רוק בית הכנסת

יש סיפור חסידי אחד שנשאר אצלי בראש מאז שהייתי קטן. מעשה בנער צעיר, רועה צאן, שלא הצליח ללמוד את צורת האותיות ולא ידע לומר שום דבר מן התורה. ביום הכיפורים, כשהגיע לגיל בר־מצווה, נסע הנער עם אביו מהכפר שבו גרו לעירו של הבעל שם טוב. הנער ישב עם אביו בבית המדרש מכניסת החג ועד צאתו ולא ידע לומר מילה ממילות התפילה, רק עמד ובהה בחלל. בתפילת נעילה, כשהכל געו והתפללו ממעמקי הלב, הוציא הנער את החליל איתו הוא רועה בשדה והשמיע בבית הכנסת קול אדיר. בתום התפילה אמר הבעש"ט לקהל: "בקולו של החליל העלה נער זה את כל התפילות אל השמיים והקל עליי את שליחותי".

יש לסיפור היפה הזה כל מיני גרסאות. בגרסה אחרת לנער הצעיר אין חליל ואין כלום. ברגע הדרמטי בתפילת נעילה הוא פשוט צועק. צעקה שתיזכר בבית המדרש ההוא לדיראון עולם. יהיו כאלה שימהרו להפוך את המחלל לנער הפוסטר של הניצוץ האלוקי: הנה לנו עוד הוכחה לכך שניצוץ הקדושה חי ומפעם בכולנו. אני, במלוא הצניעות, מסתכל על הטקסט הזה אחרת. בעיניי הצעקה הזו של הילד היא התפילה היחידה שאפשר וכדאי לשאת, זו שיש בה גם אקט של מחאה מול המכניזם של הדת והמתפללים האוטומטיים. תפילה שאתה מתפלל פשוט כי אין לך ברירה אחרת.

הכרתי בימי חיי כמה אנשים שהעזו לחלל בבית הכנסת. שניסו לדבר עם או על אלוהים תוך שהם מערערים על סמכותו, אולי אפילו על קיומו. אני זוכר איך בגיל 20 וקצת דפקתי על דלת ביתו של המשורר יהודה עמיחי בשכונת ימין משה בירושלים. הוא כבר היה חולה מאוד ואני נשלחתי לראיין אותו לקראת ערב שערכו לכבודו בגלי צה"ל. אני כמעט איני זוכר את המילים שנאמרו, אבל הצל שהלך והשתלט על הבית, המחלה שניכרה בכל תו בפניו והתשוקה שבה דיבר על אלוהים והמרד באלוהים, העיניים החיות כל כך, בוערות מתוך הגוף המתכלה - זאת התמונה שכנראה מתכוונים אליה כשמדברים על ימים נוראים.

אני זוכר גם את העיתונאי והסופר ישראל סגל, שהיה מורי ורבי, שנולד בשכונת שערי חסד בירושלים ועזב בטריקת דלת את ישיבת פוניבז', האבא של החוזרים בשאלה. ישראל היה בעיני רבים החילוני המובהק, אתאיסט, מורד נצחי. מי שהכיר אותו באמת ידע שהחשבון שלו עם אלוהים, ובעיקר עם אנשי האלוהים, מעולם לא נסגר לגמרי. זו הייתה מלחמה – קשה, ייצרית. ישראל המשיך כל חייו לדבר עם רוחות הרפאים מהעולם ההוא. קשה לי להאמין שהייתם תופסים אותו מתפלל, אבל את הצעקה שלו בבית הכנסת הוא צעק עד יומו האחרון (זה היה פחות חליל ויותר גיטרה חשמלית, ממש רוק בבית הכנסת, וזה היה מופע מרהיב).

גם אצל חנוך לוין, תתפלאו, אפשר לפגוש את אלוהים. בסוף המחזה המופלא שלו "ההולכים בחושך" אלוהים בכבודו ובעצמו מגיע לבקר ואפילו מסכים לענות על כמה שאלות, משהו שייתן לנו מושג על משמעות חיינו. וברגע הקדוש הזה, כשאלוהים סוף־סוף פותח את הפה, רכבת מחרישת אוזניים עוברת. הוא מדבר ומדבר, אבל אנחנו לא שומעים דבר. יש כאלה שיאמרו: בושה, זילות, איזה מין אלוהים זה? ובכל זאת - זהו עולם שאלוהים ושליחיו נמצאים בו. אתה מוזמן לשאול, להתפלל או להתריס. האם יענה לך? האם תפילתך תתגשם? לא בטוח. אבל אתה בהחלט מוזמן לנסות.

רוני קובן, מגיש התוכנית "פגישה עם רוני קובן" בכאן 11