומתעקשים לנהוג בדרך המוסרית ביותר שניתן להעלות על הדעת.

הדבר לא עולה בידם, אבל המאמץ והאנושיות הם דוגמה ומופת לדרך שבה עלינו לנהוג כלפי בני אדם. המלחים הללו - לא־יהודים, אגב - נותנים לנו דוגמה נפלאה של החינוך מהמשנה: "וכל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא", ובתרגום לביטוי המוכר: "כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם מלא".

ביום כיפור, כאשר אנחנו מבקשים מחילה מהאנשים שבחיינו, אותו מופת של אהבה ודאגה מצד המלחים לכל אדם באשר הוא, מהווה לקח רב־עוצמה שאותו אנו נושאים איתנו לשנה החדשה.