"סטלוס, שהוא מדור מאוד אחר, קרא לי קוקסינל. לקחתי את זה קשה"

"הוציאו אותי מהאלמנט שלי", הוא פוסק. "אני רגיל לקום בבוקר להתאפר, שמו אותי בשמש, הייתי צריך לקום שעה שלמה קודם כדי להתאפר כי אין מאפרת על הסט, ואני רגיל שכל המקצוע שלי קשור לאיך שאני נראה. ופתאום אני צריך ללבוש מדים, וכל זה היה לא קשור אליי, ולהיות עם החבורת בנים הזאת שאין לי עם מי להרים ולעשות צחוקים, וגם אם אני אנסה לעשות, אף אחד לא יבין. מכירים אותי בתור בנאדם חברותי, מדבר עם כולם, עושה רעש. אבל הרגשתי שאין לי מקום לעשות רעש כי היה המון רעש והיאבקות על תשומת לב, ראיתי שאני לא משתלב".

איך זה בא לידי ביטוי?

"נראה לי שמספיק הנודים של ברלד, אבל יש להם דיבור של 'תראה את זאת' ו'מה הייתי עושה לה'. אני לא יודע וגם לא מעוניין לנהל את השיח הזה. וזה לא היה החיים שלי לעמוד 12 שעות בשמש ולצלם. ביומיום אני עושה הכל כדי להימנע מהשמש. ד"ר פישר צריך להודות לי על כל הקרמים שקניתי. הייתי נכנס למקלחת בבוקר ועוטה שכבות של קרם הגנה וגם לפנים. כולם נורא נשרפו חוץ ממני".

אז מה, אווירת גברים חרמנים במילואים?

"זה לא קשור לחרמנות אלא תחרות מטומטמת מי יותר גבר, ואני הכי לא נלחם איתכם, חברים".

צחקו עליך?

"לא היה מוזר להם שאני מתאפר או מוציא מניפה באמצע היום. לא ירדו עליי על זה. הכירו אותי. בהתחלה ישבתי בצד והתבוננתי. אבל אז הבבוניזם עלה לי. וברגע שעלה לי אז עלה לי. כל הזמן הייתה תחרות מי הזמר הכי מפורסם, מי עשה הכי הרבה דברים. ויכוחים בין כולם חוץ ממני. גם דץ לא נכנס לזה. ישבתי בצד ואז דורון אמר משהו בהתפארות עצמית של 'אני עשיתי ואני הייתי ככה' ואמר, 'הייתי מלך שנות ה־80', משהו כזה. אז פשוט קמתי באמצע חזרה ואמרתי לו, 'סתום את הפה שלך! אתה מלך קסטות בתחנה מרכזית, אתה לא כלום ואני לא רוצה לשמוע אותך יותר'. באמת לא כיוונתי למירן עצמו אלא ל'וואי, תסתמו כבר כולכם'. זה לא היה נגד המוזיקה המזרחית אלא נגד ההתפארות העצמית שלו. לא יכולתי לשאת את זה".

וזה לא הסתכם בזה.

"סטלוס, שהוא מדור מאוד אחר, קרא לי קוקסינל. לקחתי את זה קשה. אני רגיל - במירכאות - לשמות גנאי כאלה. אבל ידעתי שיש ילדים שיראו את זה, וישתמשו במילה הזאת כדי לקרוא ככה לילדים אחרים בכיתה שלהם. יש ילדים שמתאבדים בגלל זה. אני הייתי ילד חזק בתיכון ולא עניין אותי, רבתי מכות כל הזמן בגלל זה והשפילו אותי, התחשלתי. אבל אני מכיר ילדים שגדלו בסביבה אחרת ולא ידעו איך לאכול את זה. אומרים להם 'יא מתחנגל', 'הומו', 'קוקסינל', והם לוקחים את זה מאוד קשה. הייתי חייב לקום ולדבר. להיות זה שאומר לילדים 'זה בסדר להיות מי שאתה'".

צודק.

"כשאני הייתי קטן לא היו לי הרבה דמויות כאלה בטלוויזיה חוץ מדנה אינטרנשיונל. ברגע שראיתי את דנה זוכה באירוויזיון, היא אמרה לי דרך הטלוויזיה, 'חובי הכל יהיה בסדר'. לא היו אז אביעד קיסוס ואסי עזר ואורנה בנאי והראל סקעת וחובי סטאר שאתה אומר, 'אה בסדר הוא הומו'. זה היה 'איכס, הוא הומו'".

איך זה נגמר עם סטלוס?

"כמעט היו מכות, והסתכסכנו מאותו רגע. יש בדיחות ב'היחידה': 'האחים קקה' זה סטלוס ודורון מירן, האולטראס זה 'אה־אה' כי הם חושבים שהם ראפרים, טילטיל גמד, לי יש שיר אחד - וזה לא נכון, ושלסטלוס יש פאה. וכולם צוחקים על זה, והוא גם עשה לזה פרסומת. אז כשאני אומר לו שיש לו פאה אני קוקסינל פתאום? אסור לי להגיד כי אני לא בחבורה של 'אחי כפרה עליך?' אז הוא אמר לי, 'סתום את הפה חתיכת קוקסינל' והדברים הידרדרו. לא יכולתי לסבול אותו. והוא גם היה בקבוצה שלי, והייתי צריך לעבוד איתו במשימות ולהרים איתו דליים של מים. ואז באיזה שלב הייתה משימה והוא שוב חזר על המילה, כי ככה בריונים עושים, ואמרתי לו שאני אוריד את הנעל ואדפוק לו בראש, והוא הפסיק. פשוט הלכתי מהצילומים. כולם צעקו לי לחזור ולא חזרתי, אמרתי שאני לא מוכן שככה ידברו. אחרי זה כבר לא דיברנו אחד עם השני חוץ ממילים בסיסיות".

סיטואציה קשה.

"בזיכרון שלי חזרתי שם בשנייה לתיכון וללפני התיכון, וזה מה שהפך אותי שם לקוצני לגבי כולם, אל תתקרבו. פתאום חזרתי לכיתה י"א. זרקו עליי אבנים כשהייתי קטן, דליים עם כלור, בבית ספר. אני יכול ללכת בתל־אביב מאופר ולהרגיש הכי טוב עם עצמי, ואז יום חמישי בא ומגיעים מהפריפריה לתל־אביב ומישהו יגיד, 'איכס יא הומו'. ואז אתה חוטף זץ ונזכר מי אני ושיש לי מניפה בתיק. ואז ישר אתה מחשמל את כולם בחזרה. זה לא מעליב אותי יותר אבל זו תזכורת כזו: חשבתי שהכל בסדר, אבל לא.

"אתם יודעים איך מסתכלים עליי בבאר־שבע? אנשים בתל־אביב חושבים שבכל מקום בארץ גבר הומו יכול להחזיק לחבר שלו את היד ולהרגיש סבבה עם זה. בבאר־שבע אתה יכול לחטוף מכות. אנחנו לא מדינה נאורה כמו שאנחנו חושבים. אני לפעמים מקבל הערות כמו שסטלוס אומר. השמיעה שלי כבר מסננת את זה אוטומטית. באינסטינקט שלי יש מקומות שאני מגיע ואומר, 'רגע תירגע'. אנשים חושבים שבגלל שעושים מצעד גאווה בתל־אביב הכל בסדר. שכחו את שירה בנקי, שכחו את הרצח בבר נוער".