אם הכל ילך כמו שהלן וקסלר חולמת, ראשוני המתיישבים במאדים יגורו בבתים שהיא תיכננה להם. כי וקסלר (28) מתכננת לכוכב הלכת האדום בתים בהדפסת תלת־ממד. לפני שנתיים וחצי היא ניגשה לתחרות של נאס"א והגיעה לשלבי הסיום כשהיא עוקפת אדריכלים זוכי פרסים, אסטרונאוטים ודוקטורים מ־MIT. מתוך 164 צוותים נותרו פחות מעשרה, בהם הצוות שלה. הבית שתיכננה לאסטרונאוטים ולראשוני הדיירים, בהם מיליארדרים שירצו לנפוש ביעד יותר אקזוטי מבורה־בורה, יכלול חדרי שינה וסלון, חדר אוכל, שירותים, מעבדה, חדר כושר, ומערכות טיהור מים ואוויר. במבנה העגול יהיו גם מחיצות שניתן להזיז כדי לשנות את התכנון, ועמודים מלאים באדמת המאדים. החול יעבור חימום בעזרת השמש, וכך יקשיח ויחזיק את המבנה ביציבות.
לבנות במאדים זה אתגר, אי־אפשר להטיס בחללית טונות של חומרי בנייה, והמתחרים התבקשו ליצור מבנה עם שימוש בחומרים מקומיים לאסטרונאוטים שיתבקשו לגור שם שנה שלמה. "בניגוד למתחרים שבונים את כל הבית מהדפסה רציפה, אנחנו רוצים בית שייבנה מכמה מדפסות ויהיה בצורת לבנים חכמות", היא אומרת. "חומר הגלם של המדפסות הוא ערבוב של אדמת בזלת שמדמה את אדמת מאדים, עם החומר HDPE (פוליאתילן בצפיפות גבוהה), שאפשר לייצר במאדים, או למחזר אריזות מהחומר הזה שיישלחו לשם. התכנון הראשוני נעשה במשרד הארכיטקטים HQ, בהובלת אדריכל ישראלי, ארז אלה".
"מודל במרתף של אמא"
וקסלר למדה אדריכלות בבצלאל, ובכלל לא מגיעה מתחום החלל. אז איך הביסה אנשים מקצועיים בתחום? הסיפור שלה כולל הרבה חוצפה ישראלית, טייסים באל על, מבצעי פייסבוק וטלפונים לכל העולם.
"זה סיפור הזוי", אומרת וקסלר שנולדה בניו־יורק, ועברה לישראל עם משפחתה בגיל 10. "למדתי בתיכון למדעים ואמנויות בירושלים, בתנאי פנימייה. הוא מאוד השפיע עליי. חודש אחרי הצבא הגעתי לבצלאל. רציתי ללמוד משהו יצירתי ובסוף בחרתי בארכיטקטורה. יצאתי לעבוד במשרד ארכיטקטים מפורסם באירופה, ושם הבנתי שפחות מעניינת אותי ארכיטקטורה קלאסית.
"ביקשתי להשתלב בהיי־טק, והתחלתי לעבוד בקרנות הון סיכון כאנליסטית טכנולוגיה. במקביל פיתחתי את נושא הגמר שלי, מגורים על מאדים. הגעתי לזה מסקרנות לתכנון עירוני, ומה קורה כשמתכננים עיר מאפס. התכנון היה לבנות על הירח, אבל ינקי מרגלית, אז יו"ר SpaceIL, אמר לי 'למה בתים על הירח? למה לא על מאדים?'"
אז לו מגיע הקרדיט.
"כן. ככה הכל התחיל. הוא הראה לי מאמר שטרם פירסם, וביקש שלא אספר לאף אחד. ככה למעשה התחיל הפרויקט שלי. זו הייתה הרבה עבודה עצמית. המנחה שלי היה הדיקן של בצלאל, האדריכל יובל יסקי, שתרם לי רבות מבחינת תכנון עירוני. בהתחלה זה נראה כמו מוצב צבאי בחלל, ואחר כך דיברנו על מיליארדרים שרוצים חופשה".
אז התחלת עם התכנון עוד לפני התחרות של נאס"א?
"על התחרות הכריזו רק 8 חודשים אחר כך, ואמרתי, 'וואו, איזה יופי, גם ככה אני עובדת על זה'. היה לי ידיד, ליאור אהרוני, עם סטארט־אפ לפיתוח טכנולוגיה להדפסת תלת־ממד של בתים. והוא הסכים ללכת לתחרות. בהתחלה זה היה קל, היינו צריכים רק להגיש הצעה של שני עמודים, וכל פעם עברנו שלב, משני עמודים לעשרה, ואחר כך אמרו לנו, 'בואו לניו־יורק עם המודל המודפס'.
"בהתחלה לא הבנו מי נגד מי. כשהגענו לגמר הבנו שהזמינו 30 צוותים מתוך 164, ושבצוותים האחרים יושבים אדריכלים זוכי פרס פריצקר, דוקטורים מ־MIT ואסטרונאוטים. ובין כל אלה אנחנו, שבנינו מודל במרתף של אמא שלו. הכל אצלנו היה קומבינות ומזל, הכי ישראלי שיש. בשלב ראשון ההצעה שהגשנו לנאס"א הייתה ספר קומיקס. כולם הגישו מסמכים טכניים כאלה, אבל הם מאוד אהבו את הקומיקס וזכינו עליו בציון לשבח.
"עברנו את שלב העיצוב, והמשכנו כל אחד בענייניו. אני סיימתי את הלימודים בהצטיינות והתחלתי לעבוד ברשות לפיתוח ירושלים. את הפרויקט שמנו בצד, כי החלק השני של התחרות היה כרוך בהנדסת חומרים, ובזה אנחנו לא מבינים.
"ואז במסגרת העבודה הכרתי את פרופ' שלמה מגדסי וד"ר מיכאל ליעני, המתמחים בתחום שדרוש לשלב השני בתחרות. מיכאל לקח את הניירת של נאס"א הביתה, וביום ראשון חזר ואמר לי, 'את יודעת שהדדליין הוא עוד 6 שבועות? בהנדסת חומרים עובדים על זה שנה־שנתיים. למזלך, זה מאוד קרוב לתחום שאני חוקר הרבה זמן'. ואז הוא ביקש ממני שאשיג לו אדמת מאדים כדי לעבוד על זה".
איפה מוצאים כזה דבר?
"זו לא אדמת מאדים אלא סימולציה שלה. שני אנשים בארץ מתעסקים בזה, ואחד מהם הוא רואי נאור, גיאולוג מאדים. הוא אמר שאפשר להשיג מנאס"א, אבל זה יגיע רק עוד שבועיים־שלושה. האופציה השנייה הייתה אדמת בזלת גרוסה, הדבר הכי קרוב למה שיש במאדים. שכרנו אוטו, והגענו לכנרת ב־5 בבוקר, לפני העבודה, עם דליים, ושם, במחצבת פורייה, אספנו אדמת בזלת".
עם האדמה הגיעה וקסלר למעבדה של ד"ר ליעני, להדפיס דגם תלת־ממד, אבל החומר שבר את המדפסת. וקסלר התקשרה לכל מי שהייתה לו מדפסת כזו, אבל איש לא התלהב להשאיל לה מכשיר בשווי מיליון דולר עם כזה סיכון. אז היא ואהרוני מצאו פתרון יצירתי: מכונת פסטה.
"החלטנו לבנות מדפסת", היא מסבירה. "עשינו קומבינות, ושאלנו מהיבואן זרוע רובוטית ענקית, משהו בשווי 150 אלף דולר. שאלנו גם מכונת פסטה ממוזיאון המדע בירושלים, חיברנו אותה לראש של הזרוע הרובוטית והדלקנו את המכונה במצב רציף. בסוף הצלחנו להדפיס משהו עקום. התוצר הסופי לא עמד בתקן המידות, אבל כן עמד במבחן הלחיצה, ואיפשר לנו לעבור עוד שלב".
מאיפה הישגת מימון לפרויקט?
"בהתחלה לא הצלחנו להביא אנשים שישקיעו, למעט אייזיק חסן, ששילם לנו את דמי ההרשמה לתחרות בסך אלף דולר. בינתיים התקבלתי ללימודי תואר שני בהרווארד, אבל ויתרתי כי רציתי להקדיש את הזמן לפרויקט".
איך ההורים שלך הגיבו?
"אבא הבין, אמא פחות, אבל החלטתי שהרווארד תמיד תהיה שם, והתחרות לא תחכה. יצאתי לחודשיים לאירלנד ללמוד באוניברסיטת החלל הבינלאומית, ובאותו זמן היינו צריכים להגיש לנאס"א משהו גדול יותר ולקנות יותר ציוד, ומכונת הפסטה כבר לא הספיקה. שתי חברות הדפסה הסכימו לעשות לנו טובה ולהדפיס לנו את זה.
"בשלב הזה הצטרף אליי השותף שלי, אריאל בצלאלי־מזרחי, חוקר שעסק באוניברסיטה העברית בהדפסות תלת־ממד. היינו במרוץ נגד הזמן, וזקוקים למימון דחוף. ואז התקשרתי למנכ"ל סוכנות החלל, אבי בלסברגר, ואמרתי לו, 'זאת הלן, הבחורה המשוגעת שרוצה לבנות בתים במאדים, זוכר אותי? אם אנחנו לא משיגים 30 אלף שקל ב־5 ימים הקרובים, לא נוכל לגשת לתחרות של נאס"א".
בלסברגר השיג חברה שתרמה את החומרים, ויחד עם עוד משקיע שתרם 5,000 דולר, פנתה וקסלר לחברה באיטליה שייצרה מכשירי אקסטרודרים, ושיכנעה את המהנדסים שלה לקצר עבורה את זמן הבנייה משבועיים ליומיים וחצי. אחר כך חיפשה בפייסבוק סטודנטים ישראלים שגרים באיטליה, ויסכימו לנסוע למפעל בצפון המדינה כדי להביא קופסה של 40 קילו של אקסטרודרים תעשייתיים לשדה התעופה במילאנו, משם יוטסו לישראל. "לאריאל יש הרבה חברים טייסים, ואחד מהם התנדב להביא את המכשירים אם הם יגיעו עד 11 בבוקר. כשקמתי בבוקר, ראיתי שבחורה בשם יאנה, שגרה כשעה וחצי מהמפעל, מוכנה לעזור. לקח זמן עד שהצלחנו להעיר אותה, ולהתחנן שתיסע כמה שיותר מהר למפעל ולשדה התעופה, אחרת לא נספיק לשלוח את זה לארץ".
יאנה התגייסה למבצע. היא הצליחה לקבל את חתימות המכס האיטלקי, אך לא הספיקה להגיע לטיסה במילאנו. בשלב הזה גם באל על התגייסו. וקסלר: "חיברו אותי לבכירים בחברה, ופתחנו קבוצת ווטסאפ, 'טסים למאדים'. כתבתי בה, 'חבר'ה תקשיבו, אני צריכה את העזרה שלכם".
הטייסים נתנו אוקיי, ודרך פייסבוק מצאה וקסלר בחור איטלקי, ג'ון מארקו פאדונו, שהיה לו ניסיון בעבודה עם האקסטרודר הספציפי, והסכים לטוס לארץ ולעזור. "צילצלתי גם ליאנה ואמרתי לה, 'נכון שהרבה זמן לא ביקרת את המשפחה? רוצה לבוא?' היא ענתה 'בכיף'. מצאנו מדפסת מתאימה בחברת אוטודסק בתל־אביב, הם הסכימו שנשתמש בה אבל בלי להוציא אותה מהבניין. גילינו שיש באותו בניין בית מלון. אז לקחנו חדר והבאנו את המדפסת אליו. אריאל וג'ון מארקו עבדו על המדפסת, ישנו בחדר ועבדו במשמרות, גם יאנה סייעה בכל מה שיכלה. חשבנו מי עוד יכול לעזור, ואז נזכרתי בדניאל נפתלוביץ', ישראלי שהכרתי באוניברסיטת החלל באירלנד".
נפתלוביץ' הסכים להתגייס. הוא טס לארץ והגיע ברגע האחרון, כי המלון עמד לעבור שיפוץ והחבר'ה עם המדפסת הענקית, שכבר גרמה לקצר בחדר, התבקשו לעזוב. הם הצליחו להישאר עד הדקה האחרונה, כשהפועלים התחילו לעבוד במסדרון ליד, גילגלו את המדפסת למעלית, הורידו לרחוב את הקורה הגדולה שבנו ושם, בשדרות רוטשילד, בנו את הקופסה שאותה ישלחו לארה"ב לתחרות.
העבודה הובילה לאהבה
אחרי עוד דרמות עברו וקסלר וצוותה עוד שלב. הפרופסור של נפתלוביץ' בקלטק (המכון הטכנולוגי של קליפורניה) הסכים לשתף פעולה וכעת וקסלר עובדת על השלב הבא בתחרות, מגובה באחת האוניברסיטאות המובילות בעולם. היום היא עובדת על מדפסת גדולה ומשוכללת, בגראג' גדול של בית השייך לאוניברסיטה.
העבודה על הבית במאדים הובילה את וקסלר גם לאהבה, והיא ונפתלוביץ' הפכו לזוג. "כשנפגשנו באוניברסיטת החלל גילינו כמה דברים מעניינים. למשל, כשעלינו לארץ מניו־יורק, עברנו לבית של ההורים שלו בירושלים. הם השכירו אותו להוריי, ונסעו לגור בניו־יורק. דניאל היה אז בן 10, כמוני. אני קיבלתי את החדר שלו. היום אנחנו גרים בפסדינה ליד לוס־אנג'לס. דניאל כבר לא מעורב בפרויקט, הוא עסוק בדוקטורט שלו ברובוטיקה בקלטק".
ומה התוכניות כשתסיימו עם הפרויקט?
"ארז, אריאל ואני רוצים לפתוח בארץ סטארט־אפ לבניית בתים בתלת־ממד. זה יהיה יותר זול משיטות אחרות ב־70%, וכבר היום מדפיסים בתים ככה".
מה את עונה למי ששואל אותך מה את עושה בחיים?
"אנשים מחוץ לתעשייה היו חושבים שאני צוחקת, 'מה זאת אומרת הדפסת בתים?', אבל לפעמים אין לי כוח להיכנס לזה ואני פשוט אומרת שאני בנדל"ן, כמו כל הישראלים בלוס־אנג'לס".
