חיי מלצרות / החיים הם לפעמים כמו סם או מלכודת. הם יכולים להיות בדיחות בקצב מסחרר בערב סטאנד־אפ, התלבטות "חשובה" על מקום התרחשות האירוויזיון, הצגת תיאטרון או מופע של סרינה בגמר הטניס. הכל כולל הכל, אפילו הופעה של זמר ושטות שאמרת למישהו ולא מרפה ממך.
אבל עובדה אחת תמיד נכונה: בסוף היום כולנו רוצים לחזור לאיזשהו בית עם ארבעה קירות וגג כדי לסדר את הראש.
אז פעם כשהגענו הביתה אמרתי לה שקשה לי עם זה שאין לנו מושג מה יהיה מחר. והיא ענתה לי באנחה: או־ג'י־אן. שזה ישר נשמע כמו כל הראשי תיבות שמציפים אותנו לאחרונה באנגלית כדי לעשות עלינו רושם. את מתכוונת לומר אונלי גוד נואוז, כלומר שרק אלוהים יודע? שאלתי בעברית רצוצה. "כן", ענתה, "רק הוא". והוסיפה אולי כדי לעצבן אותי: "אונלי הים אנד היז אנג'לז (שזה רק הוא ומקסימום המלאכים שלו).
אז אם זה המצב, הנה עכשיו כולם בונים סוכות. קורת גג תחת השמיים. קצת לעצמנו, קצת לאלוהים, קצת למלאכים שלו, והרבה לילדים שלנו. ואגב, ברור מזמן שכל אלה שבאמת מקפידים במצוות סוכה, חיים בעצם חיי מלצרות, או לפחות צריכים מלצר צמוד. כי הרי צריך להעביר את האוכל לפחות עשר פעמים ביום מהמטבח לסוכה בחצר ובחזרה, שזה די מתיש.
אבל אנחנו יהודים אנחנו. ועל כן אנחנו ממלאים באהבה את המצווה הישנה מימי יציאת מצרים ולו רק כדי לקבל רמז או משהו מאו־ג'י־אן.
העוזבים את הארץ / רק אלוהים יודע למה אנשים אורזים מזוודות, כולל דברים שבירים עטופים בפצפצים, ועוזבים את ארצם. אם משום שנשבר להם ממנה או אם משום שיצר הנדודים תפס אותם.
הנושא הזה עלה לשיחה בין חבריי כשנודע לנו שאיתי טיראן, נסיך התיאטרון הישראלי בשנים האחרונות, הודיע שהוא עוזב את הארץ לג'רמני. האמת, חטפנו שוק. כי אחד כמו איתי טיראן צריך אומץ כדי לוותר על כל הנכסים שצבר פה. ואישית, אני מודה שלא תפסתי את ההיגיון שבעזיבה, בעיקר כי לי מעולם לא היה אומץ לעזוב אפילו לחודש את ארץ הקודש, וזה לא שאין לי מה לומר עליה (היא השתנתה לנו).
בין ההסברים שהעניק איתי לעיתון "הארץ" על העזיבה שלו (לארץ שבה קם פעם הרשע האולטימטיבי), היו ההזדמנויות שנפתחו שם בפניו (אני מתרחב, הסביר), וכמובן שזה גם בגלל כל מיני דברים שמעצבנים אותו כאן בארצנו.
יש משפט שמרני שאומר אל תעזוב מקום שמעצבן אותך, תילחם עליו. אולי כי אנחנו יודעים שמי שעוזב את הבייס (בסיס) גם נעזב בעצמו.
אמנם אני לא רואה הרבה הצגות תיאטרון, אבל הצטערתי על איתי. כי מי יעשה את המלט? את איוואנוב? או את ההוא מקברט? אפילו לנו היה איזה תפקיד להציע לו במיוזיקל שאנחנו עובדים עליו בעברית.
לישון בסוכה / מישהו מלבד אלוהים יודע מה באמת קורה בעולם? למשל, האם הוא שייך לצעירים או לקשישים? ללאומנים הפשיסטים או לליברלים התמימים? לטראמפ או למשחקי המחשב שהילדים התמכרו להם (פורטנייט)? לחובבות האינסטגרמים והסטורי'ז שמחפשות נואשות לייקים או לאנשים שהלייק היחידי שהם מכירים זה איי לייק יו, מאהובתם?
אני מרבה לחשוב על זה, ולפעמים אני תוהה על כמה חבל שהעולם כולו לא הולך לאיזה טיפול נפשי רק כדי להיזכר שוב בילדותו ותמימותו הישנה, כדי לתקן את עצמו מחדש.
בכל מקרה לו הייתי אני בטיפול בימים אלה (ואני לא), הייתי מתוודה בפני הפסיכולוגית שסוכות הוא לא סתם עוד חג עבורי אלא זיכרון עמוק.
סוכות מזכיר לי את הימים עם סבא שלי, שנכנס לי לתוך הנשמה בילדות, ושהייתי מוכן לעשות בשבילו הכל, כי הוא היה האיש שהכי תמך ועודד וחיבק אותי אז.
איש דתי היה סבי, ובחגי סוכות כבר מגיל שמונה הייתי מצפין אליו לקריות לבדי, רועד מפחד בלי אמא ואבא, באוטובוס אגד. וכשהייתי מגיע לקריית־ים הייתי ישן איתו לבקשתו בסוכה שבנה למהדרין בחצרו. ולמרות שלרגעים זה נראה כמו בית סוהר עם סכך, זה היה תענוג עילאי, כולל הרגעים שהייתי שוכב שם מודאג שמא השדים ייכנסו לסוכה, ימשכו לסבא בזקן ואותי ירימו עם השערות לשמיים.
הזמן עבר. סבי נפטר, וכשנהייתי אבא השתדלתי לבנות סוכה לילדים שלי. נכון שלא הייתי מי־יודע־מה בתור בונה סוכות, אבל התאמצתי להניח סכך על אדני הייבוש של הכביסה שהיו בחצר שלנו ולכסות מהצדדים עם סדינים לבנים, שייראה כמו סוכה פרוביזורית.
אמנם סוכות תמיד נראה לי כמו חג שמרוכז בעצמו, כי הוא מכריח אותנו לסחוב סכך מכל מיני חורים, לגרור אותו כמו שגוררים גוויות ולשבור את הגב בלהעלות אותו למרומי הסוכה. אבל עשיתי את זה תמיד באהבה למען הילדים. הבעיה היחידה שלי היום היא שמותק, הילדים כבר גדלו, ואני התכווצתי.
נמיביה / המון אנשים מספרים על תחושות מוזרות שתופסות אותם דווקא בעונת החגים. לרוב זו בעצם בדידות שהחגים מפילים עלינו. אצלי זה מתבטא בעיקר בגעגועים לכל מי שעזב אותנו ובחגים אנו חשים יותר בהיעדרו.
אז אני מודה שבשלב מסוים כשלא יכולתי להתמודד עם העזיבות, המצאתי השערה שכל העוזבים נסעו להקים מושבה בנמיביה. ולמרות שאונלי גוד נואוס איפה זה בכלל נמיביה (אוקיי, באפריקה) התנחמתי בהמצאה הזאת שכולם יחזרו בסוף.
חברי ילדות מרוקסן / נסענו לא מזמן להופעה של ירמי קפלן ואורחיו בשוני (תערובת אסקוט, מוניקה סקס וערן צור) ולחלק מאיתנו (בעיקר בני ה־46) זה היה כמו לפגוש חברי ילדות מתקופת רוקסן. ואגב, לפי ההופעה נראה היה לרגע כאילו שהרוק־אנד־רול לא מת למרות השתלטות הפופ המזרחי ונועה קירל על הארץ.
בדרך להופעה נהגתי. וכשהצצתי במראה בחבריי הטובים שישבו מאחור וקישקשו על חייהם, קלטתי שהם כנראה אף פעם לא יטוסו לבלות בקזינואים של בוקרשט, וכשיזמינו מקום במסעדה טובה ייצא להם תמיד שולחן דפוק ליד השירותים. ולאור המחדלים האלה חשבתי שמזל ששלומית בנתה לכולנו סוכה מוארת וירוקה כדי שנתאחד קצת בשמחה סביב החג. וכדי שנדע שאנחנו לא פראיירים בעולם הזה, ושיש לנו איזה סכך שמכסה לנו את הראש והנפש.
אופס, נזכרתי / יודעים משהו? כל הימים ההם שסבי היה ישן בסוכה, חששתי שכשהוא ייצא משם סבתא תעניש אותו ולא תבשל לו את הגיבעטץ' הרומני שכה אהב (ירקות מעורבבים).
אבל כשהוא יצא משם הוא היה נראה מבסוט ושמח כמו מישהו שעזב את ארצו וחזר אליה בנשימת הקלה. וגם סבתא חיבקה אותו כמו בן אובד, וכשקצת התלוננה כמו יהודייה ואמרה, "יכולת לפחות לילה אחד לישון איתי במיטה, לא?" ענה לה: "רק אלוהים יודע מה יכולתי ומה לא".
מפתח רזרבי / אני מקווה שאתם כבר מבינים שאני נמשך לגוררי הסכך. כלומר לאנשים המיוזעים שגוררים לפני סוכות על האופניים שלהם ענפים שנגזמו מהעצים, מאוגדים בחוט חשמל או חבלים.
תגידי, שאלתי, אף אחד לא הזמין אותנו לארוחה בסוכה?
"הוזמנו", אמרה.
וואלה, באמת? וחייבים ללכת? נבהלתי.
"אתה לא חייב כלום לאיש", אמרה. ונזכרתי שזה נכון. שהרי רק אלוהים יודע למי אנחנו חייבים משהו. ובאשר לאיתי טיראן, אופס, שכחתי, בסופו של דבר דרך צלחה. ואם יבוא לך לחזור, נשאיר לך מפתח מעל הדלת. ואם לא, אז יהיה עוד אחד רזרבי מעל הכניסה של הקאמרי או בית ליסין.
