"לא במקומו, לצידו"
ברגע אחד עולמן התמוטט, ונפער חלל | אבל במפגש ביניהן, יש עכשיו גם דמעות של אושר והמולת ילדים קטנים שבע אמהות ששכלו בנים ובנות מספרות על ההחלטה להביא לעולם תינוק חדש, הפחד מההשוואה הבלתי נמנעת, ומה יספרו בבוא היום לילד הצעיר על האח הגדול שאינו | "אין תחליף לבן שנהרג, אבל אם לא נגרש את החושך הוא יעלה עלינו"
אשכולות של בלונים השתלשלו מהקירות, במרכז המעגל רקד ליצן עם אף אדום והשולחנות כמעט קרסו מעומס הממתקים והעוגות. יום הולדת יש רק פעם בשנה, לא? אבל כלות וחתני השמחה לא קובצו למסיבה אחת מפני שהם חולקים תאריך לידה משותף. הם הגיעו לעולם במועדים שונים, בפער שנים קטן או גדול, אך לכולם – גם אלה שזחלו על השטיח וגם אלה שטיפסו במדרגות – יש דבר אחד במשותף: הם נולדו להורים שכולים של חללי צה"ל. הילדים האלה נבטו מתוך החושך, ומרגע שהגיחו מהרחם הביאו אור.
שיחות רבות נקשרו בין האמהות שהוזמנו למלון בתל־אביב, שהפך לכמה שעות למשחקייה רועשת עבור ילדיהן הרכים. פעם אחר פעם נשמע המשפט המשותף לכולן: "זה לא במקום, זה לא תחליף. זה ילד שמעניק את הסיבה לקום בבוקר". והרבה דמעות היו שם. דמעות של זיכרונות שלעולם לא יימחו לצד דמעות של הודיה. אם שכולה, שעדיין לובשת שחורים, שמעה שוב ושוב מאחיותיה לצרה את המשפט: "ילד הוא לא מצבה".
כולן מתנדבות להרים ולחבק את גאיה, בת שנה וחודשיים, שמתרוצצת להן בין הרגליים, ובמיוחד בין הרגליים של אמה - סמדר קובי, 45, גננת מטירת־הכרמל. בנה הבכור, סמ"ר גל קובי (20), לוחם בגבעתי, נורה בצווארו על ידי צלף בזמן שאיבטח מתפללים במערת המכפלה בחברון. הוא הותיר אחריו אב ושני אחים: אוראל (18) ועמית (12).
"זה קרה לפני חמש שנים, ביום השלישי של חול המועד סוכות", מספרת סמדר, הנשואה לעובד, 49, אזרח עובד צה"ל בחיל הים. "לקחנו את הבן הקטן לבלות בקניון, וכשחזרנו לרחוב שלנו ראיתי את החיילים של קצין העיר. בעלי עצר את המכונית, זינקתי ממנה והלמתי באגרופים חזקים על החיילים כדי שלא ייכנסו לבית שלי. וכך נמסרה לי בשורת האיוב. ברחוב.
"כשגל נהרג הרגשתי שכל עולמי קרס. לא חשבתי על כלום, רק עליו. שום דבר לא עניין אותי. צללתי עמוק. כחודש אחרי שקברנו את גל הכרתי את עירית, שאמרה לי 'את חייבת לבוא לעמותה'. לא הבנתי למה היא מבלבלת לי במוח. אבל עירית לא הרפתה. היא צילצלה שוב ושוב ואמרה 'בואי, תתלבשי, את חייבת לקום בשבילך וגם בשביל בעלך ושני הילדים'. בפעם הראשונה שאזרתי מספיק כוח כדי לצאת מהבית הלכתי לשם ונדהמתי לראות את מספר הנוכחים. ההיגיון מסרב לקלוט שיש כל כך הרבה הורים שכולים".
עירית היא עירית אורן־גונדרס. סא"ל במיל, שהקימה בעשר אצבעותיה את עמותת "אור למשפחות" במלחמת לבנון השנייה. לדבריה, "אנחנו הציונות של המאה ה־21. לצערי הרב אין לנו מימון ממשלתי, כל התקציב שלנו הוא תרומות של אנשים פרטיים וחברות ישראליות. מאות המתנדבים שלנו מלווים כיום כ־1500 משפחות שכולות, והכל ניתן באהבת חינם". במסגרת "קרן אור לחיים חדשים", אחד הפרויקטים של העמותה, מגייסים תרומות שיאפשרו להורים שכולים להביא ילד לעולם בעזרת טיפולי הפריה או הליך פונדקאות, בליווי צמוד של פרופ' דניאל זיידמן ופרופ' דוד בידר, ובהובלת פרופ' שלמה משיח.
ויש תוצאות. 13 ילדים הגיעו לעולם בזכות העמותה, בהם הילדים שכאן. "זה החדש־דנדש שלי", אומרת אורן־גונדרס (שמגדלת בעצמה שבעה צאצאים יחד עם בעלה, תת־אלוף במיל' שלמה אורן), כשהיא מערסלת בחיקה תינוק כבן חודש. "העמותה מימנה את בואו לעולם, בעלות כוללת של 350 אלף שקל. המוטו שלי הוא 'הכל אפשרי', ואין דבר שיפריד בין אם שכולה לבין פרי בטן, בטח שלא כסף".
כאב באיבר שנגדע
"כשהתחלתי להתאושש מהמכה שנחתה עלינו, ראיתי שבעלי סגור בתוך עצמו והבנתי שאני חייבת לקחת לידיי את המושכות ולהכניס קצת אור לתוך החושך", מספרת סמדר. "אמרתי לו 'אין תחליף לילד, אבל אם לא נגרש את החושך הוא יעלה עלינו'. ביקשתי ממנו 'בוא ננסה בדרך הטבעית'. אחרי חמישה חודשים נקלטתי וזה הסתיים בהפלה. עוד מכה. שנה וחצי אחרי שגל נהרג אמרתי שוב: 'מה שיקרה - יקרה', ובסוף זה אכן קרה".
היא הלכה לבית העלמין ובישרה לגל על הריונה. "ביקשתי ממנו שתהיה לי בת", היא מודה. "הסברתי לו שיהיה לי קשה עם בן מפני שאולי אערוך השוואות בינו לבין אחיו שנפל. כשראו באולטרה־סאונד שיש לי בת, ראיתי בכך סוג של תקווה והגשמה". השינוי העצום ניכר בכל נדבך בחייהם. "במשך ארבע שנים לא ראיתי את בעלי מחייך, ומאז שגאיה נולדה הוא חוזר מוקדם מהעבודה כדי להשתולל איתה", אומרת קובי. השינוי ניכר גם במפלס החרדה של ההורים כלפי האחים הצעירים. "בשנת האבל הראשונה כל הזמן בדקתי איפה אוראל ועמית, לאן הם הולכים ומתי חוזרים, אבל לאט־לאט זה ירד לי. עובדה, אוראל מתגייס לקרבי. בהתחלה הוא רצה גבעתי, כמו גל, וחתמתי. עכשיו הוא החליט ללכת למג"ב וגם על זה אני מוכנה לחתום. אני מתפללת שהשם ישמור עליו ויחזיר אותו בשלום".
שמה של התינוקת - גאיה - נבחר עוד לפני שנולדה. "השם הזה מכיל אותיות של שלושת אחיה. גימ"ל מגל, אל"ף מאוראל, יו"ד מעמית ואת האות ה"א הוספנו כדי שהשם ישמור עליה".
פינת הנצחה בבית משפחת קובי עמוסה בתמונות. "כשאני שואלת את גאיה איפה גל היא מצביעה על תמונה שלו. כשתגדל אספר לה שאחיה הגדול הגן על יהודים שבאו להתפלל בחברון, ונורה על ידי צלף ערבי. נכון, זה סיפור לא פשוט, אבל אני לא חוששת שהוא יפגע באושרה. היא מוקפת באהבה".
בבית של איילת ומוטי סלע בעפולה אין פינת הנצחה. "רק על הפסנתר, שבו דן הפליא לנגן, עומדת תמונה שלו", מספר איילת. "לפעמים גיתית בת השנה מורידה את התמונה, אומרת 'דן' ומנשקת אותה. מוטי עונד לצווארו שרשרת עם הדיסקית של דן, וכשנחשון בזרועותיו הוא מנשק את הדיסקית. הם צעירים מדי להסברים. למען האמת, אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל. כשנרגיש שהגיע הזמן לטפטף להם מידע נתייעץ עם עירית".
גיתית ונחשון הם רק פעוטות שובבים, ועדיין לא מכירים את אחיהם הגדול. לפני שלוש שנים קברו איילת ומוטי את בנם, טוראי דן סלע (18), שיצא לסיור בעיר העתיקה כחניך קורס מ"כים במגל. "אלה היו ימים של עומס חום קיצוני", מספרת אמו, "ובשער ציון דן התמוטט וקרס. בעיניי, מותו דומה לעקדת יצחק בהר המוריה. כשדפקו לי בדלת צעקתי למבשרים 'הוא בני האחד והיחיד! הוא כל עולמי!' ובדחף הישרדותי שגאה בי ביקשתי כבר אז שישאבו ממנו זרע להמשכיות".
אחותו ואחיו של דן, גיתית (שנה וחצי) ונחשון (שנה ושלושה חודשים), נוצרו בהפריית מבחנה יחד איתו לפני יותר משני עשורים. "הייתה לי בעיה בזמנו, והקפאנו שמונה עוברים בתקווה שבעתיד הרפואה תוכל להציע לנו פתרון חדש", מספרת איילת. "חמש שנים לאחר מכן קיבלנו מכתב מרמב"ם שהציע לנו שתי אפשרויות: לשלם עבור המשך שמירת העוברים או שהם יושמדו. עניתי שאנחנו לא מעוניינים לשלם והנחתי שהם הושמדו. שכחתי מקיומם. ידידה שעובדת ביחידת ההפריה באה לנחם אותנו בשבעה, הבטיחה לברר מה עלה בגורל העוברים המוקפאים ובישרה לי שהם עדיין שמורים. הבשורה שלה הרימה אותי מהתהום".
"הבית הראשון שלנו נחרב בהר המוריה - ובנינו בית שני", אומר מוטי סלע (54). איילת (50) מהנהנת. "גיתית ונחשון הם לא במקום דן, הם גדלים לצידו. הידיים מלאות. הלב עולה על גדותיו. אני מדמה את עצמי לאדם שאיבד רגל ולומד לתפקד בלעדיה, בכיסא גלגלים או עם פרוטזה. כאבי הפנטום מהאיבר שנגדע תמיד יהדהדו ברקע. תמיד נחיה בנדנדה שבין כאב לשמחה".
כמו חיה פצועה
ריקי מור משוהם הגיעה למפגש עם יאיר בן השלוש, שנראה קצת נבוך מההמולה ומהמצלמות. "בכלל לא חשבתי על ילד חמישי", מספרת ריקי, בת 47, מזכירה רפואית באיכילוב הנשואה לבכור, 50, שעובד ברשות שדות התעופה. "אבל למישהו שם, למעלה, היו תוכניות אחרות. החיים מורכבים, ולפעמים אין ברירה, צריך לחשב מסלול מחדש".
סמל אבי מור, בנה השני, שירת בחדר בקרה בחיל הים וסיים את חייו לפני חמש שנים, בגיל 20 וקצת. הוא השאיר אחריו את אחיו הבכור, שמואל (28), עדן (בת 21, שירתה כלוחמת ביחידת סנפיר, "היא הלכה לחיל הים בעקבותיו") ונדב (15).
"אבי היה חייל מצטיין ביום העצמאות ה־65", מספרת אמו. "הוא שירת שבוע־שבוע, וכשהיה בבית עבד בבית קפה. ביום חמישי, אחרי משמרת ערב, הוא יצא לבלות עם שלושה חברים ולא חזר. תאונת דרכים. אבי נהרג כשניסה להציל את חבריו, שנשארו בחיים".
כבר במהלך השבעה החל הרעיון לקנן בראשה ובליבה. "כדי לאחוז בחיים. הרי זה בלתי נתפס שאני ממשיכה לחיות כשהילד שלי מכוסה ברגבי אדמה. לא סיפרתי לאיש מפני שחששתי מתגובות כמו 'איך את מסוגלת לחשוב על תינוק דקה אחרי שקברת ילד?' כשאזרתי אומץ ושיתפתי את בעלי הוא התנגד בצורה נחרצת. הוא התנהג כמו חיה פצועה. לא חשב שיש בכוחו להעניק חום ואהבה. אבל אני סמכתי על הרגש האימהי שבער בי. ידעתי שאני אמא טובה ושרק חיים חדשים יעזרו לכולנו להשתקם מהאסון הנורא".
לעמותת "אור למשפחות" התוודעה מור כחודש אחרי האסון. "עירית צילצלה והזמינה אותנו להדלקת נר שני של חנוכה. נדהמתי כשראיתי אנשים אוכלים, מחייכים, שרים ושמחים. לא האמנתי שכל אחד מהם איבד את היקר לו והמשיך את החיים. עירית התעקשה שאגיע למפגשים. הלכתי לבד. בעלי לא הסכים לבוא. בזכות עירית הבנתי שהמוות הוא לא אויב, אלא חלק מהחיים. במקביל, בעזרת סבלנות אינסופית, שיכנעתי את בעלי. הוא הציב תנאי אחד - בלי הורמונים ובלי טיפולים. יאיר בא לנו בקלות, בלי שום התערבות, ובזכותו צמחנו".
ההיריון, לדבריה, היה מורכב ומטלטל. "שאלתי את עצמי למי הילד יידמה, האם יהיו לי מספיק כוחות כדי להימנע מהשוואות ולהעניק לו חיים משל עצמו, ומה עליי לעשות כדי שהילד לא יגדל כמצבה, אלא כאדם שחייו מלאים בשמחה ובעשייה. ואנחנו משתדלים לעמוד במשימה. מבחינה חיצונית, יאיר הוא 'העתק־הדבק' של אבי, והוא ילד קסום ונפלא. הוא מפיץ תקווה ונקודות אור שאנחנו נאחזים בהן".
"יאיר יודע שאבי, אחיו הגדול, נמצא עמוק־עמוק בלב. הוא יודע שבכל יום שישי אני הולכת לסדר את הגינה של אבי בחלקה הצבאית, וביום שישי, כשאני מדליקה נרות, יש לנו טקס: אני נוקבת בשמו של כל ילד, ויאיר הוא זה שאומר 'אבי'. לא הטלתי עליו את התפקיד, זה בא ממנו. והוא מקבל ממני שתי נשיקות - אחת לאבי ואחת בשבילו". לרגע לא עלה בדעתה לקרוא לתינוק אברהם־אבי. "קראנו לו יאיר־מנחם והוא באמת מאיר ומנחם".
לא תמיד השם שנבחר לתינוק החדש מסמל משהו. להפך, לפעמים מחפשים כמה שיותר הבדל. "בחרנו בשם רוי בלי שום סיבה, רק מפני שהוא מצא חן בעיניי", מספרת אפרת נחמיאס, בת 48, מירושלים הנשואה ליורם, 56, עצמאי, וחובקת תינוק בן ארבעה חודשים.
אפרת הגיעה ל"אור למשפחות" בדרך עקיפה. "בעלי ואחיו תורמים כבר הרבה שנים לעמותה. לא חשבנו שביום מן הימים גם אנחנו נזדקק לעזרתה. היינו משפחה מאושרת, שלושה ילדים. סתיו (בת 21), אביב וירין (18, לפני גיוס). החיים חייכו אלינו עד לערב שבו אביב, בת 17 ושמונה חודשים, נסעה עם שתי חברות למסיבת יומולדת במושב שדה צבי. ביציאה מהמושב הן נקלעו לתאונה קשה עם משאית. שלושתן נהרגו".
לא בקלות קיבלה נחמיאס את ההחלטה להרות. "בעלי רצה מיד", היא מספרת, "ואני הייתי מלאה בחששות. פחדתי שאני כבר לא צעירה, שהיריון בגיל הזה יהיה מסובך, ומעל לכל שאלתי את עצמי האם הבאת חיים חדשים לא תהיה בגידה באביב. בעלי פנה מאחורי גבי לעירית והיא עודדה אותי להרות. כשפרופ' משיח קבע שלא אוכל להחזיק היריון, עירית כיוונה אותנו למסלול של פונדקאות בגיאורגיה. בעלי וסתיו חלמו על בת. הוקל לי מאוד כשהתבשרנו שהפונדקאית נושאת ברחמה בן. בעיניי, זו ההוכחה שלא בגדתי באביב".
כל בני משפחת נחמיאס טסו לפני ארבעה חודשים לגיאורגיה, "אבל רק אני נכנסתי לחדר הלידה", מספרת האם. "אני קמה אליו בלילות, זה מעייף, אבל אני יכולה להשלים שעות שינה במשך היום. כבר שכחתי כמה תעסוקה יש סביב תינוק קטן. קשה לתאר כמה חיים הוא הכניס לבית שלנו". העריסה של רוי לא עומדת בחדרה של אביב, שנהרגה לפני שלוש שנים. "החדר שלה עדיין שלה, והדלת פתוחה. אני כבר מחכה ליום שבו אוכל לספר לו על אביב, שהייתה חייכנית ויפהפייה ומדהימה. חבל שהוא לא הכיר אותה".
מי יגיד עליי קדיש
חלי (רחל) חסין, בת 45 מפרדס־חנה, ילדה לפני שמונה חודשים את רום. "קראנו לו כך מפני שהוא בא לרומם את רוחנו", היא מספרת על הבחירה, וגם לא מפחדת לומר שהיא מזהה דמיון בינו לבין צילומים של בנה הבכור, רב"ט לי חסין, תותחן שנפטר בגיל 19, לפני שלוש שנים.
"לי היה חייל עם המון מוטיבציה", מספרת חלי, מנהלת כספים במקצועה, הנשואה לאורן, 50, מתקין מערכות כיבוי אש אוטומטיות. "הוא משך את כולם קדימה ותמיד התנדב לשאת את האלונקה. הוא היה בריא וחזק. כשהחל לסבול מכאבי ראש הוא לא סיפר על כך לאיש, אבל ראינו שהוא קצת צלע והיה קצת מבולבל. לי שירת בשבטה וחזר הביתה רק פעם בשבועיים, אבל כיוון ששכח כל מיני דברים שקשורים בתפקידו הוא רותק פעמיים ולא חזר הביתה במשך חודש. כשסוף־סוף הגיע ראיתי שהוא ממש צולע ונדלקה לי נורה אדומה. בבדיקת סי־טי אובחן גידול גדול בראשו, למחרת הוא נותח והוצא מחדר הניתוח בקומה. כשאמרו לנו שהוא כבר לא יתעורר הבנו שממתינים למוות מוחי ותרמנו את איבריו. שישה אנשים קיבלו אותם. הגידול היה שפיר, ואילו לי היה בבית אני בטוחה שאפשר היה להציל אותו. הייתי רואה את מצבו ומביאה אותו לבית חולים הרבה קודם".
אחותו סי היא כיום בת 18, לפני גיוס. "פתאום קלטתי שנשארה לנו ילדה אחת, ושהיא נותרה לבד", מספרת חסין. "הרגשתי שרק ילד חדש יוכל להחזיר לי את הרצון לחיות. בעלי היסס בתחילה, אבל אחרי שבועיים הסכים. ההתנגדות באה דווקא מסי. היא שאלה, 'איפה התינוק יישן?' וכשעניתי שאולי נצטרך לפנות את החדר של לי היא צעקה, 'מה פתאום, אף אחד לא יישן שם'. הבנתי אותה, לא לחצתי עליה. לאט־לאט היא התרככה. בראש השנה שאחרי האסון סי הכינה לנו שנה טובה וכתבה, 'אל תדאגו, בשנה הזו נתרבה'". חלי הרתה בסיבוב החמישי. "לא הייתה לי העדפה. מצד אחד רציתי בת, שתהיה אחות וחברה לסי, ומצד שני רציתי בן כדי שיהיה מי שיגיד עליי קדיש".
רום שינה את חיי המשפחה מקצה לקצה. "לגדל את רום זה כיף גדול. סי משוגעת עליו ומטפלת בו כמו אמא שנייה, ולדעתי הגיל שלי הוא רק יתרון. את לי ילדתי כשהייתי בת 22 וכיום אני אמא מנוסה ורגועה. אני לא דתייה, אבל מאמינה שסי ורום יותר מוגנים ושאלוהים לא יתאכזר אליי שוב".
בחדרו של רום תלויה תמונה של לי. "הוא כמו מלאך ששומר על אחיו הקטן", היא מספרת. לי נוכח בשיח היומיומי של בני המשפחה. "אנחנו מדברים עליו כל הזמן, 'מעניין מה לי היה אומר על זה', ולא אתפלא אם 'לי' תהיה המילה הראשונה שרום יאמר. רום לא נולד במקום לי, ילד הוא לא צעצוע חדש שקונים במקום זה שהתקלקל, הוא אדם בפני עצמו. עם הזמן רום יבין שהוא נולד למשפחה כאובה. זה לא משהו שנגמר, זה לכל החיים. אבל לעולם לא אגיד לרום שהוא נולד רק בזכות העובדה שאחיו הגדול נפטר".
לשלוח ציורים לקבר
"בפעם הראשונה שנפגשנו, מאי התיישבה לי על הברכיים והפכה לבתי", מספרת סופיה תמיר, גננת בת 40 מיהוד, על היכרותה עם בתו של בעלה - רונן, 50, עובד אל על - שהפכה לבתה. לא בת מבטן, אלא בת מבחירה. "מאי הייתה בת 18 כשבעלי ואני הבאנו לעולם את אחותה. היא רצתה שנקרא לה אמילי והתנגדנו, רצינו שם עברי מובהק. קראנו לה הילה".
טוראית מאי תמיר, בתם של מיכל ורונן, שירתה ביחידת המחשוב בתל השומר. לפני שש שנים, ביום הולדתה ה־19, כששהתה בבית סבה וסבתה, היא התאבדה. "עד שזה קרה לא חשבתי על היריון נוסף", מספרת תמיר. "אחותה הילה נולדה אחרי שש שנים של טיפולי הפריה ולא היה לי שום רצון לחזור אליהם. אבל כבר בשבעה אמרתי לבעלי שאנחנו חייבים להביא להילה אחות או אח כדי שלא תישאר לבד בעולם. שנינו היינו שבורים. בנוסף לעצב ולגעגוע ניקר בנו תסכול אדיר. איך לא ראינו ואיך לא מנענו. שנה אחרי האסון אמרתי לרונן שאני רוצה לנסות והוא הסכים".
כיום הם הורים לשתיים: הילה בת שש וחצי ואמילי בת ארבע. "חשבנו לקרוא לה מאיה, אבל לא הצלחנו לבטא את השם מפני שכינוי החיבה של מאי היה מאיוש. אחרי הרבה התלבטויות החלטנו לקרוא לה אמילי. זה השם שמאי בחרה לבתנו הראשונה. בנוסף, השם אמילי מכיל את האותיות של מאי־לי או לי־מאי. אמילי דומה מאוד למאי. זו נחמה קטנה".
בעבר, הבית שלהם היה מרושת בתמונות של מאי. "החלטנו להוריד אותן בעקבות ההתעסקות האובססיבית של הילה. היא מדברת עליה כל הזמן. היא שואלת אותי, 'כשאנשים מגיעים לגן עדן אלוהים ממיין אותם לפי הגיל? יש קבוצה של זקנים וקבוצה של חיילים?' הרבה פעמים היא אומרת, 'חבל שמאי לא פה'. לפני השינה היא מחפשת את מאי. ביום ההולדת של מאי היא מציירת לה ציורים ומבקשת שאניח אותם בקבר. היה לי קשה מאוד להסיר את התמונות של מאי מהקירות, הרגשתי שאני קוברת אותה בפעם השנייה, אבל עשינו זאת כדי שהילה לא תחיה בעולם המתים, אלא כאן ועכשיו. השארנו רק קולאז' תמונות אחד כדי שלהילה ולאמילי תהיה ילדות נורמלית".
ואנחנו בוחרים בחיים
בבית של משפחת ג'אן, לעומת זאת, הנוכחות של מאור עדיין מודגשת ומורגשת בכל פינה. מגיל צעיר מאוד מודעת אוריה לאחיה הבכור שנרצח. "אף פעם לא הושבנו אותה לשיחה רשמית בנושא, אבל גם מעולם גם לא התלחשנו", מספרת אמה, אבלין ג'אן בת ה־58 מנתניה. "היא שמעה שאנחנו מדברים על מאור, ראתה תמונות שלו, והבינה שהיה בבית הזה אדם שכבר איננו. כשאוריה הייתה בגן היא אמרה, 'אני רוצה שהילדים יתנהגו יפה כדי שהמשיח יבוא ומאור יחזור'. כששידרו בטלוויזיה סרט על מאור היא נכנסה לעצב מטורף. במקום לבטא את שמו היא אמרה 'מ"ם, אל"ף, ו"ו, רי"ש'. פנינו למשרד הביטחון וקיבלנו טיפול פסיכולוגי. הפסיכולוגית אמרה שלאוריה יש אינטליגנציה רגשית מעל הממוצע ושאנחנו צריכים להסביר לה מה קרה. סיפרנו לה על הפיגוע. היא ציירה את מאור על האדמה, ציירה אותו באמבולנס ודרשה לדעת מה קרה עם הגופה. הסברנו לה שהיא הוכנסה לארון ונקברה. לפני כמה שנים היא התחילה לבוא איתנו לבית העלמין. הפסיכולוגית מעודדת אותנו לדבר איתה בגובה העיניים".
לפני 13 שנה שכלה אבלין את בנה הבכור, סמל מאור ג'אן (21) בפיגוע התאבדות בצומת שליד קניון השרון. שנה לאחר מכן היא ילדה את אוריה (12), שהיא דודה של ישועה (13) בתו של מאור. כשנרצח, אשתו הייתה בחודש השמיני להריונה. כחודש וחצי לאחר מותו ילדה אלמנתו את ישועה. מאז היא התחרדה, נישאה בשנית וגרה כיום במאה שערים עם בעלה וששת ילדיה.
"מאור למד בישיבת ההסדר נהרדע בנהריה, שכיום קרויה על שמו, והתגייס לגבעתי. הוא היה נשוי פחות משנה, ושלושה שבועות לפני שנהרג הועבר למרכז. הוא קפץ לבקר את חניכיו בתנועת בני עקיבא שחילקו סרטים כתומים נגד ההתנתקות ועמד איתם, כשהגיע המחבל שפוצץ את עצמו. בעת הפיגוע נחתתי עם בעלי, יוסף (64) בבולגריה, בטיול מאורגן", היא משחזרת. "ובדיוק כשנכנסנו למלון התחלנו לקבל אסמסים שדיווחו על הפיגוע. צילצלנו לבני המשפחה והבנו שמאור היה שם ושלא מוצאים אותו. בשלוש לפנות בוקר צילצל הקונסול והודיע שמאור נפצע, אבל לא אמרו לנו שמצבו אנוש. עלינו לרכבת לשדה התעופה, ולמרות שלא הייתה לנו סיבה לחשוש לחייו אמרתי לבעלי, 'אנחנו חייבים ילד'. אין לי מושג למה צצה בי המחשבה. זו הייתה בת קול שחדרה לתוכי".
שעות ספורות אחרי שההורים הגיעו לרמב"ם, נפטר שם מאור מפצעיו. "הסכמנו לתרום את איבריו, ולא ידענו איך להמשיך את החיים". בבית נותרו שלושה אחים: אלירן (כיום בן 33) הדר (28) ואביב (24). "סיפרתי לקצינת הנפגעים על בת הקול במהלך הנסיעה ברכבת", מספרת ג'אן, "והיא הפגישה אותי עם אם שכולה שילדה תאומות. פרופ' עמי עמית חיבק אותי ואמר, 'יש לנו שתי דרכים – דרך החיים ודרך השכול, ואנחנו בוחרים בחיים'. ברוך השם נקלטתי מיד. כשהסתכלתי בלוח השנה די נבהלתי. הריתי בחודש שבו הריתי את מאור. הייתה לי תחושה שהוא כאילו חזר לי לרחם".
ילדיה לא הפגינו התלהבות. "הם שאלו איך ילד שלא הכיר את מאור יוכל להיקלט במשפחה, אבל ברגע שילדתי את אוריה – קראנו לה כך מפני שהיא אור השם, קיבלנו אותה במתנה מהקדוש ברוך הוא – הם התחברו אליה בצורה מטורפת".
את עירית הכירה ג'אן כמה שנים אחרי האסון, "והיא גייסה אותי לעמותה כדי שאספר לאמהות שכולות טריות על התהליך. אני, כאמא שכולה ותיקה, מספרת להן שאוריה החזירה אותי לחיים. קודם היו אנשים שהתחמקו ממני ברחוב מפני שלא ידעו מה לומר לי. מיום שהיא נולדה התופעה הזו נעלמה. כולם שאלו 'איך התינוקת? מה שלומה?' העצב נשאר, וילווה אותנו תמיד, אבל אין צורך להתנצל על הילד שהביא הביתה כל כך הרבה שמחה".
דבריה מחזקים את איילת סלע, אמו של דן, שעדיין לא יודעת מתי ואיך תספר לילדיה, גיתית ונחשון, על אחיהם הגדול. "חודש וחצי אחרי האסון, עירית הזמינה אותנו להרמת כוסית של העמותה. היא בירכה הורים שכולים על נישואי הבן ועל הולדת הנכד, ואני ישבתי שם ולא הפסקתי לבכות. אמרתי לאישה שישבה לצידי, 'אותי בחיים אף אחד לא יברך, אין לי את מי לחתן, נשארתי לבד'. בסוף האירוע, האישה לקחה אותי ביד והובילה אותי לעירית.
"כשהתחלנו לדבר על פונדקאות ספגנו תגובות שליליות. הוריי ואחיותיי התנגדו. הם הטיחו בנו, 'כל כך מהר שכחתם את דן?' אבל אחרי שחזרנו מגיאורגיה עם שני הילדים, אמא שלי ישבה אצלי בבית ואמרה, 'זו הפעם הראשונה שאני שמחה שלא הקשבתם לי' ונישקה את שניהם".
בימים אלה אורן־גונדרס מלווה אותם בראיונות עם נשים שמעוניינות להרות מזרעו של דן. "ילדיו של דן יותר קרובים לו מאחיו. עדיין לא ויתרנו על החלום הזה". סלע עצמה הפכה למתנדבת בעמותה, בתחום של גיור קטינים, ומשתדלת להפיק הנאה מכל שלב של ההורות המאוחרת.
"לא תמיד זה קל", היא מודה, "אני מתעייפת מהר, אבל מזכירה לעצמי שאין הבדל. כשדן נולד עבדתי כמיילדת, במשמרות לילה, וכל הזמן רציתי לישון. בבוקר אני לוקחת אותם למעון יחד עם אמהות בנות 20 שיכלו להיות בנותיי. אותי זה מצחיק. פעם, כשטיילתי עם הילדים ברחוב, מישהי אמרה לילדיה, 'תנו לסבתא לעבור'. נעצתי בה מבט רצחני וסיננתי, 'אני לא הסבתא, אני האמא'. כשהיא התנצלה, 'אבל את לא נראית', אמרתי שזה לא אכפת לי. ויש גם צדדים אחרים. לאחרונה, תוך כדי חיפוש במחשב, נתקלתי בווטסאפ האחרון של דן ובבת אחת נתקפתי בגעגוע. גיתית ונחשון היו בהלם, הם לא ראו אותי מתייפחת ככה. כשהצלחתי להירגע חיבקתי אותם, אימצתי אותם ללב. גם למראה הזה, של אמא בוכה, הם יצטרכו להתרגל".
לפנייה לכתב/ת 
