הקו החם

בשלושת הימים שקדמו לכך ישב לוי עם החיילים שלו בעמדה שעל סוללת העפר. הרכבים הכבדים שעברו בסמוך שוב ושוב, הלוך וחזור, פוררו, ריסקו וטחנו את אדמת הלס הפריכה לאבקה דקה שכל משב רוח קל הרים לענן אבק. לוי אכל איתם, שתה איתם וישן עימם מתחת לרשת הסוואה אפורה־חומה עד אותו בוקר שישי. אותו יום הסתמן כמתוח מהרגיל עקב התרעות, והמ"פ הורה ללוי לעבור לעמדת הצלפים הסמוכה ולקחת פיקוד על כוחות שהגיעו לשם בבוקר כדי לתגבר את הקו. "ככה אחי אתה עוזב אותנו?" אמר ללוי סמל סהר דויטש, חייל שלו בחצי השנה האחרונה. חבריו לעמדה צחקו עליו שהוא "בוגד בהם, הולך להיות אבא של חיילים אחרים".

לוי הבטיח שהוא חוזר מהר, ירד לתחתית הסוללה, עבר בריצה את המרחק בין שתי העמדות וטיפס למעלה. "לפני שעבר, עוד דיברנו על השחרור, כמה זה קרוב, ואיך זה שלאביב נשארו רק שלושה חודשים ולנו עשרה, ומה נעשה אחרי", מספר דויטש. "אביב אמר שדבר ראשון הוא מתכוון לנסוע לדרום אמריקה, לשטוף את הראש. אמר שאולי יחכה לחברה שלו, חיילת גם היא, שתשתחרר, והם ייסעו יחד. היה חם נורא, ומעבר לסוללה, בצד השני, כבר עלה עשן שחור, אבל הייתה הרגשה טובה", הוא מוסיף, "שום סימן שמשהו רע עומד לקרות".

עד שכמה שעות אחר כך הגיע בריצה אחד החיילים מעמדה 115 וצעק בקול גדול, חובש, חובש. "היינו בטוחים שמישהו חטף אבן", אומר דויטש, "מקסימום אבן בראש. אבל אז החובש חזר, ואמר שזה אביב והוא נפצע מירי".

"לא יכול להיות", הם אמרו לו, "אתה עובד עלינו". "לא עובד עליכם", הוא ענה, "זה מה שקרה".

"איזה חמש פעמים חזרתי ושאלתי אותו: אתה בטוח שזה אביב? אתה בטוח שהוא פצוע? אתה בטוח שזה מירי?" אומר דויטש, "ועדיין היה לי ברור שהוא יוצא מזה, שלא יכול להיות שאביב לא יצא מזה. ידענו שמפנים אותו, אבל מכיוון שכל הגזרה בערה והיינו צריכים להתמודד עם המפגינים, שהיו איזה 30 מטר מאיתנו ורצו לגדר, לא שמענו יותר שום דבר עד הלילה. עד שהודיעו לנו שאביב נהרג".

על פי התכנון הראשוני, סמ"ר אביב לוי ז"ל בכלל לא היה אמור להישאר בשטח. מפקד הפלוגה, רב־סרן איתי משאט, אומר כי רצה שלוי ייסע לקיבוץ כיסופים לטפל בלוגיסטיקה לקראת יום שישי. סגן מפקד הפלוגה, סגן דור כליפה, אומר שהתכוון לקחת את לוי איתו בג'יפ לסיבוב בין הכוחות. אבל לבסוף הוחלט שהכי נכון יהיה להציב את לוי בעמדה שבה התמקמו הצלפים שרק הגיעו לשטח. "רצינו שיהיה בעמדה מישהו שהוא גם מקצועי, גם אחראי, גם מנוסה, וגם כזה שיוכל לפקד על הכוח למרות שהוא לא מכיר את האנשים", אומר משאט. "זה היה אביב. ידענו שיום שישי הזה יכול להיות סוער במיוחד".

ברוח זו גם תידרכו את הסגל. הביאו בחשבון, אמרו למפקדים - החמאס הבטיח עין תחת עין ושן תחת שן. אחר כך דילגו בין כל העמדות, חזרו על הערכת המצב. "כשהגענו לאביב דיברנו איתו שוב על המתיחות המיוחדת. הוא אמר שהוא מבין, ושאם הם לא יהיו חייבים להישאר בעמדה, הם ירדו לעמדה האחורית שהיא יותר מוגנת".

זה היה קודם שהגיעה המסה הגדולה של מפגינים. קודם שפרקו האוטובוסים שהגיעו מעזה את אלפי האנשים, את הנשים והילדים, קודם שאלה הסתערו על הגדרות. "הייתי עם הג'יפ סמוך לגדר, עם הכוח שניסה להרחיק אותם ממנה, כשמישהו התפרץ לרשת הקשר", מספר המ"פ משאט, "'קודקוד', הוא אמר, 'כאן זה וזה, יש לנו פצוע'. מכיוון שלא הכרתי את השם של הדובר, הבנתי מיד שמדובר בעמדה של הכוחות שהצטרפו אלינו".

"טוס לשם", הוא אמר לנהג, דיווח בקשר שיש פצוע, וחזר אל העמדה וביקש פירוט.

"זה אביב", אמרו לו. "מה קרה", הוא שאל, "מה הכוונה פצוע?". "פגיעה בחזה", אמרו.

"בתוך דקות הייתי אצלו. הגעתי ראשון, עוד לפני כוחות ההצלה. אביב שכב על האדמה, וראיתי שהוא מסתכל עליי. אחי, אמרתי לו, תהיה איתי. תהיה איתי אחי, תכף נוציא אותך מכאן והכל יהיה בסדר".

פתחו אלונקה שהייתה לו בג'יפ, וכשהשכיבו את לוי עליה כבר הגיע המג"ד עם כוחות נוספים והדריך את רכב הפינוי. הם העבירו את לוי לזאב, רכב החילוץ הממוגן שדהר איתו למנחת, ושם חיכו למסוק של 669, כשכל אותו הזמן הם מבצעים בו פעולות החייאה.

הידיעה שאביב נפצע עברה בגדוד בתוך שניות, כמו אש, אבל רק "בלילה הודיעו לנו על מותו", אומר משאט. רק אחרי שהחשכה ירדה, האוטובוסים עזבו את השטח, והאירועים לאורך הגדר הסתיימו. הסתיימו לאותו יום.