18 במאי 1948. טייס הדקוטה המצרית מנמיך לעבר התחנה המרכזית בתל־אביב, המטילן משחרר פצצות. "לא ידענו איפה תיפול הפצצה, לא היה מקום מחסה, ריחות עשן ושריפה נישאו באוויר, וצעקות. אני זוכר את אבי מגונן עליי בגופו כשסביבינו המולה רבה, ומעל ראשינו חגו מטוסים", משחזר היום תא"ל (מיל') פרופ' חיים אשד (79). "יכול להיות שהרגעים האלה, של חוסר אונים, פחד ואימה, חיברו אותי למה שחולף בשמיים, ופתחו אצלי חשבון עם המצרים. החשבון הזה גדל כשחברי ללימודים, מפקד טייסת 201 שמוליק חץ, נהרג ב־1970 כשהפנטום שלו נפגע מטיל בתעלה".
אשד, שהיה שם כילד באחד הרגעים הקשים של המדינה הצעירה, שחיל האוויר שלה התקשה להגן על שמיה, יהפוך שלושה עשורים אחר כך לאבי לוויין הריגול הישראלי — אחד ההישגים הטכנולוגיים הגדולים בתולדות המדינה.
זה פרויקט שנולד תוך התנגדות הלקוח העיקרי שלו, שרבים העריכו שאינו אפשרי לביצוע בידי מדינה קטנה, ושנאבק שנים באתגרים תקציביים וטכנולוגיים עצומים, בשיגורים כושלים ובביקורות מבית. במקור הוא תוכנן בעיקר להבטיח שהמצרים לא ייערכו למלחמה נוספת נגד ישראל, לאחר חתימת הסכם השלום. אבל כך או אחרת, עם גיבוי ובלעדיו — היום לפני 30 שנה שוגר בהצלחה הלוויין הישראלי הראשון, תוך אלתורים בלתי פוסקים ויצירתיות של ראשיו והמהנדסים שבנו אותו.
לפני 40 שנה היה אשד, אז קצין בדרגת אל"מ, ראש מחלקת הפיתוח באגף המודיעין ובמפקדת קצין מודיעין ראשי. כבר היו מאחוריו, בין היתר, שני פרסי ביטחון ישראל וצל"ש עלום מהרמטכ"ל יצחק רבין מ־1967. "אחרי שסאדאת בא לארץ, המערכת נכנסה ללחץ. הרי אם ייחתם הסכם שלום, לא נוכל יותר לשלוח מטוסי צילום למצרים כדי לבדוק אם לא מבלפים אותנו", הוא משחזר. "כשעשיתי תואר בחקר ביצועים בארה"ב, התרחשה הנחיתה על הירח, ואפקט אפולו נשאר לי בראש. היה לי ברור שהתשובה לאתגר הזה תהיה בחלל".
אחרי מלחמת יום הכיפורים והמחדל המודיעיני שקדם לה, ישראל ביקשה מארה"ב שתמכור לה לוויין ריגול. ראש הממשלה רבין הופתע בביקור בוושינגטון ב־1977 כשנשאל "מדוע ישראל צריכה לוויין?" התברר שפרופ' יובל נאמן, אז יועץ שר הביטחון, הכניס את הפריט לרשימת הציוד שביקשה ישראל מארה"ב. "ישראל לא צריכה לוויין", השיב למארחיו, שהבהירו בנימוס כי הלוויינים האמריקאיים נועדו לשימוש עצמי ובכל מקרה מחירם אינו בהישג ידה של ישראל.
"חשבו שאנחנו משוגעים"
"האמריקאים התחייבו שישראל לא תיפגע מהסכם השלום עם מצרים", אומר דוד עברי, 84, אז מפקד חיל האוויר, ובהמשך מי שליווה את פרויקט הלוויין כיו"ר התעשייה האווירית ואחר כך כמנכ"ל משרד הביטחון. "הם הבטיחו למכור לנו נפט במקרה של חרם נפט חדש, בתמורה לוויתור על שדות הנפט בסיני. אבל כשבאמ"ן ביקשו מהם גישה ל'ציפור השחורה' (מטוס הביון לוקהיד SR-71, א.ע) ולצילומי הלוויינים שלהם, הם אפילו לא ענו. היה ברור שאם נרצה צילומי לוויין נצטרך לבנות ולשגר אחד בעצמנו".
המחשבות הפכו לדיונים ראשוניים עם אנשי מקצוע ב־1978, אך מלבד ראש אמ"ן יהושוע שגיא, וסגן הרמטכ"ל יקותיאל (קותי) אדם, אשד נתקל בכתף קרה. "צריך לזכור איפה היינו אז מבחינת היכולות הטכנולוגיות והכלכליות. זה כמו שהיום מישהו במערכת הביטחון יציע לפתח יכולת לשגר אנשים למאדים בטלפורטציה. חשבו שאנחנו משוגעים ורצו לזרוק אותי מהצבא. רק האמריקאים והרוסים התעסקו אז בלוויינים כאלה, בעלויות של מיליארדים, שהיו הרבה מעבר ליכולותינו. שגיא, שהכיר את הדברים שעשיתי ביחידה נתרם, ושר הביטחון עזר ויצמן הסכים להקשיב כי הכיר אותי מהימים שישבנו יחד בחמ"לים במבצעים של סיירת מטכ"ל. עזר אמר לי, 'הרעיון שלך זה לופט געשפט ("עסק אוויר", עסק מפוקפק או לא קיים ביידיש - א.ע), אבל אני אתן לך הזדמנות להיכשל".
ויצמן הבין לא רק איזה חשבון יוגש למדינה עבור הפרויקט, אלא גם שלוויין מחייב הקמת תעשיית חלל וגיוס כוח אדם מתאים. הוא דרש מאשד להציג אישור מאנשי אקדמיה מובילים שהדבר אפשרי בישראל. הוא גם הורה לו לבדוק כמה ישקיעו התעשיות הביטחוניות בהקמת התשתית הנדרשת לחלל. לבסוף קבע שר הביטחון שהאיש שיבדוק את הממצאים יהיה מי שהיה אז המדען הראשי במערכת הביטחון, ד"ר עמנואל (מנס) פרת, מי שניהל לפני כן את הקמת הכור בדימונה.
"יום אחד הבוס שלי קרא לי ואמר שיש איזה אלוף משנה שטוען שישראל צריכה ויכולה לבנות לוויין", נזכר עוזי רובין, לימים ראש פרויקט ה"חץ", ומי שיהפוך במהרה לראש מינהלת טיל השיגור של הלוויין. "אמרתי לו שזה אפשרי, וראיתי אותו בולע את הרוק. לא בטוח שזו הייתה התשובה שהוא ציפה לה. סיפרתי לו שכבר בשנות ה־60 עבדנו בתעשייה האווירית על רעיון לשגר לוויין קטן במשקל 70 ק"ג, מעין ספוטניק מקומי, כצעד תעמולתי שיפגין את היכולות הטכנולוגיות של ישראל. היינו בטוחים שאנחנו יכולים לעשות את זה. גם היה ברור למה זה פרויקט כל כך חשוב".
למה?
"טיסות צילום הן מהטיסות המסוכנות שחיל האוויר מבצע. ביום הכיפורים הייתי בגולן, ובכל בוקר נשלחו צמד פנטומי צילום כדי שבמטכ"ל יידעו מה המצב בחזית הסורית. הטייסים חצו את הרמה בגובה 60 אלף רגל, ועקבנו בנשימה עצורה אחרי עשרות הטילים שהסורים שיגרו בניסיון להפילם".
לא כל הגיחות הסתיימו בשלום: קצת אחרי המלחמה, בנובמבר 1973, הופל פנטום במהלך גיחת צילום בחזית המצרית. הטייס, לימים האלוף גדעון שפר, שנפצע והצליח לנטוש, נשבה והוחזר אחרי זמן קצר לישראל. הנווט, סרן עפר צידון ז"ל, נהרג. כעשור אחר כך קיבל שפר צל"ש על גיחת צילום בעיראק, שבה נמנעו המטוסים הישראלים מכניסה לקרב אווירי עם המיגים שהוזנקו ליירטם: למרות זאת הם שבו עם הפלה - כשאחד המיגים התרסק במהלך המרדף מחוסר דלק.
בניגוד לחוקי הפיזיקה
יותר משנתיים ארכה הבדיקה. בזמן שמשקל לוויין הריגול האמריקאי דאז, ה־KH9 הקסגון, היה 11 טון בגרסתו הבסיסית, אשד ואנשיו טענו שאפשר לבנות לוויין ריגול ברזולוציה גבוהה, שמשקלו יהיה רק 250 ק"ג. זאת בהתבסס בין השאר על בדיקת היתכנות שערך ד"ר יונתן מס ז"ל, מבכירי המהנדסים ברפאל ומחלוצי פיתוח הטילים בארץ.
"היה ברור שאף אחד לא ימכור לנו משגר לוויינים, ושלא יהיו לנו משאבים לבנות משהו כמו של האמריקאים, כך שנהיה חייבים למזער את הלוויין", ממשיך אשד. "היה גם ברור שנהיה חייבים לשגר מערבה, נגד כיוון סיבוב כדור הארץ במחיר של פגיעה ביעילות המשגר, כדי שבמקרה של תקלה לא ייפלו טיל ולוויין ישראלי במדינות אויב. אנשי מקצוע אמריקאים ששאלתי אותם אם לוויין קטן הוא רעיון אפשרי, אמרו לי, 'איש צעיר, מה שאתה מציע זה נגד חוקי הפיזיקה'. פרופ' בפריז, שלמדתי אצלו הנדסה אווירונאוטית, שאל אותי איך בכלל העליתי רעיון כזה אחרי שעברתי אצלו קורס בהצלחה". לפי פרסומים זרים הסכימה מערכת הביטחון לפתח את המשגר, גם כדי לפתח על בסיסו דור חדש וארוך טווח של הטיל הבליסטי "יריחו", הנושאים לפי אותם פרסומים ראשי נפץ גרעיניים.
פרת אישר לבסוף, כשהוא נשען בין השאר על תמיכת הטכניון ואוניברסיטת תל־אביב, התעשייה האווירית ורפאל. הבעיה הייתה הצבא. עברי אומר היום שהוא מבין את המתנגדים. "כמפקד חיל האוויר הייתי מעורב בבקשות מהאמריקאים והבנתי את הדרישה של אמ"ן, אבל בצה"ל חשבו שמדובר בתוכנית מגלומנית, שתצריך תקציבי עתק ותבוא על חשבון דברים אחרים. זה היה פרויקט שהיה ברור שייקח שנים עד שיבשיל, ומי שנמצא בתפקיד חושב על הצרכים המידיים".
באותה תקופה שוב התברר עד כמה זקוקה ישראל ללוויין. שגיא ביקר בסי־איי־אי וביקש מהם צילומי לוויין עדכניים של עיראק, כחלק מההכנות להשמדת הכור הגרעיני ליד בגדד. האמריקאים סירבו. שגיא חזר מתוסכל והקצה לאשד 5 מיליון דולר מתקציב אמ"ן להתנעת הפרויקט. "אני נותן לך אור ירוק לחקר הלוויין, אל תאכזב אותי", הודיע לו. התעשייה האווירית ורפאל קיבלו כל אחת 5 מיליון שקל לתכנון ראשוני של לוויין שיספק תמונות ברזולוציה של קצת יותר ממטר, מספיק כדי להבדיל בין טנק למשאית. לווייני הצילום האזרחיים הציעו אז רזולוציה של כ־10 מטרים.
דולרים מהשותף הזר
בינתיים פרש ויצמן ממשרד הביטחון, אריק שרון עדיין לא מונה למחליפו, והתיק נשאר בידי ראש הממשלה מנחם בגין. "חששנו שזה יהיה סוף הסיפור", אומר אשד. "בגין היה כבר איש מבוגר, ורואי השחורות טענו 'מה כבר הפולני הזה מבין בטכנולוגיה'. אבל בדיון המכריע, ב־19 ביולי 1981, אחרי ששמע את התנגדות הרמטכ"ל שטען שהפרויקט גדול עלינו, הוא דפק על השולחן וקבע, לתדהמת כולם: 'עם ישראל יצטרך לוויין בעתיד, אני מאשר את זה'. הייתי מאושר אבל הבנתי את המשמעות הכלכלית. אמרתי, 'ראש הממשלה, נדאג שיהיה שותף שייתן כסף, ואנחנו את השכל'. אחד המשתתפים ניסה להרגיע אותי, 'בחור צעיר, ראש הממשלה כרגע אישר לך את הפרויקט', ושגיא הבטיח, 'נדאג לשותף סוד'".
רק שנים אחר כך חשפו מקורות בדרום־אפריקה, כי ארצם הייתה אותו שותף, וכי משגר הלוויינים שלה, ה־RSA-3, היה תאומו של טיל השביט, שפיתחה ישראל לשיגור לווייני האופק. מקורות ישראליים עדיין מסרבים לנקוב בשם המדינה הזרה, אבל אחד המרואיינים בכתבה מסביר: "השותף הזרים לפרויקט מאות מיליוני דולרים שמאוד סייעו לנו בשנים הראשונות. מדובר בכמיליארד דולר במושגים של היום". רק לפיתוח הלוויין העביר השותף 86 מיליון דולר.
בזמן שבמשרד הביטחון נוסדה מינהלת לפרויקט, "אביר" שבראשה הועמד אשד, החלה מלחמת עולם בין התעשייה האווירית לרפאל בשאלה מי יבנה את הלוויין, לאחר שפיתוח המשגר הועבר למפעל מל"מ של התעשייה האווירית. רפאל העריכה שהעלות תעמוד על 300 מיליון דולר לפיתוח וייצור 6 הלוויינים הראשונים, לעומת 150 מיליון דולר שהעריכה התעשייה האווירית. אשד הזהיר את מנכ"ל רפאל דאז ד"ר זאב בונן ז"ל, שהוא יפסיד במכרז, וזה ענה: "ברור לי שהתעשייה האווירית הגישה הצעת חסר כדי לזכות במכרז. לאחר שהם יזכו, יגידו נציגיה שהם מצטערים ושעלות הקמת גבוהה יותר, אבל ברפאל לא עובדים ככה".
ניסיון לשלב בין שתי החברות נפל על רקע חוסר האמון בין השתיים. במינהלת הפרויקט חששו מתגובת רפאל במקרה של העברת הפרויקט למתחרה, שכן רפאל נחשבה כיחידה בארץ שיכולה לפתח את מצלמת החלל הדרושה ללוויין. ובאמת, לאחר ששר הביטחון משה ארנס החליט שהתעשייה האווירית תפתח גם את הלוויין, בחרו ברפאל שלא להתמודד על פיתוח המצלמה. "ברפאל ציפו שהפיתוח ייכשל, ויבואו אליהם להציל את המצב", מאבחן גורם בפרויקט. אבל אל־אופ, היום חטיבה באלביט מערכות, קיבלה את המשימה וסיימה אותה בהצלחה. רפאל פיתחה וייצרה את מנוע השלב השלישי של המשגר, ואת מערכת ההנעה של הלוויין. התעשייה הצבאית הייתה אחראית למנועי השלבים הראשונים.
אחרי ההחלטה, הגיעו למבקר המדינה תלונות ששר הביטחון, ששימש לפני כן סמנכ"ל בתעשייה האווירית, פסק על סמך קרבתו לחברה, למרות שלהחלטה קדמו המלצות מוועדת מומחים. מבקר המדינה כתב בדו"ח מ־1985 כי כפילות ביצוע הקדם־פיתוח גרמה לבזבוז משאבים. שר הביטחון רבין השיב כי התחרות מקובלת במגה־פרויקטים כאלה והיא חסכה 100 מיליון דולר.
הקצין של מדעני החלל
ב־1983 הקימו פרופ' יובל נאמן ואשד את סוכנות החלל הישראלית, שלא הייתה אז אלא כיסוי אזרחי לתוכנית החלל הצבאית והסודית באותה תקופה. אשד הצטרף כפרופ' אורח לאוניברסיטת תל־אביב ואחרי שנתיים כפרופ' במכון החלל החדש של הטכניון. הוא הועלה לדרגת תא"ל, אבל מחוץ למערכת הביטחון איש לא ידע שמדובר בקצין בכיר בשירות פעיל. חלק מאנשי הסוכנות היו מדענים אזרחיים, אבל ללא הצורך של מדעני החלל הישראלים ומנהלי התוכנית לשתף פעולה עם גופים מדעיים בחו"ל, המדינה לא הייתה מממנת את הגוף החדש.
"לא יכולתי לפנות למוסדות מחקר בעולם ולבקש מהם חומרים כתובים ומחקרים", מסביר אשד. "לא היה מקובל אז שאנשי צבא מלמדים באוניברסיטה. הצבא הוא מוסד היררכי שבו אתה מבצע כל מה שדורשים הממונים ואילו באקדמיה אתה צריך לאמת או להפריך את הטענות האקדמיות".
במקביל החלה בניית התשתית לייצור רכיבי הפרויקט בתעשיות הביטחוניות. שדה הניסויים של חיל האוויר שודרג כדי להתמודד עם שיגורים לחלל, והחל פיתוח לווייני הניסוי הראשונים והמשגר. בגלל רגישות הפרויקט הוחלט שהרכיבים הקריטיים ייבנו בארץ. ידע זר סייע לפיתוח המראה לטלסקופ, מערכות כוח וחשמל ואחרות. "רק ארה"ב מייצרת בעצמה את מרבית רכיבי החלל שלה, מדינות אחרות רוכשות רכיבים אחת מהשנייה", מסביר עופר דורון, מי שמנהל בשנים האחרונות את מפעל מבת־חלל של התעשייה האווירית, יצרן לווייני האופק ולווייני התקשורת עמוס. "זה לא שאנחנו כזאת מעצמה, אבל אנחנו חייבים להבטיח עצמאות בחלל".
לוויין במקום דירות
ב־19 בספטמבר, יום לפני יום הכיפורים, שוגר מבסיס פלמחים אופק־1, שכונה בתחילה במערכת ביטחון "עוז־1". זה היה לוויין בסיסי, במשקל של 156 ק"ג בלבד, ששהה בחלל 118 יום. והוא עשה את העבודה: ישראל, שהיו בה אז 4.5 מיליון תושבים בלבד, הפכה למדינה השמינית בעולם שבונה ומשגרת בעצמה לוויין לחלל. משגר השביט פעל היטב כבר בשיגור הראשון: בגלל מגבלות זמן ותקציב, הסתפקו לפני כן רק בניסוי קרקע לשלושת השלבים. "במקרים כאלה הדילמה שאם משגרים בפעם הראשונה עם משקולת במקום עם לוויין אמיתי והכל הולך חלק, שואלים למה ביזבזתם משגר? אז הצבנו לוויין כבר בפעם הראשונה", מסביר רובין.
באפריל 1990 שוגר אופק־2, עדיין לוויין ניסוי, אבל מתקדם יותר, עם מחשבים משופרים, יכולת לתקשורת דו־כיוונית, ועוד. גם השיגור הזה הצליח, וסימן שתוכנית החלל הישראלית יכולה להתקדם לשיגור לוויין תצפית מבצעי. אך מתחת לפני השטח התוכנית נכנסה למשבר.
בצה"ל המשיכו להתנגד. אהוד ברק, שהחליף את שגיא, ואמנון שחק שירש אותו, טענו שאין צורך בלוויין. אביהו בן נון, שמונה למפקד חיל האוויר ב־1987, טען שצילום אלכסוני שאינו מחייב את מטוסי הצילום לחצות את הגבול פותר את הרגישות המדינית ואת הסיכון לטייסים. הרמטכ"ל דאז, רב־אלוף משה לוי, הודיע שלצה"ל אין צורך בלוויין.
"היה לנו דיון קבוע שהייתי קורא לו הזובור השנתי", נזכר רובין, שב־1991 החל לכהן במשרד הביטחון במקביל כראש מינהלת "חומה", שניהלה את פיתוח טיל ה"חץ". "הייתי מוזמן עם חיים אשד לדיון באגף התכנון במטכ"ל לתוכניות שלנו לשנה הבאה. אחרי שהצגנו ישבתי עם איזה רס"ן באמ"ן, שקבע שהרזולוציה של הלוויין לא תספיק לדרישות המודיעין. גם כשהתקדמנו והצגנו רזולוציה גבוהה יותר, הם טענו שזה לא מספיק טוב. 'לא נוכל להבדיל בין סוגי קני הטנקים שתצלמו', היה הנימוק ששמענו. אבל לסכן טייסים - זה לא הייתה להם בעיה".
ואז הגיעו הכישלונות. בזה אחר זה נכשלו משגרי השביט בהצבה בחלל של שני לווייני האופק הראשונים שצוידו במצלמה. "אתה לא ישן בלילה מרוב מחשבות אחרי כישלון", אומר רובין. "ואז מתחילים בתחקיר ומגלים מה הייתה הבעיה, ואתה כבר מתעצבן איך זה קרה".
הכישלונות, שאינם נדירים בשיגורים לחלל, תידלקו את המבקרים. "הלוויין היה כבד מדי, והמשגר היה חלש מדי", אומר דוד עברי, שכמנכ"ל משרד הביטחון אז נאבק לממן את הפרויקט. שר הביטחון רבין אישר למכור דירות שהיו בבעלות המשרד, ולהזרים את הכסף להמשך העבודה על הפרויקט.
"הסיבות לכישלונות, לפחות בתקופה שלי היו אחרות", מגיב רובין. "בכל פרויקט שיגור, יש מתח קבוע בין אנשי המשגר לאנשי הלוויין. אלה רוצים שהמטען יהיה פחות כבד, ואלה רוצים עוד קצת כושר שיגור. אף פעם לא שיגרנו כשחששנו שהמשגר לא יעמוד במשימה, אבל היו מקרים שהפרשי הביטחון שלקחנו היו של קילוגרמים בודדים".
"המהנדסים שלנו חושבים מחוץ לקופסה, אחרת לא היה אופק", מסביר דורון. "אבל החלל מאוד לא סובלני לטעויות ומאוד אוהב שמרנות וסדר. מהרגע שהטיל התרומם, אתה כבר לא יכול לתקן. גם כשאתה עושה מהקרקע תיקוני תוכנה בלוויין שכבר במסלול, רועדות לך הברכיים שלא תדפוק משהו אחר".
הכסף שאישר רבין הספיק בקושי לבניית משגר נוסף, לא ללוויין חדש. "עשינו משהו בניגוד לכל הספרים, ורק בגלל שהוא הצליח, אני נותן את הקרדיט המלא לאבי הרעיון, עוזי עילם, שהיה אז ראש מינהלת פיתוח אמצעי לחימה במשרד הביטחון. היה לנו עוד לוויין, שנחשב לפג תוקף, אבל בדקנו אותו, החלפנו חלקים, והצבנו אותו בראש שביט נוסף שבנינו. לא היו לנו ברירות אחרות".
שביט הופך לכוכב
ב־5 באפריל 1995 שוב התרומם השביט מבסיס פלמחים. זה היה רגע של להיות או לחדול עבור פרויקט הלוויין הישראלי. אי שם מעל לים התיכון, המשגר האיץ עם מטענו היקר למהירות של יותר מ־37 אלף קמ"ש, ואופק־3 נכנס כמתוכנן למסלול נמוך, כמה מאות קילומטרים סביב כדור הארץ. בחדר הבקרה של הלוויינים חיכה הצוות לאות חיים.
השיגור התקיים ביום רביעי, ובשבת צולמה התמונה הראשונה: מתחם התעשייה האווירית בלוד. "הזעיקו אותנו לבוא לראות, והצלחתי לזהות לא רק את המטוסים שחנו על הקרקע, אלא מאיזה סוג הם היו. האיכות הייתה טובה משציפינו. אחרי יומיים אירחנו שם את רבין. הציגו לו צילומים שהלוויין צילם באותו יום בשני מקומות שונים במזרח התיכון, במרחק 1,500 ק"מ. שדה תעופה בלוב, ותמונות מבצרה שבעיראק. במשך כמה דקות רבין לא אמר מילה, רק נאנק בהתרגשות, כולו אדום. זה היה הרגע שהבנתי, אחרי כל השנים, איזה מכשיר אסטרטגי בנינו. כל האזור היה פרוס בפנינו".
"מרגע שאופק־3 שלח תמונות מהחלל, מבקרי הפרויקט התאדו", אומר עברי. "אף זרוע בצה"ל לא התנדבה להפריש לפרויקט תקציב, אבל כבר לא שמענו יותר שהלוויין מיותר. מדובר באחד ההישגים הטכנולוגיים הגדולים של המדינה ושל מערכת הביטחון. אמנם כבר בנינו כאן טנק, וסטי"ל ומטוס הקרב, אבל היה לנו ניסיון קודם בהפעלה ובשיפור כלים קיימים. בלוויין, אנשי הפרויקט עשו את הכל מאפס, ובהרבה דברים כתבו את הספר". באותה שנה קיבל הפרויקט את פרס ביטחון ישראל.
הלוויין שמעולם לא היה אמור להגיע לחלל, ושהתעשייה האווירית העריכה שיפעל שלוש שנים, שרד חמש. שני כישלונות השיגור ב־1998 וב־2004, כבר לא סיכנו את עתיד התוכנית. "צה"ל לא אוהב פרויקטים מהסוג הזה", אומר רובין. "אבל אם ב'חץ' לקח לצבא שנתיים מהרגע שהתחלנו לעבוד לאשר דרישה מבצעית למערכת יירוט טילים, באופק לקח לו 17 שנה. רק אחרי הכישלון ב־1998 הזדרזו באמ"ן לנסח דרישה מבצעית ללוויין תצפית, אולי מחשש שלא יהיה להם לוויין יותר".
אופק חדש
ב־1 בפברואר 2003 ספג הפרויקט מכה נוספת, כשאל"מ אילן רמון, האסטרונאוט הישראלי הראשון, נהרג כשמעבורת החלל קולומביה התפרקה בכניסה לאטמוספרה. "היה לי סיכום עם המפקדים שלי ושל אילן, ועימו כמובן, שהוא יחליף אותי כראש מינהלת החלל במשרד הביטחון, ואני אוכל לפנות לתחום החינוך בנושא חלל", מגלה אשד. "אילן היה האדם המושלם לתפקיד עם הרקע שלו, ועם הידע שצבר בנאס"א". אשד פרש ב־2011, 30 שנה לאחר אישור הפרויקט בידי בגין, והוחלף בידי תא"ל (מיל') אמנון הררי, לשעבר ראש להק ציוד בחיל האוויר.
במסגרת המאמץ להגדיל את זמינות צילומי הלוויין, הקימו התעשייה אווירית ומשקיעים פרטיים את חברת אימג'סט, ISI, היום בשליטת קרן פימי, שמפעילה גרסאות אזרחיות של לווייני האופק, שצילומיהם זמינים לכל לקוח. לארוס A ששוגר ב־2000 הייתה רזולוציה של כמטר אחד. ארוס B, ששוגר ב־2006, כבר צילם ברזולוציה של 70 ס"מ. וארוס C, שהוזמן לפני שנתיים, יצלם ברזולוציה של פחות מ־40 ס"מ, ובכמה אורכי גל.
זה לא היה השיפור היחיד. ב־2008 שוגר לראשונה הטקסאר, המכונה גם "אופק־8" ומצויד במכ"ם SAR במקום במצלמה. המכ"ם מספק אמנם תמונה קצת פחות חדה, אבל הוא "רואה" גם דרך עננים, וגם כשהמטרה חשוכה. משקלו היה כ־370 ק"ג, ואולי בגלל זה שוגר מהודו. מאז שוגר לוויין מכ"ם נוסף, אופק־10, גם בידי טיל השביט. האחרון ששוגר עד כה, אופק־11, נתקל בקשיים לאחר השיגור, אך ממשיך למתפקד ולצלם.
"אף לוויין לא דומה לקודמו, כל אחד והאתגרים שלו, אבל כל הלוויינים שלנו שהגיעו למסלול עובדים או עבדו, עד שסיימו את חייהם באופן טבעי", אומר דורון.
בשנה שעברה שוגר בהצלחה לוויין תצפית אופטי מתקדם מסדרת אופק שרכש משרד הביטחון האיטלקי, בעיקר לטובת איתור מהחלל של ספינות פליטים בים התיכון. לפי פרסומים זרים רכשו הודו ואזרבייג'ן לווייני מכ"ם מישראל. דורון: "אנחנו לא יכולים לדבר על כל הלקוחות שלנו, אבל אנחנו מצליחים גם לייצא. למרות שהשוק מוגבל ורוב המדינות בונות לעצמן את הלוויינים, או בוחרות לפי קשרים פוליטיים ומסחריים. כבר קרה שהתמודדנו במכרזים, עם לוויין טוב וזול יותר, והלקוח רכש לבסוף מספק אחר".
נראה נאנו לווייני תצפית מתוצרת התעשייה האווירית?
"אנחנו עושים המון עבודה על לוויינים קטנים וקלים, ועל נחילי לוויינים", אומר דורון. "מצאנו נקודת איזון מעניינת בין רזולוציה ומחיר. שימוש בלוויינים קטנים וזולים מאפשר להגביר את תדירות הביקורים החוזרים שלך בכל מיני יעדים, ולייצר מהפכה בשדה הקרב".
משרד הביטחון כבר הזמין?
"אני לא יכול להתייחס ללקוחות ספציפיים, אבל אני מעריך שנראה אותו משתלב במערכי מודיעין בשנים הקרובות".
*
בדרך לנחיתה ישראלית על הירח
במקביל ללווייני האופק, נבנים בישראל לווייני התקשורת עמוס. ממשלת ישראל היא לקוח חשוב שלהם, אבל הם מופעלים בידי חברת חלל תקשורת המסחרית. בשבוע שעבר אישרה הממשלה תמיכה בהיקף שטרם נקבע בלוויין עמוס־8, שיהיה לוויין התקשורת השישי שנבנה בארץ, והראשון מאז השמדת עמוס־6 בפיצוץ טיל השיגור שלו בארה"ב.
אשד מקדיש את זמנו בשנים האחרונות לעידוד העיסוק הישראלי בלוויינים קטנים עוד יותר, נאנו לוויינים במשקל של עד 10 ק"ג, הזולים משמעותית לבנייה ולשיגור. "פעם הובלנו את העולם בלוויינים קטנים, היום העולם מתחיל להשיג אותנו. העתיד הוא בנחילי לוויינים זעירים. בשנים האחרונות בנו כאן תלמידי תיכון שני נאנו לוויינים, דוכיפת 1 ו־2 ובשנה הבאה ישוגר השלישי. לוויינים שהם קובייה של 10 ס"מ על 10 ס"מ, במשקל של יותר מק"ג. בעבודה על דוכיפת 2 השתתפה קבוצת תלמידות תיכון מהיישוב הבדואי חורה שבנגב. הפגשנו אותן עם סגן נשיא נאס"א שביקר בארץ. הן עמדו, בכיסוי ראש, וסיפרו לו שהן אחראיות על ניהול המשימה בחלל, 'מישן קונטרול' בשפה המקצועית. הוא התפלא. 'אני מיוסטון, עסקתי במישן קונטרול, וזה לא יכול להיות'. הן הציעו לו שיאתגר אותן בשאלות. אחרי חצי שעה הוא חזר ואמר, 'תשמע, זה מטורף, לבנות האלה יש ידע של סטודנטים שנה ג' לאווירונאוטיקה אצלנו'. הלוויין תוכנן לשיגור עם עוד 50 לוויינים: רק 28 עברו את מבדקי השיגור, ורק 4 השלימו את המשימה, כשהישראלי היה אחד מהם, והיחיד שלא נבנה בידי מוסד אקדמי. זה מדהים מה שעשינו כאן ב־40 שנה, אבל אסור לנו לעצור".
טל ענבר, ראש המרכז לחקר החלל במכון פישר בהרצליה, אומר ש"תוכנית החלל הישראלית התגברה על מחלות הילדות ונותנת מענה לצרכים הלאומיים. הלוויינים הישראליים היו פורצי דרך בממדיהם ובמשקלם, אבל העולם התקדם באופן משמעותי, וכיום מקיפים את כדור הארץ לוויינים זעירים המעבירים שידורי וידיאו מהחלל (בצבע), משמשים ללוחמה אלקטרונית, לחישה מרחוק בתחומי המכ"ם ועוד. חייבים להשקיע יותר. עצוב לראות תחומי פעילות חללית שנכבשו על ידי סטארטאפים מהולנד, דנמרק וניו־זילנד. אם לא נהיה שם, מישהו יתפוס את המקום".
ההישג הגדול הבא אמור להתרחש בפברואר 2019, עם Space IL: המיזם לבניית חללית ישראלית ראשונה שתנחת על הירח, שייסדו שלושה מהנדסים צעירים, יריב בש, כפיר דמרי ויהונתן ויינטראוב, ונועד להתחרות במקור בתחרות שאירגנה גוגל. למרות ביטול התחרות, החללית תשוגר בתקציב של כ־90 מיליון דולר בלבד.
"כל החלליות שנחתו על הירח היו ממשלתיות, מארה"ב, מברה"מ, מסין ומהודו שגם תשגר בקרוב", מסביר דורון, שהמפעל שלו אחראי על בנייתה. "זאת תהיה הפעם הראשונה שחללית פרטית משוגרת לירח, והיא נבנית בישראל, כפריצת דרך עולמית מבחינת הביצועים והעלויות. אנחנו תורמים מהידע ומהניסיון שלנו".
יש לכם רק ניסיון אחד. תצליחו?
"יש סיכונים גדולים. אם היו לנו עוד שנתיים ועוד כסף הייתי אומר שיש סבירות גדולה שכן. בתנאים הקיימים עשינו כאן יחד עם צוות הפרויקט עבודה מופלאה".
