סליחה, מחילה, כפרה

כמה פעמים במהלך יום הכיפורים אני חוזר על המילים הללו. כבר למעלה מארבעים שנה הן מרגשות אותי: "וְעַל כולם אֱלוהַּ סְלִיחות. סְלַח לָנוּ. מְחַל לָנוּ. כַּפֶּר לָנוּ". אם קוראים את זה נכון, זה נראה כמו פזמון של שיר: במהלך "הבתים" מפרטים את החטאים השונים, לפי סדר הא"ב: מ־"על חטא שחטאנו לפניך באונס וברצון" ועד "על חטא שחטאנו לפניך בתימהון לבב". ובאמצע, ארבע פעמים, הפזמון: "ועל כולם".

יש משהו מתסכל ברשימת חטאים מאלף ועד ת"ו. ההרגשה היא שאתה מוקף במעשים רעים שסוגרים עליך מכל הצדדים. אין מוצא. והפזמון? מדגיש שמעל הכל, ואחרי ככלות הכל, יש סליחה, יש מחילה, יש כפרה. האם שלושת הביטויים הללו: סליחה, מחילה וכפרה נועדו לתפארת המליצה או שמא יש בהם דיוק לשוני עמוק? "סליחה" היא בקשה למחיקת התחושה הנפשית, לניקוי הפגיעה, לנזק הנפשי שנגרם. כשאתה חוטא – אתה קודם כל פוגע. מעליב. בעיקר מפר את האמון הבסיסי. מעבר לכך, אני צריך להסדיר את החובות שנוצרו בעקבות החטא. "מחילה" היא מונח משפטי: ניקוי החוב. זהו ההיבט השני בעולם החטאים: צריך לשלם את המחיר של מה שעשיתי. סליחה היא תגובה על תחושה סובייקטיבית, מחילה היא תשלום אובייקטיבי בעקבות הנזק שגרמתי. "כפרה" היא היכולת להתנקות מהנזק שהחוטא הביא על עצמו. משהו בטוהרת החיים שלו נפגע, שריטה בנפש, פגיעה בנשמת החיים. החוטא פוגע לא רק באחר אלא גם בעצמו.

מה אני מבקש מאלוהים? שיסלח לי, שיגלה כלפי רגישות סובייקטיבית, שלא ינטור לי טינה. אני מבקש ממנו להתחיל את מערכת התשובה דווקא מהממד הסובייקטיבי. שהלב יהיה נקי. לא רק הסדרה משפטית אלא בראש ובראשונה – מערכת יחסים חמה ואוהבת. רק אחר כך אני מבקש ממנו להפעיל את מידת הצדק ולקבל את בקשתי למחילה. לבסוף, אני מבקש ממנו לעזור לי לחזור לעצמי, להתעלות גם מעל הנזקים הנפשיים שגרמתי לעצמי. בישראל מוחלים. אנשים משלמים את חובם. לחברה, למערכת המשפט. אבל ישראלים לא לומדים מאלוהים. הם לא יודעים לסלוח. הם ממשיכים לנטור טינה. לזכור את החטא לעד ולעולמי עולמים.

סדר המילים בתפילה מלמד שאנשים מחפשים סליחה יותר ממה שהם מחפשים מחילה. אנחנו מוכנים למחול. אתה תמשיך לחפש סליחה ולשאת את צלקות החטא כי לעולם לא תזכה לכפרה. סליחה היא תכונה א־לוהית. היכולת לנקות משקעים ולאפשר לחוטא לכפר, לחזור לעצמו. הנני סולח לכל מי שחטא כנגדי.