בשנים האחרונות הולך ופוחת מעמדו של התרנגול כ"כפרה". במקום לסובב תרנגול מעל הראש לקראת יום הדין ולומר: "זה התרנגול ילך למיתה", אפשר בשקט לסובב כסף ולומר: "זה הכסף ילך לצדקה", וחסל סדר הבוג'ראס.
"תרנגול כפרות" הוא בסך הכל מנהג, אמנם בעל שורשים סמליים הלקוחים מעבודת המשכן, אבל מנהג. לא מצווה. לכן הצליחו גורמים שונים לערער על נחיצותו אפילו בקרב החרדים. כל גורם וטעמו הוא. משרד החקלאות, בראשותו של אורי אריאל, שאין לחשוד בו בחילוניות יתרה, מפחד משחיטה חובבנית ומהתפרצות מחלות, ארגוני זכויות בעלי החיים טוענים שזה לא נעים לתרנגולות, ורבנים חשובים - מהם זיכרונם לברכה ומהם ייבדלו לחיים ארוכים - טוענים שהפטנט לא עובד. הרב יוסף קארו, מחבר "שולחן ערוך" ומגדולי הפוסקים, כינה את המנהג "שטות".
טקס הכפרות המתרחש לאור יום, בלב שכונות חרדיות, מושך ודוחה בו זמנית את מי שאינו מורגל בכך. תרנגולים לבנים, בגדים שחורים, פסוקים עתיקים, דם ונוצות - איפה יש עוד נשיונל ג'יאוגרפיק מבעית כזה במרחב הציבורי הישראלי?
הטקס קורע בתימהון את מבטי הילדים הקטנים, שעדיין לא פיתחו מנגנוני עיוורון, ומעורר ביקורת וצקצוקי לשון אצל חילונים, ליברלים ואוהבי חיות, הממהרים לחתום על עצומות דרך הפייסבוק. כי לשחוט תרנגולת במסגרת טקס דתי זה פרימיטיבי, ברברי, חסר סטייל. לא כמו עוף בתפוזים שזה "אמנות".
250 מיליון תרנגולות נשחטות בשנה. עם כל הכבוד לזעזוע שלנו מהטקס הברברי, יותר מ 99%- מהתרנגולות מקפחות את חייהן לא עבור מירוק חטאים, אלא פשוט בגלל שעוף זה טעים.
תרנגולות לא נוטות לבחור את צורת מותן, כך שקשה לדעת בתור מה הן היו מעדיפות להיזכר - כעוף ממולא בחטאים או כעוף ממולא באורז. אבל מה שבטוח - לא לחיים האלה הן פיללו להיוולד.
מסלול הייסורים שכל תרנגולת עוברת עד שהיא הופכת לשניצל הוא פיתוח תעשייתי משוכלל וציני של הביולוגיה לצורכי הקיבה: מרגע הבקיעה ועד השחיטה מובלת התרנגולת ברכבת שדים מלאה בהמצאות מבריקות לקירוב קיצה ולמקסום רווחיותה: קיטום המקור מייעל את אפשרות הדחיסה, כך שניתן יהיה לשכן גם שלוש וארבע מטילות בכלוב קטן מבלי שיהרגו זו את זו בייאושן. בעזרת אור מלאכותי - 7/24 - ממש כמו באיסלנד, שם השמש לא שוקעת לעולם - שופרה פלאים תטולת הביצים, ובעזרת הורמוני גדילה ו"טיפוח" גנטי, ניתן להעלות על עצמות אפרוח בן שישה שבועות מספיק בשר על מנת לשלוח אותו כשיר לשחיטה. אמנם הוא צעיר אבל כבר עוג.
ה"טיפוח" כולל גם "עיסוי רקמות עמוק" המנפח איברים מסחריים כגון חזה או כבד לממדים מפלצתיים על חשבון איברים מיותרים לחלוטין כגון רגליים או עצמות. עם כל הכבוד, אני חוששת שמנהג תרנגול הכפרות הוא לא בעיית "צער בעלי חיים" הגדולה ביותר שהמצפון שלנו אמור להיות מוצק בגללו.
יש מידה לא מבוטלת של צביעות והתנשאות ביחס של הנאורים מטעם עצמם לטקס הכפרות, צביעות כמותה אפשר למצוא אולי רק בזעזוע הרחב, המלכד, ממשלוחי הבשר החיים המגיעים באוניות מאוסטרליה. כאילו שהבעיה של הפרה זה שהיא לא כל כך אוהבת הפלגות ארוכות באוקיינוס. קרוז קצר במשאית – מהרפת ישר למשחטה – בכיף.
איזה מזל יש לפרות האוסטרליות. אפילו הכנסת הישראלית התעוררה. אפילו אשת ראש הממשלה, שדווקא ידועה בחיבתה למשלוחים המגיעים הביתה ממקומות רחוקים, נתנה כתף ודחפה מאחור את החוק להפסקת המשלוחים החיים. כי היא ואבנר נורא
אוהבים חיות. כולנו אוהבים. כואב הלב עליהן.
שלא יהיו אי-הבנות. מופעי ההתעללות בחיות שמהם אנחנו נוטים להזדעזע, הם אכן מזעזעים וכדאי מאוד שהם ייפסקו, אבל בואו, לא על צורת המוות ההומנית יותר או פחות של הנידונים כדאי לתת את הדעת. כי זה באמת רק הפיניש.
אבל במקום להתעסק בבעיה הרחבה של משקי החי התעשייתיים ששיכללנו למדרגת גיהינום, במקום להתעסק בשאלת הנחיצות, המוסריות, הנזקים הבריאותיים והאקולוגיים שאנחנו משיתים על בעלי החיים, על עצמנו ועל כדור הארץ, אנחנו מתמקדים בצ'ופצ'יק של הקומקום: בתרנגולים מונפים מעל הראש; בנוהלי השחיטה היהודית שהיא אבוי, כמה נורא, הרבה יותר אכזרית מאחותה האירופית המנומסת - הדואגת לחשמל או להלום רגע לפני השחיטה - ובפרות שעוברות קרוז מסויט בבטן האונייה. העיקר
שאת העיקר נוכל להמשיך ולהדחיק. העיקר שהוא מחריד מכדי לחשוב עליו ולאמוד את נזקו.
אבל אם יש סיכוי שמשהו באמת יזוז, השנה, בשנה הבאה, עוד עשר שנים - זה יהיה חייב לקרות, זה כבר קורה - הרי הוא מצוי בהבנת התמונה המלאה של הניצול. שם אגב, גם תימצא הכפרה.
