ארץ המגבלות הבלתי אפשריות
המטרה: לחזור ולהאמין שאין כמו ישראל. האמצעי: לוותר על סלט העגבניות. בקרוב אגיע רחוק
לפני כמה ימים ישבנו רן ואני בבית וחיפשנו מה נעשה ביום היפהפה הזה. הילדות בדיוק הלכו להורים האחרים, והיום השתרע לפניי ריק ונוצץ, מלא אפשרויות ופנאי ורוח שכבר נהייתה קרירה בקצות האצבעות שלה. ועדיין, כל מה שיכולנו לחשוב עליו זה: "לא, לא בא לנו לצאת לשום מקום. אין שום מקום במדינה הזאת שבא לנו להיות בו עכשיו". הים מזמן נהיה מרק וזה מכאיב רק להסתכל עליו, וחורשת יער בן שמן, זו שאהבנו לטייל בה עם הכלבה, היא נמכרה לאנשי הטרקטורון ואופנועי השטח. כבר אי־אפשר לשבת שם בלי לשמוע וְרום וְרום עצבני של איזה כלי שמחולק להמונים בלי שום פיקוח ואז לשאוף את ריח הדלק המתועב שלו כשהוא נעלם.
ככה זה בכל מקום, ביערות ממשלתיים, שמורות טבע, הסחנה או נחל חצבני. יותר מדי אנשים שגודשים כל פיסת עשב פנויה, ויותר מדי אנשים אחרים שרוצים את הכסף של האנשים האלו. כולם כבר מכירים את החשבון - שני כרטיסים ללונה פארק? 200 שקל. יציאה עם כל המשפחה למזללת המבורגרים? 300 שקל לפחות. אני לא רוצה להיות קטנונית, אבל בחיי שנמאס לי לצאת ולבזבז את מיטב כספי על סחורה בינונית ומטה, לנסות להרגיש חופש במקומות שנמכרו בכיף למפתחים ולבעלי חניונים. אני כמהה למרחבים, לשדות ענק שנמתחים בלי הפרעה, לבית קפה קטן שסתם צמח לו באמצע יער, בקתה צנועה שמוכרים בה תה בספל מעוטר, ואף אחד לא עומד בכניסה ושואג עלייך, "חניה 30 שקל לשעה, לא מתאים לך, לך תחפש".
אני זוכרת את הארוחה הראשונה שאכלנו אחרי שחזרנו מפולין בקיץ הזה. כמה התגעגענו לסלט ישראלי וללחמניית בית ספר פשוטה, ללשבת ולנגב חומוס טוב על שולחן האיקאה המעפן שלנו. היו לנו את כל הרגשות הטובים שאמורים להיות לאזרח שחולה על הארץ שלו, עד שרן חזר מהמכולת עם שקית. "170 שקל", אמר ונופף בניילון הדל, "עגבניות, מלפפונים, חלב ולחמניות. וביצים".
אחר כך הזמנתי לסוכות שלושה לילות במלון אילתי, לי, למאיה ולחברה. כבר שנים שאני עושה את זה, דבקה בחופשות בארץ כדי ללמד את הילדות לאהוב את המדינה, להכיר את נופיה, משכנעת את עצמי בקול יהורם גאוני שיש לי ארץ נהדרת, שאין תחליף בשום מקום למים של מפרץ אילת. עובדה, הייתי בג'מייקה והקריביים לא מצליחים להתקרב אפילו לצבע הכחול העמוק הזה, לתחושה המזככת שיש כשיוצאים מהקרירות הטהורה הזאת היישר לרוח המלטפת של המדבר. וזו גם האמת, בחיי שהים של חוף אלמוג הוא החביב עליי מכל החופים, רק שבמדינה שלנו אי־אפשר לאהוב שום דבר בלב שלם, תמיד יקרה משהו שיעכיר. כי שעתיים אחרי ההזמנה הגיעה הקבלה מבוקינג למייל שלי, ולא יודעת מה קרה לי, הפעם הסתכלתי עליה. 6,785 שקלים, לשלושה לילות. ככה עולה נסיעה לחו"ל, ככה עולה שבוע בבקתת שאלֶה מדהימה עם נוף להר בחלק הזול יותר של אירופה.
אני שונאת את עצמי, אבל אני מרחמת על תיירים, על כל תייר מסכן שאני רואה פוסע בנווה צדק עם תרמיל והחברה המזיעה שלו משתרכת מאחורה. אני יודעת שאיפשהו, מתישהו, הקומבינה תפגוש אותם. הם יידרשו לשלם מאתיים דולר על דירת סטודיו יפואית שמישהו תלה בה ערסל בכניסה לחדר האמבטיה. הם ייתקלו במשרד נסיעות שייקח מהם יותר מדי שטרות כדי לנסוע באוטובוס ולקנות מוצרי קוסמטיקה מזויפים באורחן מול ים המלח, שנמכר לבעלי ההון ומאז מצטמק ומתייבש ונהיה עצוב ופצפון, יותר בריכה יפה אך מלוכלכת בלי שירותים נורמליים ופחות פלא שמיני של העולם.
"מה את רוצה, זו מדינה של יהודים", אמר לי לפני כמה זמן מישהו. "יהודים אוהבים כסף, וזה מה שקורה כששמים אותם יחד, הם גונבים בכיף אחד את השני". זה לא רק הוא, אני שומעת מלא אנשים שמדברים ככה, אולי לא כל כך בוטה ואנטישמי, אבל כן בשנאה לא מועטה לעם שלנו. אנחנו בהמות, אנחנו בבונים, ברור שיש בחדשות עוד כתבת חגים על מלונות הרוסים ביוון ובאירופה, זה העם המסריח שלנו. ואני דווקא אוהבת את הישראלים, למרות הצפירות, למרות הצעקות בלובי של המלון, למרות כפכפי הגומי והכרס החשופה במעלית. אני אוהבת אותנו כי זה בפרצוף, זה הכי כן שיש, מעדיפה את זה פי אלפי מונים מכל עם אובר־מנומס שבשנייה שנשמעת איזו שריקה שקופה באוויר מתייצב ברחוב עם לפידים ושלטים של "זרים, עופו מכאן". אני לא חושבת, 'נו, עוד איזה לא מתורבתת' כשמישהי מנסה להיכנס לפניי בקופת חולים, ולכן אני לרוב לא צועקת. רק אומרת לה, "סליחה, הייתי קודם", והיא ישר מחייכת. היא יודעת שראיתי את ניסיון ההתפלחות שלה, היא יודעת שגם אני בעצמי לא מלכת דנמרק. היא רק ניסתה לגנוב קצת את התור, וזה בסדר גמור, היא חיה במדינה צפופה על שטח קטן ועם ביורוקרטיה שעושה הכל כדי לעכב אותה, זאת דרכה להילחם במציאות שבה שמונה מיליארדים חיים על ראש סיכה דקיק.
והנה עוד דבר שאני צריכה לשאול את עצמי בכנות - האם אני לא חיה במדינה שבעצם מעודדת אותי להיות לא מוסרית? הכל כאן כל כך יקר, מה הסיכוי שלי לשרוד כאן בלי לשלם שחור פה ושם, בלי לגנוב מרפסת ללא אישור?
אני מסרבת להאמין שהגניבה הזו היא תכונה של יהודים, כמו החבר שלי, אבל אני כן מאמינה שבארץ שבה במקומות מסוימים כבר יקר יותר ממוסקבה וגם מטוקיו, אין לך ברירה אלא לחשוב איך לדפוק את השיטה. אני משתדלת להיות בן אדם ישר, ואלוהים יודע שאני משלמת מסים לפי חוק, רואה החשבון שלי מתעקש, אבל העיניים שלי כלות כשאני רואה מה עונשו של אזרח צייתן במדינת ישראל. מינוס, זה העונש העיקרי, מינוס ועוד הלוואה ועוד הגדלה של המסגרת ועוד הלוואה מחברת האשראי.
לפני כמה ימים עמדתי במסדרון של איזו תוכנית טלוויזיה ודיברתי עם קולגה. בדיוק התפרסם איזה סקר אושר חדש, משהו על זה שכ־40 אחוז מהישראלים יצאו לחו"ל השנה. "נו, את רואה?" הוא זרח, "המצב פה מאה אחוז, תפסיקי להתבכיין, הכלכלה מצוינת, את בעצמך בחו"ל כל הזמן". "אני בחו"ל כי לא בא לי להיות פה", אמרתי לו, "כי יותר זול שם, כי אוגוסט פה זה רצח. וחוץ מזה, אתה יכול להגיד לי בלי למצמץ שאתה מאושר?" "בטח שאני מאושר", הוא אמר, "אני נהנה פה מכל דקה, מהמרחבים, מהטבע, מההיסטוריה והארכיאולוגיה". זה היה השלב שבו נזכרתי שהוא חי בהתנחלות באזור מטה בנימין, יש לו שטח עצום וזול לבנות עליו את ביתו, והכי חשוב אולי, יש לו סט שונה של ציפיות. "תשמעי", הוא אמר, "נסעתי לחו"ל השנה, מה אני אגיד לך, צרפת יפה, אבל פה גן עדן".
והבנתי מיד, הוא לא דיבר על התכנון העירוני היפהפה שהמועצה עשתה בגן המשחקים, הכל פלסטיקים ודשא סינתטי כמו אצלנו. הוא דיבר על השבתות בהתנחלות שלו, לטייל מול ההרים המאדימים עם המשפחה בשקיעה. הוא דיבר על לשבת בגינה העצומה עם החברים, לשתות בירה מכבי וללטף את הכלבה. והכי חשוב, הוא דיבר על תחושת השמחה שיש לו על כך שהוא יהודי שחי בארץ התנ"ך. מין הצדקה להישאר פה, שלי אין.
זו ארץ אחרת, ארץ רחבה שיש בה קצת מפעם, תמימות ואמונה וילדים משחקים בנקיקים של נחל. אני מקנאה בו על האושר שהוא חווה מהאדמה היפה שלו, על העובדה שמרוב אהבה לאלוהים ולארץ שנתן לנו הוא אולי לא רואה כמה כעורה הכיכר עם הרמזורים המקולקלים ועם השוטר שעומד במרכז הישן ואוכל פלאפל. אין לו ציפיות לעיצוב סקנדינבי בצבעי אפור־לבן שקטים, לפינות חמד מוצלות ומוריקות, למלונות שלא מפוצצים ברהיטי פורמייקה. זה רק אני ושכמותי, שעינינו נשואות כל הזמן למערב כי ליבנו ריק מאלוהים, שחומדים את עגל האסתטיקה הזר.
הלוואי שהייתי מאמינה באלוהים שלו, אבל אלוהים שלי הוא קצת אחר, הוא לא מאמין בארץ התנ"ך. הוא מטיף לי רק להישאר בן אדם הכי טוב לב שאני יכולה, ולהשתדל להיות שמחה. ושמחה יותר ויותר קשה לי להיות כאן, עם הכספומט שלוקח ממני כסף תמורת הזכות לקבל ממנו את הכסף שלי, עם הארנונה שהאמירה לשטח של ארמון ורסאי, עם הירקות שהינדסו להם את הנשמה כדי שיחזיקו יותר זמן על המדפים של הסופר.
חבל שאי־אפשר להנדס גם אותי, לצמק לי את החלומות, שאכנס בשמחה לקופסת הקרטון הקטנטנה שמכונה דירה ולא יהיה לי אכפת שהמקום שנשאר לי לנוע בו בחופשיות הולך ואוזל לי. כי אני לא רוצה לחלום על בית גדול עם גינה בקצה של איזה אחו של גויים, על ים צלול שרואים בו את צבעי האבנים בקרקעית, על שקיעה שיורדת על מרפסת העץ שלי בלי זיהום אוויר כי מישהו מכר גם את השמיים למישהו שלא אכפת לו. אני לא רוצה לבדוק באובססיה טיסות זולות לחו"ל ומחירים של דירות גג בוורוצלב, כמו איזה קין מקולל שלא ימצא מקום לנוח בו בחיים. אני רוצה לרדת לרחוב בכפכפים ולקנות לי אשכול ענבים שלא גססו בקירור, לשבת על ספסל בגינה הציבורית לקרוא ספר בשפה הכי יפה שאני מכירה, העברית שלי. רוצה לעשות את זה בלי קולות קידוח מהבניין שעוד מעט יטיל צל על השדרה ובלי שהפח יעלה על גדותיו ובלי פקח שיבוא וירשום לי דו"ח מופקע כי לכלבה אין צ'יפ.
לפנייה לכתב/ת 
