כמה ימים לפני ראש השנה נכנסתי לחדר אמנים באיזה סוג של אולם אירועים במרכז הארץ. הגעתי כדי להופיע בפני חברה גדולה, שציינה את השנה המוצלחת שעברה עליה, כך לפחות התרשמתי מגודל האירוע. אני הייתי אמור לעלות ל־45 דקות ומיד אחריי, לפי התוכנית, אמור היה לעלות זמר מפורסם עם להקתו הגדולה. הסיטואציה שאתאר כעת אמנם הדהימה אותי, אבל אני מכיר בכך שרבים לא יבינו מה אני רוצה מחייהם. זה מה שקרה: נכנסתי לחדר האמנים שהיה מעין קרוואן או, נכון יותר, חדרון קטנטן שבמרכזו שולחן עם כיבוד, שתי ספות וכמה כיסאות לישיבה. בצד היה מעין מטבחון ודלת שהובילה לשירותים. גודל החדר היה כגודלו של חדר במלון. ובתוך החדר כבר ישב הזמר המתוק עם חברי הלהקה שלו וסביבו הצטופפו כמה אנשי צוות - כשמונה גברים ושתי בחורות - חלקם מעשנים, אחד מנמנם בצד, וחלק אחר מדבר על ענייני השעה. הבטתי בהם וחשבתי לעצמי שככה נראית משפחה. קינאתי בהם שהם נודדים יחד.
התיישבתי על כיסא פנוי, ולפתע קם אחד מהיושבים בחדר והכריז כי הוא צריך להתרוקן. המילים שלו היו יותר בוטות, אבל אני חוסך לכם את העניין. "בהצלחה מותק", אמר אחד מהם והשאר המשיכו בשלהם. אותי זה הדהים. כיצד מסוגל הבחור הזה ללכת לשירותים לישיבה ארוכה, כשדלת עץ קטנה מפרידה בינו לבין עשרה אנשים שיושבים בצפיפות עם כיבוד בחדר. אבל את הבחור זה לא הטריד. הוא נכנס פנימה בנחת והסתגר בפנים. הסתכלתי סביבי ולא ראיתי כל תכונה. אני היחיד שהעובדה שמישהו מחרבן צמוד אלינו העסיקה אותו. עכשיו תגידו — בכורח הנסיבות, הוא לפחות מיהר. איפה. 17 דקות; 17 פאקינג דקות ישב שם הבחור. היו קצת רעשים, היה גם ריח, אבל אחסוך לכם את הפרטים המלאים. וכשהוא יצא, אללי, באיזו אדישות הוא יצא. המים ירדו והוא צעד בנחת אל הכיור לשטוף ידיו והתיישב שוב עם החבורה. יש מי שקורא את הדברים ולא מבין מה סיפרתי כאן, אבל אני יודע שיש כאלה שמבינים מה אני רוצה. כי אני, גם אם חיי היו תלויים בכך, לא הייתי מסוגל להיכנס לחרבן בחדר עמוס בני אדם. אני רק תוהה מי מבין שנינו נורמלי: אני, שצריך קומה ריקה כדי לחרבן; או הבחור מהקרוואן, שדפק את ארוחת הצהריים שלו באסלה, מול קהל.
ובזמן שאותו בחור חירבן, קרה עוד משהו במרחב אחר: גללתי בסלולרי שלי וראיתי שאשת תקשורת העלתה סטטוס שבו תיארה כיצד ישבה ברכבת בגרמניה ועלו לה אסוציאציות מהשואה. הסיטואציה עצמה מוכרת לרבים (אתה מסתובב בברלין ותוהה מי מאלה העוברים מולך ברחוב נכד של מי וכיוצא באלה). אלא שבעיניי ובעיני רבים אחרים, אותה עיתונאית כתבה את הסטטוס בצורה רגשנית ומוגזמת מדי (דבר שיכול לקרות לכולנו), ומיד יצא קצפם של המגיבים עליה. זה התחיל בביקורת לגיטימית על כך שהסטטוס מוקצן ואולי אפילו מוזיל את השואה, אבל מיד הפך לנחשול מזעזע ומדהים בהיקפו של שיימינג לאותה עיתונאית, כאילו חטאה איזה חטא גדול ונורא, ולא רק כתבה בפייסבוק האישי שלה סטטוס שיש בו, לדעת רבים, מידה של חוסר טעם. ולא עזרו לה הניסיונות להסביר שהיא נמצאת בסיטואציה רגשית טעונה במהלך טיול שורשים ומשם בקעו מילותיה; גם לא עזרה לה העובדה שהיא הסירה את הסטטוס. ההמון צמא הדם והשיימינג לא נרגע. עוד ועוד אנשים, חלקם אושיות טוויטר וחלקם אנשי תקשורת, הצטרפו למה שהפך למעין משחק רשת שבו מגחיכים את הכותבת ועורכים פרודיה על דבריה. וגם אם זה היה עשוי לשעשע בשניים הראשונים, ברגע שעדר שלם של אנשים הצטרף לזובור הזה, זה נהיה מבחיל.
כמו בריונים בטיול שנתי שיושבים בספסל האחורי של האוטובוס ומרגישים שהם משהו כשהם נטפלים לילד חלש, כך עוד ועוד אנשים לא עמדו בפיתוי וכדי לקבל לייקים ולהיות חלק מאיזו חבורה דמיונית, העלו גם הם תגובות אכזריות שהשפילו את הכותבת (שהספיקה להבהיר ולמחוק ולמעשה חוץ מלהתחנן שיניחו לה, עשתה הכל), וגררו את גופתה הווירטואלית בכיכר העיר. וכל אחד שהעלה נוסח משפיל משלו שלועג לה, זכה מיד לתגובות שמחה ומחמאות. ולפתע לא היה ימין ושמאל ולא היו מריבות: כולם יחד התאחדו נגד אותה כותבת. ואני עברתי על הפיד ותהיתי: האם איש ממבצעי הלינץ' הווירטואלי הזה לא שאל את עצמו כיצד היא מרגישה? והאם באמת פִּשעה חמור כל כך ומצדיק התנפלות המונית ומלאת שטנה כלפיה?
בעיקר צרם לי לראות אדם שבמקצועו עוסק בבריאות הנפש, מגיב בהתלהבות לאחת הקטילות. תהיתי כיצד אפילו הוא לא מסוגל לחשוב לרגע על מי שעומד בצד השני של בדיחת הרשת הדורסנית הזו. האם הוא לא תוהה מה היא מרגישה והאם זה בעצם מגיע לה? אוקיי, היא יצאה קצת (או המון) מפרופורציה, סבבה. אפשר פשוט להמשיך הלאה ולא לעשות לייק. אבל מה התכלית של המתקפה הזו, שהפכה להיות איזה טקס סדיסטי ששטף את הפיד? איך אנשים מסוגלים להיות עיוורים לכך שהם בסך הכל מתאחדים כדי לרמוס בחורה אחת, לא חזקה במיוחד ובמקרה גם אישה ימנית שגרה בהתנחלות, לא משהו שהוסיף לה נקודות בטוויטר.
ושלא תטעו. הסטטוס שכתבה היה נראה גם לי קצת קיטשי ומופרך, אבל ראשית, זה עניין של טעם; שנית, מי לא כתב בחייו דברים מופרכים; ושלישית, השיימינג שעשו לה היה בהיקפים ששמורים פה לאנסים.
ורגע לפני שכיביתי את הסלולרי ויצאתי מחדר האמנים לבמה קיוויתי שהלינצ׳טרנט הזה לא יכאב לה מדי ולא יהיה טראומטי בשבילה, ושהיא תהיה לרגע אחד כמו הבחור שנכנס לשירותים פה וחירבן, בלי לדפוק חשבון, כי הוא יודע שאף אחד מאיתנו לא מחרבן זהב בריח אפרסק וכולנו בני אדם, ויהיה בסדר. שבת שלום.
