בגלל שאבא שלי היה רב הקהילה, עליו הייתה מוטלת האחריות שנגיע לברכת כוהנים בזמן. אני זוכר אותו מאיץ בחזן לא למשוך מדי את התפילה, ומביט תכופות על השעון כדי לחשב את הזמנים.

העניין בגדול הוא כזה: כוהנים לא יכולים לעלות לברכת כוהנים אחרי השקיעה ולכן צריך להזדרז עם חזרת הש״ץ (שליח הציבור) ולהגיע לנקודה בתפילה שבה אומרים את ברכת הכוהנים מספיק מוקדם. עכשיו תהיו איתי. גם אם אינכם בקיאים ברזי התפילה ומכירים את הז׳רגון, הפרדוקס שנוצר קל להבנה: הואיל ומבחינת הטקסט של התפילה, אחרי שסיימנו את ברכת כוהנים נותר מעט מאוד מתפילת נעילה, נוצר מצב שאם אכן הגעת בזמן לברכת כוהנים, כלומר הגעת אליה לפני השקיעה, יש לך הרבה זמן למשוך עד סוף הצום (שהוא אחרי השקיעה), אבל נותר לך מעט מאוד טקסט להתפלל.

אתה מסיים ברכת כוהנים ויש עוד שלושה עמודים בלבד במחזור התפילה עד לסיום, אבל נותרה עוד כחצי שעה עד סוף הצום. מה עושים? מושכים זמן.

זה החלק שאני הכי אוהב ביום כיפור: את מריחת הזמן הזו בסוף תפילת נעילה. את הדקות האלה שבהן בעצם סיימת את התפילה, אבל אתה ״לכוד״ בבית הכנסת עד סוף הצום. ובזמן הזה כולם שרים בלופ כל קטע שאפשר לשיר וחוזרים אחרי החזן משפט־משפט בפיוט ״אבינו מלכנו״, ובאוויר יש איזו אופוריה כזו מיוחדת, כמו קבוצה שמובילה בעשרים נקודות במשחק הגמר שלוש דקות לסיום. לכולם ברור שהיא ניצחה, אבל ממשיכים לשחק עד הסוף והאוהדים חוגגים כבר את האליפות תוך כדי שהמשחק עדיין משוחק.

כולם לבושים לבן, ופתאום יש זמן, הכל בנחת, נוצר איזה חלון הזדמנויות כזה שבו שרים ולפעמים רוקדים, ויש רוח מיוחדת.

ובזמן הזה שבו ״המלך בשדה״, הנפש מתרוממת ואני תמיד מרגיש שמשהו חדש מתחיל.