נמאס מהדיבורים המרגיעים. אין ההתקדמות לקראת צמצום משמעותי בהתחממות כדור הארץ, ולא בגלל ההודעה של נשיא ארה"ב טראמפ על "פרישת" ארצו מההסכמים שהושגו בוועידת האקלים הבינלאומית בפריז בסוף 2015. האמת המרה היא, שהסכמים מחייבים כלל לא הושגו בה: הוועידה קיבלה החלטה חגיגת הקוראת לכולנו כאזרחי העולם לנהוג כך שהעלייה בחום כדור הארץ — הנגרמת ברובה מפליטת גזים היוצרים באטמוספרה מעלינו כיפת חממה ומשום כך קרויים גזי חממה — תוגבל עד 2030 ל־1.5 מעלות עד 2 מעלות לכל היותר. פחמן דו־חמצני, או בקיצור פחמן הנפלט לאוויר במרוצת פעילותו הכלכלית והחברתית של האדם, נחשב לגז חממה מזהם במיוחד; לכן, מידת הההשפעה השלילית של גזי חממה אחרים מתורגמת ליחידות שוות־ערך לפחמן. מכאן השימוש במונח "פחמן" לתיאור התופעה כולה; גם במדור הזה.

בסיכום ועידת האקלים בפריז קיבלו על עצמן 195 המדינות התחייבויות חד־צדדיות ולא מחייבות משפטית לצמצם עד 2030 את פליטת גזי החממה בעשרות אחוזים. הן ניסחו את יעדי ההתחייבויות במונחים שונים, השתמשו בנקודות השוואה שונות ולא פירטו את הכלים שהן מתכוונות להפעיל להשגת היעדים. צרפת, למשל, התחייבה לצמצם את פליטת הפחמן ב־40% יחסית ל־1990, סין התחייבה לצמצם ב־60% את היחס בין התוצר המקומי לפליטת הפחמן יחסית ל־2015, וישראל, אחרי דיון סוער בממשלה, ניסחה מחויבות משלה: להקטין ב־27% את פליטת הפחמן לנפש, יחסית לתרחיש עסקים כרגיל. ההתייחסות לפליטה לנפש נומקה בגידול אוכלוסייה יוצא הדופן. המדינות התבקשו גם לדווח כל שלוש שנים על התקדמות במימוש ההתחייבויות.

מוסדות מחקר מובילים במדעי האקלים בחנו את ההתחייבויות הללו ושאלו אם מימושן יספיק בשביל להבטיח התקדמות בתוואי המוביל להגבלת העלייה בטמפרטורה של כדור הארץ ב־1.5 עד 2 מעלות עד 2030. התשובה היא לא. ממחקר מקיף של מרכז למעקב באוניברסיטת ייל בארה"ב מתברר, כי הביצוע המושלם של ההתחייבויות שהוגשו לוועידה יגדיל את כל כמות הפחמן ושווה־פחמן הנפלטת לאטמוספרה מ־52 מיליארד טונות אשתקד ל־55 מיליארד טונות ב־2030. יגדיל, לא יקטין, אף שכדי להגביל את עליית הטמפרטורה ל־1.5 מעלות, החזון של ועידת פריז, היה צריך להפחית את הכמות הנפלטת של פחמן ל־30 מיליארד טון. כדי להגביל את התחממות ל־2 מעלות חייבת פליטת הפחמן לקטון ב־2030 ל־42 מיליארד טון. ההתחייבויות החד־צדדיות סוטות רחוק מאוד מהתוואי הזה.

והאקלים ימשיך להידרדר. על־פי חיזויים מעודכנים, הטמפרטורה של כדור הארץ תעלה עד 2030 ב־3 מעלות, בקצב כפול מהמטרה השאפתנית של ועידת האקלים הפריזית. חיזוי מצמרר. זאת בלי להביא בחשבון את האפשרות שממשלת ארה"ב אפילו לא תנסה לבצע את מדיניות האנרגיה שהתחייבה לה בפריז.

גם המגמות בשטח השתנו לרעה. על פי סיכומים של בריטיש פטרוליום (BP), הפקת הפחם בעולם גדלה אשתקד בקרוב ל־3%, בעיקר בגלל הסינים. הפחם עדיין משמש לייצור 38% מהחשמל בעולם — בדיוק אותו הנתח כמו לפני 20 שנה. ושריפת הפחם היא מזהמת אטמוספרה מס' 1. השימוש בנפט הצטמצם, השימוש בגז טבעי התרחב, אך התחלופה הזאת כשלעצמה לא מספיקה, ברמה הגלובלית, לקיצוץ הנדרש בפליטת הפחמן. ועוד נתון מפתיע: הנתח של חשמל המיוצר מחומרי אנרגיה נקיים מפחמן (לא ממאובנים ולא מפחם) דווקא ירד לעומת שנות ה־90 של המאה שעברה בגלל הנטישה של תחנות כוח גרעיניות. אנרגיה גרעינית, שנתפסה בעבר כמשחררת מתלות בגז, נפט ופחם, נפלה קורבן לפחדים, פופוליזם ופוליטיקה. הפקת חשמל משמש הוזלה מאוד, אך היא תופסת שטחי קרקע עצומים וחלקה באספקת האנרגיה הגלובלית עדיין מיניאטורי.

סין תחילה

הכישלון במימוש החזון של ועידת פריז מונח לפתחן של סין, רוסיה והודו, ובמידת מה ארה"ב. על פי ממצאי מחקר עומק שערכה קרן המטבע הבינלאומית ושפורסם זה עתה, סין אחראית ל־30% מההתחממות הגלובלית, רוסיה ל־5% והודו לעוד 6%. שלוש המדינות המתפתחות הללו אחראיות לשתי חמישיות מהשינוי לרעה באקלים. ארה"ב עדיין אחראית ל־15% מפליטת הפחמן לאטמוספרה, אבל חלקה וחלקן של המדינות העשירות האחרות התכווץ ומתכווץ, בשעה שחלקן של סין והודו התרחב ומתרחב. וזו צרה גדולה. לכאורה סין התחייבה לצמצם עד 2030 את פליטת גזי החממה ב־17%. למעשה, גם הצמצום הקטן הזה לא מתבצע. בלי שינוי דרמטי במדיניותה, סין עשויה להגדיל את פליטת הפחמן עד 2030 ב־40%. הודו מגדילה את פליטת הפחמן בקצב העלול להוביל לתוספת של 120% ורוסיה לתוספת של 5%. מדינות מפותחות באירופה הצהירו על כוונתן לצמצם את פליטת הפחמן ב־32% עד 42%, אך משקלן בזיהום נמוך מכדי לשנות את המגמה. העתיד בידי הענקיות של אסיה.

באשר לארה"ב, הסטייה שלה לרעה מתוואי ההתחייבות פריז עד כה הייתה שולית בלבד. עד כה, כי תפיסות העולם האקולוגיות המוזרות של טראמפ ועמיתיו בממשל האמריקאי טרם הספיקו להטביע חותם שלילי מובהק על משק האנרגיה שם.

כמעט שלוש שנים לאחר פריז הולכת אפוא וגוברת ההכרה שיש רק אמצעי יעיל אחד להאט את ההתחממות הגלובלית: מיסוי המרכיב של פחמן בחומרי האנרגיה השונים. מיסוי כבד ומקיף שיעלה בשיעורים גבוהים את המחיר המקומי של הנפט, הגז והפחם. הייקור יעודד את השימוש בחומרי אנרגיה דלי פחמן כי הם יהיו זולים. אמצעים אחרים יכולים לתמוך במהלך, לחזק ולהאיץ אותו — לא לבוא במקומו.

הבסיס למיסוי הפחמן נוסח במחקר אחר שיצא לאור השבוע על ידי ה־OECD. הנזק הכולל שנגרם לכלכלה מפליטת טונה אחת של גזי החמה, פחמן ושווה־פחמן, נאמד בו בתחום שבין 30 יורו ל־60 יורו (בין 35 דולר ל־70 דולר). זהו המחיר הכולל שצריכים לשלם אלה שפולטים את הפחמן כדי לפצות על הנזק שהם גורמים וכדי לתמרץ אותם — כלומר את כולנו — להשתמש בפחות חומרי אנרגיה עתירי פחמן. עד אפס פחמן. נתונים זהים מופיעים במחקר המצוטט של קרן המטבע הבינלאומית. האופציה המומלצת בו למיסוי פחמן היא מס התחלתי של 35 דולר על טונה פחמן והעלאתו בהדרגה ל־70 דולר לטונה עד 2030. ייאמר מיד כי ההצעה כוללת החזר מלוא הסכום שייגבה באמצעות מס הפחמן לאזרחי המדינות המטילות אותו, על ידי ביטול מסים מעוותים אחרים וסיוע ישיר לשכבות שייפגעו במיוחד. מס הפחם הרי לא מיועד להעמיק את האי־שוויון ברמת החיים או לדכא את הפעילות הכלכלית ולחולל מיתון ואבטלה. הוא מיועד לשנות את הרכב חומרי האנרגיה שהעולם משתמש בהם. מס פחמן אינו גזרה, הוא הכוונה.

המסקנה מהמחקרים: מס של 35 דולר על טונה של פחמן הנמצא בחומרים להפקת אנרגיה, כלומר בעיקר בפחם, נפט וגז טבעי, יאפשר להשיג לפחות את היעד הפחות שאפתני של ועידת האקלים בפריז, התחממות גלובלית ב־2 מעלות עד 2030. להגבלת ההתחממות ל־1.5 מעלות יידרש מס פחם של 70 דולר לטונה.

ומה קורה במציאות? לא קורה טוב. כלכלני ה־OECD בחנו את מערכות המיסוי, המכסות והסבסוד הנהוגות ב־42 מדינות האחראיות כמעט לכל זיהום האוויר ותירגמו אותן לשיעורים של מס פחמן שווה השפעה. על פי החישוב שלהם, מס הפחמן העולמי האפקטיבי — המס למעשה — מגיע כעת בקושי ל־18 דולר לטונה. הפער בין המס המצוי למס הרצוי המינימלי הוא 76.5%. אמנם פחות ממה שהיה לפני חמש שנים (82%) אבל עדיין גבוה מאוד.

ומי הבולטת לרעה? ניחשתם: סין, הודו, רוסיה וברזיל. במדינות אלה קיים פער של 100% בין מס הפחמן הדרוש למסים המוטלים על אנרגיה מזהמת.

מחברי הסקירה של ה־OECD מנסים לשמור על אופטימיות (זהו שם המשחק החדש בפעילות גופי האקלים הבינלאומיים: להראות אופטימיות). לסין, הם מבשרים, יש תוכניות להטיל מס פחמן לאומי — ואם זה יוטל, בשיטה כלשהי, להאטת ההתחממות הגלובלית תהיה תקווה. אמריקה, לעומת זאת, נדרשת "רק" לצעד גדול אחד: מיסוי הבנזין בשיעור אירופי.

זה יקרה? לא במהרה בימינו,

למרות הקלות והפשטות בגבייתו, המתבססת על מרכיב הפחמן בכל חומר אנרגיה, מס הפחמן לא חף מבעיות. הוא ייקר את החשמל, המים, הבנייה, התחבורה, מוצרי תעשייה רבים ושירותים הצורכים הרבה אנרגיה; מחשוב, למשל. הוא עלול להאיץ אינפלציה, והוא עלול לשחוק במיוחד את כוח הקנייה של השכבות החלשות. לכן השימוש בו חייב להיות הוגן ולהיבחן על פי המאפיינים הכלכליים והחברתיים של כל מדינה בנפרד.

הוא יהיה לא פופולרי פוליטית ויעורר תסיסה חברתית. ואף על פי כן, אין בלתו לעצור את ההידרדרות במדרון האקלים החלקלק. עדיף על (כמעט) כל צעד אחר להצלת האקלים.

ומה בבית?

מאז הצטרפותה לפרוטוקול קיוטו נגד זיהום האטמוספרה ב־1998 ישראל מקבלת את השינוי באקלים כאירוע מחוץ לשליטתה, כמכת טבע. האם פירוש הדבר שכדאי לנו להתנהג כטרמפיסט, להמשיך לזהם במרץ בתקווה שהגדולים ידאגו לנקות? ממש לא. ריסון בפליטת גזי הפחמן, בייחוד כשהוא מושג על ידי התייעלות בשימוש בחשמל, מעבר למקורות אנרגיה נקיים, צמצום הנסיעות בכלי רכב פרטיים, שיפור תקני הבנייה וסילוק הפסולת כדאיים למשק הישראלי. כדאיים מאוד. מוכיחה זאת שחור על גבי לבן, אומדן אחר אומדן, "התוכנית הלאומית להתייעלות אנרגטית" שפירסם אשתקד משרד האנרגיה בראשות השר יובל שטייניץ. התוכנית משקפת את הכוונה לנתק את "הצימוד בין צמיחה כלכלית לצריכת האנרגיה" בשנים הבאות בעזרת חקיקות, תקנים, הוראות, תמיכות ושיפורים בכל תחומי החיים הכלכליים. בניגוד לדיבורים בעלמא, ההמלצות של שטייניץ מפורטות עד רמת המתג בבית. אם ייושמו במלואן, תגדל צריכת החשמל עד 2030 ב־43% בלבד. בלבד, משום שהתוצר המקומי צפוי לגדול באותו הזמן ב־51%. עם זאת, ההישג בהחלט לא מספיק לעמוד בהתחייבויות הממשלה כפי שהוגשו לוועידת האקלים בפריז. לשם כך נדרשים גם "אמצעים רוחביים", כותב שטייניץ — לאמור, מיסוי פחמן.

תזכורת: במהלך 2015 התבקשה ועדת מומחים בינמשרדית לגבש (עוד) תוכנית שתהיה בסיס להתחייבות ישראלית בוועידת פריז הקרובה. הוועדה הכינה אופציות, מהשאפתנית ביותר עד המתונה. האופציה המתונה ולפיה תצמצם ישראל את פליטת הפחמן לנפש עד 2030 ב־28% לעומת תרחיש העסקים כרגיל הוגשה כהמלצה לממשלה. המשמעות: התחייבות להגביל את הגידול בכמות הפחמן שתפלוט ישראל לאוויר ב־2030 ל־6% (על פי המחקר המצוטט של מרכז המחקר של הכנסת) "בלבד". תקציב של תמיכות ממשלתיות ב־300 מיליון שקל נדרש למימוש התוכנית; התועלת הנקייה למשק הלאומי ממנה הוערכה ב־220 מיליארד שקל.

והממשלה? היא אישרה התחייבות קלה יותר: הפחתת הפליטה ל־81 מיליון טונות פחמן ב־2030, כלומר גידול של 12% בפליטת גזי חממה לעומת שנת הבסיס. כפול מהמומלץ על ידי ועדת המומחים. התוכנית הסתמכה על צמצום של 17% בצריכת חשמלֿ ושל 20% בסך הנסיעות ברכב פרטי ועל הפקת 17% מהחשמל משמש ורוח. הכל ב־2030 ביחס ל"תרחיש עסקים כרגיל".

ביוני השנה הגיש המשרד להגנת הסביבה בראשות השר זאב אלקין לממשיכי ועידת פריז דוח מעקב אחר ההתחייבויות. דוח רב־עמודים, צבעוני, עמוס בנתונים מעניינים על מצב הסביבה בארץ. אך בכל הנוגע למעקב, למשרד להגנת הסביבה לא היו בדרך כלל נתונים מעבר ל־2015, ואלה לא הצביעו על שינוי בהשתחררות ישראל מהפחמן. מה שהדאיג ומדאיג במיוחד הוא הגידול בפליטת פחמן ושווה־פחמן: מ־2010 עד 2015 עלתה כמות הפחמן שישראל פולטת לאוויר מ־77 מיליון טונות ל־80 מיליון טונות. פחות מגידול האוכלוסייה והכלכלה — ובכל זאת עלייה.

זוכרים את ההתחייבות להקטנת הקילומטראז' של כלי הרכב הפרטיים? אופס, הוא גדל ב־32%. על פי אותו דוח מעקב, ישראל תמשיך להעלות את פליטת הפחמן עד 86.6 מיליון טונות ב־2025. רק אז יקרה פתאום הנס הגדול, ובתוך חמש שנים בלבד תצלול כמות גזי החממה תוצרת הארץ ל־81 מיליון טונות בלבד. איך? לא ברור.

מס הפחמן כמעט היחידי הקיים בארץ הוא מס הבלו הגבוה על בנזין וסולר. ביתר מגזרי המשק אין מס פחמן או שווה־מס־פחמן. מעל לשני שלישים מהפעילות הכלכלית פטורים אצלנו ממס פחמן, ישיר או עקיף. הפער בין המס שהיינו צריכים לשלם כדי לעמוד בהתחייבויות לוועידת פריז (35 דולר לטונה פחמן) למס המחושב שאנו משלמים בגלל הבנזין היקר (21 דולר לטונה פחמן) מגיע ל־65%. ממשלת ישראל צריכה לכן להפעיל, על פי ה־OECD, כלים ואמצעים שמשמעותם הכלכלית מסוי גבוה של מרכיבי פחמן בייצור חשמל, בתעשייה, בבנייה ובצריכה של משקי הבית. בכל התחומים הללו המזהמים לא משלמים מספיק, ולעתים לא משלמים כלל על זיהום האטמוספרה.

ישלמו? לא בקרוב. מס היא מילה מגונה בממשלת ישראל.