אחרי ההצלחה המסחררת שלה באליפות העולם בהתעמלות אמנותית, שמיגנטה אליה אהבה מכל עבר וגרמה גם לראש הממשלה נתניהו ולנשיא ריבלין לברך אותה, לינוי אשרם חזרה ביום ראשון בבוקר למציאות מוזרה שבה היא עדיין חיילת בצה”ל ‑ וחוותה נחיתה ייחודית לסגנית אלופת עולם מישראל. את בגד הריקוד היוקרתי, שרופד באבני סברובסקי, עוצב במיוחד למידותיה ושאיתו עלתה אשרם למקום השני בפודיום, החליפו כעבור כשלושים שעות המדים שגדולים עליה בכמה מידות בצבע ירוק זית והכומתה הכחולה של חיל התקשוב. היא התייצבה בבסיס שלה בלוט”ם שבצריפין (“אני מגיעה לשעתיים ביום כפקידה, מקבלת יחס מצוין ומשוחררת לאימונים ולתחרויות”), וכמחווה על הישגיה זכתה להעלאת דרגה מוקדמת לרב”ט.
שלוש מדליות - שתיים מהן מכסף (בתרגיל החישוק ובקרב־רב) ואחת מארד (בתרגיל הסרט) - זה היה ההספק המדהים שלה בבולגריה, שהפך אותה באופן רשמי לפנים היפות של הספורט הישראלי. מדליית הכסף בתחרות הקרב־רב, הכוללת את כל המכשירים יחד (כדור, אלות, סרט וחישוק), סימנה את אשרם בגיל 19 בלבד כאחת התקוות הבולטות של ישראל לאולימפיאדה שתיערך ב־2020 בטוקיו - שם לא מתקיימות תחרויות במכשירים הבודדים. בשדה התעופה היא התקבלה בכבוד וחום ששמורים לכוכבים.
מתחת למיטה של אשרם, שמתאמנת שישה ימים בשבוע, 12 שעות ביום, מונחות שתי קופסאות. בראשונה היא מניחה את המוני המדליות שצברה בתחרויות בישראל, ובשנייה את המדליות מרחבי העולם. רק בשנה האחרונה נוספו לקופסה הזאת 25 מדליות חדשות, כולל שלוש האחרונות מאליפות העולם, בכל הצבעים. המצבור הנוצץ הזה מקפל בתוכו את אחת ההצלחות הגדולות של הספורט הכחול־לבן בשנים האחרונות, ואולי גם את האנטיתזה המושלמת לתדמית של ענפי הכדור, הכדורגל, הטניס והכדורסל, כזאת שמאופיינת פעמים רבות בעצלנות, חוסר מקצועיות ונפילות ברגעי האמת. תחושת הגאווה הלאומית שנסדקה בשנים האחרונות בעקבות האכזבות מהענפים האלה חוזרת שוב ושוב בזכות אשרם, ובשבוע האחרון זה קרה בווליום גבוה במיוחד.
"אני לא חושבת שזה עניין שקשור לישראל, זו תדמית שאני לא יודעת מאיפה היא מגיעה", היא מנסה להסביר. "מבחינתי הכל תלוי באופי של האדם, איך אתה לוקח את הדברים, כמה אתה משקיע ביומיום ורק באימונים. אני חושבת שמי שעובד קשה מאוד, עושה את הדבר הזה באהבה ובכל יום, יצליח – ואין קשר לזה שאת ישראלית או לא. אני נולדתי וגדלתי בישראל, התחנכתי בראשון־לציון והגעתי לפסגה הזאת, כך שהרבה תלוי בך".
בערב שבת רבים מצאו את עצמם מרותקים למסך, עוקבים בדאגה מהולה בהתרגשות אחרי כל צעד של אשרם על המשטח בגמר הקרב־רב. "הבנתי שהתחרות משודרת בשידור ישיר, לא ידעתי שיהיה טירוף כזה", היא אומרת. "הבנתי את זה רק בסיום". ומבחינתה, האליפות החלומית שסיפקה מהווה הזדמנות להעביר מסר לכל מי שרואה בהתעמלות האמנותית סוג של ריקוד: "אני חושבת שמדובר באחד מענפי הספורט היפים ביותר, זה ממש ספורט ולא רק ריקוד. זה אחד הענפים הכי קשים שיש".
“תמיד הייתי ווינרית”
אשרם היא בת לאב ממוצא תימני, אורן, שמשמש כנגד בצה"ל ומגיע לבסיס פעמיים בשבוע, ולאם ממוצא יווני, חדווה, העובדת כסייעת בגן ילדים. יש לה שני אחים גדולים (חן בן ה־23 שעובדת בעיריית תל־אביב ועידן בן ה־22, חייל) ואחות קטנה (הילה בת השש). הפוקוס שלה תמיד היה סביב הקריירה – ובא לידי ביטוי באימונים מפרכים וטיסות ארוכות שפגעו לה בלימודים. אשרם סיימה את התיכון בלי תעודת בגרות, שאותה היא תשלים בשלב מאוחר יותר. בשנתיים האחרונות בתיכון היא לא ביקרה בו יותר מדי.
שלוש פעמים בשבוע, ב־2 בצהריים, לינוי בת ה־6.5 הגיעה לחוג התעמלות אמנותית בראשון־לציון. היא הניחה את המחברות והילקוט בצד והתמסרה לפק”ל שיהפוך אותה בתוך פחות מ־13 שנים לאחת הספורטאיות המובילות והמוכרות בישראל - כדור, חבל וחישוק.
מהרגע הראשון הבינה המדריכה בחוג שאשרם עולה ברמתה על חברותיה והפנתה אותה להתאמן בהפועל ראשון־לציון, תחת המאמנות איילת זוסמן וילנה קופילנקו. המעבר הזה היה אמור להפוך את העיסוק של אשרם בענף למקצועי יותר, אבל בפועל היא איחרה מדי יום לאימון. הסיבה: לינוי בת השמונה המתינה לאִמה שתחזור מהעבודה ותסיע אותה להתאמן.
בשלב מסוים הבהירו לילדה הקטנה שהאיחורים חייבים להיפסק, ולאמא חדווה לא נותרה ברירה אלא להראות לבִתה איך להיעזר בתחבורה ציבורית כדי להגיע עצמאית למקום. מאותו רגע, עם סיום הלימודים, הייתה לינוי עולה על אוטובוס לצד השני של העיר, לאימון הערב. בכל בוקר ארזה לה חדווה קופסה עם דג או חזה עוף והרבה ירקות, מנה שלינוי אכלה במהלך ההמתנה לאוטובוס שלה.
“כשלינוי התחילה ללכת, שמנו לב שהיא רצה בדירה מצד לצד”, סיפר ב־2017 אביה בראיון שסמדר שיר ואני ערכנו עם לינוי אשרם ואיתו. “היא לא יכולה לשבת יותר משתי דקות במקום אחד, כל הזמן בתזוזה, כאילו היא היפר־אקטיבית, אבל רק כאילו. אז אמרנו, ‘נשלח אותה לאיזה חוג שבו היא תוציא אנרגיה’”.
"לא נולדתי באיזו סביבה מיוחדת", היא טוענת. "הנחישות שלי, כוח הרצון והאהבה למקצוע, יחד עם התמיכה מכולם, הובילו אותי להצלחה הזאת. אני לא סתם מצליחה, יש פה הרבה השפעה של מי שמסביבי, המשפחה והמאמנות. תמיד רציתי לנצח, בין שבגן או בבית הספר. תמיד אהבתי להיות ראשונה ולא משנה במה, בכל מה שקשור לתחרות הייתי ווינרית. לא הייתי ילדה של מחשבים או דברים כאלה, אני אחת שהספורט תמיד העסיק אותה. אני נמצאת בענף מדהים שמפתח את הילדים, חושבת שתחרויות הן חלק מהספורט וילדות צריכות לדעת לעמוד בלחצים מגיל צעיר".
אז איך את למשל מתמודדת עם רגעי משבר?
"בעיקר מדברת עם ההורים שלי או המאמנות, גם תוך כדי התחרות אם צריך. אני לא נעזרת בפסיכולוג ספורט, המאמנות שלי נותנות לי מענה מקצועי, ההורים תומכים בדברים אישיים. הם היו בסופיה. אם אני למשל צריכה שיסיעו אותי במהירות ממקום למקום, הם הראשונים בשבילי לעשות את זה. בהתחלה הם נתנו לי עזרה כלכלית עצומה. יש לי הורים בולדוזרים, סביר להניח שלקחתי מהם את הגנטיקה הזאת שהובילה אותי להצלחה".
ההישגים הנפלאים של אשרם בענף שעדיין לא הביא לישראל מדליה אולימפית דרשו ממנה לעשות פשרות לא רק במובן הלימודי, אלא גם לסגל לעצמה סדר יום שמתחיל ונגמר בתרגולים אינטנסיביים. בין לבין נכנסות ארוחות צנועות. "אני מתעוררת כל יום בשש וחצי. אחרי ארוחת בוקר של ירקות עם ביצה או גבינה אני מתאמנת החל מ־8:00 עד 14:30 בהדר יוסף, עם רוטינה קבועה של בלט ותרגילים", היא אומרת. "אז מתחילה ארוחת הצהריים, שוב ירקות עם דג, עוף או בשר. ב־16:00 אני חוזרת לאימונים, הפעם בראשון־לציון, עד 20:30. אחר כך אני חוזרת הביתה לארוחת ערב של ירקות בלבד ונרדמת".
עד כמה הקריירה שלך גבתה ממך מחיר בחיי היומיום?
"אני לא מרגישה שהפסדתי משהו, זה לא משפיע עליי יותר מדי. אני חווה דברים שבחורות בגילי לא חוות, וגם הולכת לסרטים עם אחים שלי וחברות שלי, רק שיש לי פחות זמן".
בן זוג יש לך?
"לא. אין לי את הזמן עכשיו לנהל יחסים עם בן זוג, זה לא הזמן עכשיו לחבר מבחינתי. החבר הכי קרוב שלי הוא אייפון בשלב הזה".
כשאת רוצה להתפרק, מה את עושה? יש לך תוכניות טלוויזיה אהובות?
"אני אוהבת לשחות, ללכת לים או לראות סדרות מוקלטות. 'אילת', 'חברות', 'היחידה'".
יש הרבה סיפורים סביב הענף על הדרישות הקשות ממתעמלות. נכתבו על זה גם מערכונים. עם התדמית שנוצרה, אני בספק אם הייתי שולח את הבת שלי להתעמל.
"אתה טועה, זה ענף יפה שיכול לפתח את הילדים. הרבה מדברים על התובענות שלו, שיש סביבו קללות ודברים כאלה. אני בקשר מצוין עם המאמנות שלי ואני ממליצה לכל ילד להירשם לחוג כזה. שום אלמנט שקשור למשמעת, כמו תזונה וכדומה, לא יכול לשבור ילד".
בתחילת השנה עלתה לכותרות פרשת הרופא של נבחרת ההתעמלות האמריקאית, שהואשם בשורה של עבירות מין בעשרות מתעמלות לאורך שנים ונידון למאסר ממושך. מה דעתך על זה?
"קראתי על הזוועה הזאת. אני רק יכולה להעביר מסר לכל הספורטאיות, ולא משנה באיזה ענף הן מתחרות, שישמרו על עצמן ויעשו את מה שהן אוהבות. ואם במקרה יש משהו שמפריע או מציק להן, שיעשו עם זה משהו מהר".
לחייך גם אחרי נפילה
עם כל הכבוד להצלחה של אשרם, מי ששולטת בענף היא עדיין רוסיה – שמיוצגת, בין היתר, על ידי התאומות דינה וארינה אברינה. אחרי שהתחילה לפרוח, אשרם, שמדברת רוסית כמעט מושלמת, מסבירה איך זה לחלוק איתן את מועדון הצמרת של הענף: "ברור שהיה בזה משהו מוזר עבורן, לא הייתה עוד ישראלית כל כך קרובה אליהן שאיימה על השליטה הרוסית. זה כבר נקלט להן בראש. אני כבר ברמה של כולן, ברור שהן רואות בי יריבה מסוכנת, אבל אנחנו חברות ומפרגנות אחת לשנייה. אני גם יכולה לנהל איתן שיחות ברוסית. אולי אטעה קצת, אבל זה מקרב אותי אליהן".
דווקא על הפודיום בסופיה היחסים ביניכן נראו קרירים.
"בארוחה שיש בסוף כל תחרות אנחנו כולנו ביחד, מפרגנות אחת לשנייה. אין כאלה שנמצאות בפינה או משהו כזה, כולן רוקדות ביחד. דינה אברינה היא האחת היריבות הכי גדולות שלי, ואני מאוד קרובה אליה".
ועדיין את שונה מהן. בסגנון, בבחירת המוזיקה ובמבנה הגוף.
"הגוף שלי יותר אתלטי, פחות הסטנדרט שמקובל בהתעמלות. הן גבוהות יותר עם רגליים ארוכות, לי יש את היתרון של הגמישות והקופצניות".
מי המודל האולימפי שלך?
"בארץ ברור שזו נטע ריבקין, שפתחה את הדלת בענף בישראל ואני המשכתי אותה. בעולם זו מרגריטה ממון, שמבחינת הגוף והסגנון אני דומה לה".
אז כדאי לישראלים כבר להזמין כרטיסים לגמר הקרב־רב בטוקיו, ולהצטייד בדגלי ישראל?
"שיבואו, יראו וייהנו מהענף. אני בעזרת השם אעבוד הכי קשה על מנת שנצליח".
את אליפות העולם בסופיה פתחה אשרם ברגל שמאל, כשלא הצליחה לעלות לגמר במכשיר הכדור אחרי שהפילה אותו. אבל במקום לאבד ביטחון, היא העלתה את הרמה לקראת המאני־טיים.
את נראית מאוד קולית בתחרות, אבל האווירה לא כזאת רגועה. איך נשארים מרוכזים ברעשים בלתי פוסקים, ביום שאת צריכה להיות הכי חדה שאפשר?
"אנחנו מנסים לתרגל כל סיטואציה, לכן עובדים כל כך הרבה פעמים על כל תרגיל בכל מכשיר כדי ליצור יצירה של פעולות אוטומטיות. אני נמצאת באולם לקראת התחרויות עם הרבה אנשים מסביב, בנות שרצות, עושות רעש. לפני תחרויות גדולות למשל אנחנו עורכות אימון מבחן שבו מתרגלים בכוונה רעש, תרגילים עם קהל שמעודד אותנו. זו הסימולציה הטובה ביותר".
איך מגיעים בביטחון כזה לגמר הקרב־רב?
"פשוט הצלחתי לאסוף את עצמי לתחרות הכי חשובה וזה בא לי בטבעיות, לאפס את עצמי בצורה הכי מהירה שאפשר. הבנתי שיש עוד הזדמנות לעשות הישג, שכלום לא נגמר, שהכל מתחיל מההתחלה. אני חושבת שביום של קרב־רב אני מפוקסת יותר, וזה מה שיקרה הרי באולימפיאדה".
למה?
"כי ביום תחרויות מרוכז את מבינה שאסור לך להשתחרר ולו לשנייה אחת. בתחרויות של מכשירים בודדים את מרגישה לפחות שאת לא חייבת להיות מרוכזת, עוברות בך מחשבות אחרות. ברגע שאת מתחרה בקרב־רב, בכל ארבעת המכשירים ביחד, את מבינה שאת לא יכולה לטעות. את חושבת על הכל ביחד".
אין לך חשש שהגעת עכשיו לשיא, ובעוד שנתיים יהיה קשה לחזור להישגים האלה?
"אני ממש לא חושבת שהגעתי לנקודת השיא בקריירה שלי, לא קרובה לזה. יש עוד הרבה תחרויות שאני יכולה להשיג בהן מדליות, זה ממש לא הסוף או הפסגה הסופית. יש לי עוד שנתיים שלמות להגיע מוכנה וטובה יותר לקראת המשחקים האולימפיים בטוקיו".
יש לך את האופי המתאים להעמיס על הכתפיים שלך ציפיות של מדינה שלמה למדליה?
"אני מגיעה לכל תחרות כדי ליהנות, להוכיח לעצמי שאני טובה ושאני יכולה לעשות זאת. אני בטח לא חושבת על זה עכשיו, ומשוכנעת שכשהסיטואציה הזאת תגיע, אצליח להתמודד עם הלחצים האלה. כל עוד איהנה ואקח הכל בפרופורציות, גם אצליח".
על מה את חושבת כשאת מבצעת תרגיל במהלך תחרות?
"אני לא חושבת על כלום במהלך התחרות, מנסה לשמור על ריכוז. לעשות את העבודה שאני עשיתי אינספור פעמים ובכל אימון מחדש. כשאני עולה על המזרן, הכל מבוצע אצלי על אוטומט".
ואם המכשיר נופל?
"זה חלק מהאימונים שלנו. גם שם נופלים לנו מכשירים, ואנחנו מתרגלות איך ממשיכים לחייך אחרי נפילה ומבצעים את הפעולה הבאה, מה שיכול לקרות לנו גם בתחרות. סוד ההצלחה שלי הוא הרבה עבודה קשה והשקעה. לאהוב מה שאתה עושה".
איך נראה לילה שלך לפני תחרות חשובה?
"אחרי האימון המסכם אני פשוט כבר לא חושבת על כלום. מנסה כמה שפחות להתרכז בתחרות, אלא יותר להרגיע את עצמי. אני רואה טלוויזיה, מתעסקת בטלפון, רואה סדרות, מנסה לא לחשוב לרגע אחד על התחרות ביום המחרת".
על מה חשבת כשהיית על הפודיום?
"הייתי בעיקר מאושרת. אמרתי לעצמי איזה כיף שאחרי כל העבודה הקשה הזאת הצלחתי להגיע למקום היוקרתי הזה".
ההצלחות הישראליות בשיט ובג'ודו יצרו עומק ומסורת בענפים האלה. לאן תוביל ההצלחה שלך?
"אני משוכנעת שיבואו עוד הרבה אחריי, שראו את ההצלחות האלה. מה היתרון הישראלי בהתעמלות אמנותית? ישראלים הם עקשנים. רוצים שהכל יצליח להם, ולהיות בפריים. וזה טוב".
איפה תהיי בעוד עשר שנים?
"אני לא יכולה להסתכל על עצמי בעוד שנתיים באולימפיאדה, אז שאדע מה קורה איתי בעוד עשר שנים? כרגע אני מנותקת מהעולם לטובת הצלחה בהתעמלות".
