"שתיקח סידור ותתפלל... למה בזבוז הזמן הזה ליד המזוזה?!"

זאת המחשבה שליוותה אותי כנער בערך בכל פעם שראיתי את סבתא אסתר פותחת את הבוקר בשיח ישיר עם ריבונו של עולם אל מול המזוזה.

לא היה שם סידור ולא סדר, רק שיח אינטואיטיבי, מה שגרם לי לפקפק באפקטיביות התפילה שלה, מאחר שזו לא נקראה מתוך סידור, כמקובל. אך מה שאני פירשתי כשיח מהראש היה למעשה שיח מהלב, מלב שבור.

סבתא אסתר שתחיה שכלה את בעלה במרוקו. כשהיא בת 24 בלבד נשארה עם שלושה ילדים קטנים ותינוקת בת ארבעה חודשים – אמא שלי. ב־1962 עלתה עם ילדיה לדימונה ועבדה במפעל "כיתן דימונה" במשמרות כפולות, כדי לפצות (כלכלית) על הבעל שאיננו.

אולי אלה קשיי הקליטה, אולי זו השפה או החיים הלא פשוטים שעברה, ואולי הכל גם יחד. כך או אחרת, לסבתא אסתר זה היה פשוט וטבעי לפתוח את הלב ואת הפה ולשוחח עם ריבונו של עולם.

בניגוד לסבתא אסתר, את תפילת שחרית – זאת שכתובה בסידור – אני כבר שורק בעל פה מדי בוקר, עד כדי כך שאני מצליח במקביל לאמירת המילים גם לתכנן בראש כבר את המשך היום. הלב? הוא נשאר לישון תחת הפוך... אבל מה זה משנה, העיקר שיצאתי ידי חובה.

כשאנשי הכנסת הגדולה קבעו נוסח תפילה, הם רצו לסייע לנו עם "רשימת נושאים חשובה לקראת שיחה עם בורא עולם", אך נדמה לי כי מה שהחל ככלי עזר הפך עבורי עם השנים למטלה שצריך לסמן עליה וי. והרי הורונו חז"ל כי "רחמנא ליבא בעי" – הקדוש ברוך הוא רוצה את הלב.

"שימו לב אל הנשמה", זה המצפן. אתה יכול להיות עובד מצוין, אבא לתפארת, בן זוג מושלם – בלי נשמה אתה מכונה. זה היפוך הגישה המערבית, המחפשת את התוצאה הסופית. כאן הדרך היא העיקר, כפי שנאמר: "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לאבינו שבשמיים" (מסכת ברכות).

עודד הרוש הוא מגיש בחטיבת הדיגיטל של "כאן"