ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: יונתן בלום
    7 לילות • 20.09.2018
    "בכל בית יש שואה. לא צריך נאצים שיבואו"
    ארבע שנים לאחר מות הגורו שלמה קאלו, שהציל אותה מתהומות הסמים והפך לבעלה, הזמרת רבקה זהר עדיין צוחקת כשמדברים איתה על כת. בנוגע לכך שכל המשפחות חיות בתוך סיוט עצוב ושכולנו צריכים להתנזר ממין ולא לעשות ילדים - היא רצינית לגמרי
    יהודה נוריאל | צילום: יונתן בלום

    רבקה זהר משקיפה מהחלון בחיוך גדול על טרלול החגים והמשפחתיות הדביקה. "החגים באו כדי שמישהו ייצא מהחולין ויחשוב לרגע, מה זה החיים האלה", היא אומרת. "אבל אנשים לא חושבים. רק מתכנסים, אוכלים, וכועסים אם כן באת או לא באת. ואז עולות כל המריבות הישנות. זה לא ייאמן. ואנשים חיים ככה את כל חייהם. צאו החוצה! יש מרחב עצום בחוץ! יש גדר? תפרצו אותה! מי שיכול, שיעז. בלי להרגיש שום אשם. אבל כולם מרגישים אשמים".

     

    איך את מסתדרת באירועים האלה?

     

    "משתדלת לא ללכת. כי כשאני הולכת לכינוסי חברים ומשפחות אני רואה אימה. יש תחושה שלהרבה מהאנשים אין כלום ביניהם. שיעמום טוטאלי. אז פה ושם אני מחליפה משפט עם מישהו, ומוצאת ילד קטן לשחק איתו. כי בילדים יש כנות, עד גיל שלוש, עד שיהרסו אותם. כי מה עושים להם אז? לוקחים אותם לקוד שלך. ילדים הם פתוחים, הם לא מבינים מה זה יהודי, נוצרי ומוסלמי. אבל אז הולכים ומעקמים אותם, ואז כל חייהם הם ינסו לתקן. איזה עצוב".

     

    מה עם ילדים בכלל?

     

    "עדיף לא להביא. אנשים לא קולטים. לאיזה מין עולם אתם מביאים אותם?! אתה עם עצמך לא מסתדר - עוד תביא ילד? איזה מופת תהיה לו? ובגיל שלושה חודשים כבר יש פעוטונים. אז מה עשית? נוצר רגש אשם. אבל הוא לא נפתר, אתה לא מטפל בו, רק אומר, 'בסדר, שיהיה שם'. שכחו מהילדים, זוועה! אבל אם תגיד להם, 'אולי כדאי לא להביא ילדים?' - יטרפו אותך!"

     

    יגידו לך, ומי ימשיך את האנושות?

     

    "יש כל כך הרבה ילדים נטושים, תאמץ אותם אם אתה כל כך רוצה. אבל כולם מתעקשים על ה'שלהם'. זה מעיוות החשיבה, במקום להיות נאור, בוא נטפל במי שאין לו. אבל אני מבינה שאי־אפשר לשכנע אנשים, בכלל. הם לא יתפסו. לך תסביר להם שאתה אומר את זה, בגלל שאתה כל כך אוהב ילדים. אז בקיצור: מי שיש לו שכל, שלא יביא ילדים".

     

    הדברים האלה הם הד לתורה הרוחנית שינקה בצמא מהמורה שלה ובעלה המנוח, שלמה קאלו, שנתעכב עליהם קצת גם בהמשך. אבל קודם כל, זהר היא הילדה בעצמה. בגיל 70 היא נראית נהדר, צוחקת כל הזמן, נעימה מאוד, מרשימה מאוד, עם הראש הגלוח והבגד הנינוח, משרה שלווה. חיה לבדה בצניעות מרבית בבית דירות קטן ביפו. אין טלוויזיה, אין אינטרנט, טלפון סלולרי ישן. על השולחן קפה שחור, שקדים ומשמשים. מסתפקת במועט, לחם־גבינה־עגבנייה. ופעם בהמון זמן, הגילטי־פלז'ר שלה, מקדונלדס. אולי השריד האחרון לתקופה ההיא, על המזרק.

     

    ממול ירוק, שומעים ציפורים. הבית מבהיק מניקיון. זה הספורט שלה, כל בוקר שעתיים, מנקה כמו פעם, עם הספונג'ה ביד, מרצפת אחרי מרצפת. "לגעת בידיים ממש בבלטות. רק כשאתה נוגע זה יוצא נקי. ובזמן הזה אני לומדת שירים חדשים", היא צוחקת. "או כשאני נשענת על הקיר, כמו במשחק מחבואים, עיניים עצומות. שרה מהמקום הזה. מה כבר תעשה? אתה מול קיר. יש בזה משהו מתמעט. ואותו אתה רוצה להביא על הבמה. כמו ילדים".

     

    היא הייתה כזו, טום־בוי סקרנית, כשגדלה בעכו. "ילדה נועזת. מביטה בים הסוער, ודווקא נכנסת אליו. ואז - תעשי את זה עוד פעם. לנסות הכל. ללכת הכי רחוק. וכל הזמן לשאול, אוקיי, אז מה כל זה?" היא מספרת. בת אחת בין שלושה בנים, נולדה ביחד עם המדינה, יוני 1948, למשפחת זינתי ששורשיה במרוקו. היום היא מביטה על התעוררות השסע המזרחי־אשכנזי בהשתאות גדולה. "בילדותי זה לא היה נוכח בכלל. מעניין איך הוא חוזר עכשיו", היא אומרת. "פעם שלמה אמר, 'היהודים, אין כמותם גזענים'. אז אחר כך מתפלאים שאנחנו נלחמים בעם אחר? בתוך העם שלך אתה נלחם!"

     

    היא הייתה קשורה מאוד לאבא שלה, מפקד תחנת מכבי אש בעכו. עד שבגד באמה, ולא היה יכול לחיות יותר עם הבושה. "הוא היה קסם של אדם. הייתי בת 14 ולא הבנתי מה זה אומר. אבא אמר לי, 'תשמעי סיפורים עליי, ואל תאמיני להם'", היא מספרת. "אבל לא חייבים למות! אתה לא חייב להרוג את עצמך בגלל זה! היום אני יכולה להגיד את זה. אבל אז הוא לא היה יכול לחיות עם עצמו, אחרי המעשה הזה".

     

    זו הסיבה?

     

    "במאה אחוז. אמא שלי אמרה לו באותו ערב: 'אני עושה את הדגים שאתה אוהב. הכל בסדר'. ואבא ענה, 'אם את היית עושה לי את זה, לא הייתי סולח'. איזה נורא! הוא לא היה יכול לחיות עם עצמו".

     

    זהר מחתה דמעה שקופה והמשיכה אל הישראליות: חניכת הנוער העובד, תלמידה בבית הספר החקלאי בנהלל, 'תשואות ראשונות', ניסתה להתקבל ללהקת הנח"ל. אחרי שנדחתה - באמת? אותה פיספסתם? - המשיכה לצוות הווי של חיל הים. ישראל של אחרי ששת הימים, 'מה אברך' הפך להמנון קדוש. עם השחרור המשיכה למופע 'צץ וצצה' משירי אלתרמן, והלאה לפסטיבל הזמר, 'על כפיו יביא', שני האלבומים הראשונים עם 'רבי עקיבא' ו'נגן לי ירדן', המחזמר 'אירמה לה דוס', או 'גלי' מפסטיבל שירי הילדים. קלאסיקות אחת־אחת.

     

    וכל זה, קריירה מזהירה של - כמה, חמש־שש שנים וזהו? - נקטע עם נישואיה לביל קרינסקי האמריקאי, שהיה הסאונדמן שלה. באמצע הסבנטיז עזבו לאמריקה, שם החלה הסאגה הארוכה של חייה, שנפרשה כבר פעמים רבות. בתמצית: בעלה יצא מהארון והחל לנהל רומן עם גבר אחר, לפעמים תוך שהוא מאלץ אותה להשתתף. זהר מצידה מצאה מאהב צעיר, שהכיר לה את עולם הסמים הקשים. היא טבעה בהתמכרות ממושכת להרואין, הייתה פעמים רבות על סף מוות, שלד־חי שמתקיים מהופעה להופעה, ממנה למנה, ומפח אשפה אחד למשנהו. בתוך כל זה, כבר הייתה אם לבת, תמה, שנותרה באמריקה. היה מפגש מחודש וקצרצר ב־2010, שהוצג גם בסרט הדוקומנטרי 'לשוב בחזרה', אבל תמה לא רצתה להישאר עם זהר בקשר - "אתה יכול להביא מישהו עד המים, לא לשתות. לא רוצה? את זה היא צריכה לפתור".

     

    זהר חזרה ארצה ב־85' עם 'הדרך אל הכפר' שהצליח. נקייה פיזית, עדיין לא נפשית, וזה הדבר הקשה הרי. ואז, לאחר שנפלה גם בארץ לשאול התחתית של ההרואין, פגשה את שלמה קאלו. מנהל בדימוס של מעבדה בקופת חולים, שעבר הארה והפך לכותב פורה מאוד ואחד ממורי הדרך המעניינים והמשפיעים בארץ. קאלו היה בתחילת הדרך מעין גורו ניו־אייג'י, המדבר על הארה ומתרגם טקסטים של הבודהה ושל פטנג'לי, ואז עבר שינוי ואימץ את ישו.

     

    זהר הייתה תלמידתו והפכה לימים לאשתו (כדת משה וישראל). עוד בתחילת הקשר ליוו את השניים כותרות רועשות: "שמועה מהלכת בעיר: רבקה זהר הצטרפה לכת". הטענות שרחשו סביב, כאילו מדובר בכת של ממש, מעולם לא הוכחו. זהר מצידה סיפרה על המבחנים החמורים שקאלו העמיד אותה בהם, לשם שליטה עצמית וכיבוי הרצון. למשל כשביקשה את בקבוק הבושם שהיא אוהבת במיוחד. קאלו התיר לה לעשות כך. ואז פקד עליה לשפוך את כולו. "ידעתי שאם אני אגיד מילה, זה נגמר. לא אוכל להיות תלמידה. אז שפכתי", היא מספרת. "לשלוט באיפוק, כשהיצר לא שולט".

     

    היה גם מבחן של להפסיק לשיר?

     

    "בטח. אחרי פעם אחת שהופעתי הוא אמר, 'שירת הברבור שלך הייתה עכשיו'. ולא התנגדתי בכלל. רציתי ללכת עד הסוף עם מישהו, תוך ביטחון מוחלט שזה הדבר הנכון. רק אין פשרות. סבמישן מוחלט".

     

    אבל יש כאלה שמנצלים את הכוח הזה לרעה. מאוד לרעה. איך נדע להבדיל?

     

    "איך יודעים שיש הבדל? כשנותנים כסף. אצל שלמה קאלו, פרח הוא לא לוקח. מעולם לא קיבל מתנות, שום אגורה. היו מגיעים אנשים על סף התאבדות, היה יושב שעות עד שמחזיר אותם לחיים. זה ההבדל. לא רודן. מנהיג".

     

    בדברים המאוחרים של קאלו יש גם ישוע, המשיח בן האלוהים לשיטתם. הוא קיים?

     

    "הוא קיים. גם אדם מואר, וגם בן אלוהים. אבל העם הזה (היהודים) לא מקבל את זה. כמו להיתקע בכיתה א'. היהדות אמרה, 'דמו עלינו ועל בנינו' – והם נשארו לבד", היא מוסיפה (זהר מצטטת את המשפט המפורסם מתוך "הבשורה על פי מתי", אותו אומרים היהודים לפונטיוס פילאטוס כשהוא מבקש לשחרר את ישו, ודורשים לצלוב אותו – י"נ). "ואת זה (היהודים) יצטרכו לפתור. כי בלעדי הצעד הזה, הם לא יוכלו להגיע. כי אלוהים הוא האבא של כולם. אין בו ניגודים. רק הדתות עשו את זה. הן זורעות שנאה. אלוהים הוא אהבה, נקודה. ועד שיבינו את זה, יהרגו אחד את השני".

     

    את מקיימת מצוות של דת כלשהי?

     

    "לא צריך. כל הפולחנים האלה לא קשורים לאמונה. ואיפה שיש ממון, בכלל להיזהר. אתה בא לבקש עזרה מאיזה רב, מה הוא לוקח כסף?"

     

    זהר שוב מצחקקת. "ראית את המשחק של סרינה?" היא שואלת כחובבת טניס מושבעת. "אין הישג אמיתי אם אין בו ענווה. אז סרינה יכולה להשיג את כל המדליות והתארים. אבל אף אחד לא אומר לה, לנצח זה לא הדבר הכי חשוב, אלא הג'נטלמניות. וכל המיליונים והתהילה לא שווים אם אתה לא עניו".

     

    ארבע שנים מאז פטירתו של שלמה קאלו. את ממשיכת דרכו?

     

    "לא אוהבת להגיד את זה. זה לא נכון. אם כל מיני אנשים שואלים אותי שאלות, אני מנסה לענות בשיא הכנות".

     

    בלימוד קבוצתי?

     

    "לא. אבל מדברת עם חברים, משפחה וילדים. גם דרך ההופעה מתעורר משהו. זו כנראה הדרך שלי. אתה פוגש שכן. באוטובוס. על הבמה. הקול עצמו מעורר את מהות האדם. כמו אחרי טבילה. מתנקים".

     

    תמיד היו דיבורים מסביב שזו "כת". "רבקה זהר הייתה ג'אנקית והיום היא משיגינע".

     

    (צוחקת) "כן, מכירה. היו דיבורים מסביב כי אנשים לא הבינו. אז אמרו. שטויות. לא התרגשתי. את מבינה שהם לא מבינים. אז בשביל מה להתגונן".

     

    ומה שמייצר הכי הרבה אש הוא ההתנזרות. כותרת: "הכת הפורשת מיחסי מין".

     

    "לא. שלמה דיבר על נאמנות. ההימנעות מובילה לאהבה אמיתית. הרי כשיש לך בן זוג לאהוב, בהתחלה זה עוד קורה, אבל המין פוחת. ואם אין רעות וכנות, לא יישאר כלום מזה. כשיש הבנה מהי תכלית החיים, יש זיקה בין בני אדם. וגם לא חייבת להיות זוגיות. אפשר להיות חברים טובים. וכל היתר הוא זיוף".

     

    אפרופו מיניות ובעלך הראשון שיצא מהארון, העידן הנוכחי והחירות המינית משחררים הרבה מאוד אנשים.

     

    "בעניין הלהט"ב יש שינוי לטובה. כי מי קבע מה זה 'נטייה טבעית'? בני אדם קבעו. אבל בסופו של דבר, כולם צריכים להשתחרר ממין. ולא להגיד, וואו, איזה כיף יש בזה. תיקח זוג, תוך כמה זמן זה נגמר? חודש? שלושה חודשים? ואז מתחילים להסתיר. ולזייף. ולשקר. החולשות מפילות בני אדם. לכן צריך להשתחרר ממין".

     

    ועוד דבר אחד, שאלת־השאלות של איוב והמין האנושי: למה קורים דברים רעים לאנשים שעשו טוב? או בניסוח הפופולרי, איפה היה אלוהים בשואה?

     

    "לא אלוהים הביא את השואה. בני אדם שמתרחקים מהאמת הביאו את זה על עצמם. יש סיפור זן, על עיט שהולך לטרוף יונה, מול שלושה אנשים שתולים שמלות לייבוש. האחד אומר, 'טרוף אותה', והשמלה נופלת מהחבל. השני אומר, 'אל תטרוף אותה', והשמלה נופלת מהחבל. השלישי לא אומר כלום, והשמלה נשארת. אז מה בכלל אתה מערב את אלוהים?

     

    "השואה היא לא ממנו. השנאה בין בני אדם ובין הדתות עושה את זה. אם העם הזה היה 'עם נבחר' - הוא איבד את זה. כי עם נבחר משמש מופת והעם היהודי, שחווה על בשרו מה זו גזענות, לא למד כלום. זה היה צריך להביא אותך להיות טוב. קרה ההפך", היא אומרת.

     

    "ותבין: בכל בית יש שואה. עם כל השקרים וכל הטיפול בילד. לא צריך נאצים שיבואו. איזו אימה יש בתוך הבתים! כלפי חוץ חיים של פוסטר, ובתוך הבית, שקרים בין בני אדם, זוועה! הייתי בחתונה לא מזמן. שאלתי את הנגן, 'אתה מרגיש עצוב פה?' ענה, 'לא. חתונה שגרתית, עצים ודשא'. ובעיניי, הדבר הזה היה כל כך עצוב! אנשים מחופשים, לבושים חגיגי - ואין ביניהם כלום. אז הנה לך שואה. ופה לא שואלים איפה אלוהים. אתה עושה את זה!"

     

     

    × × ×

     

    בשעות הפנאי היא שומעת מוזיקה וקוראת. שומרת מרחק מהטלוויזיה. "פעם עליתי לשכנה וראיתי לרגע את התוכנית הזו, תחרות אוכל. זוועה", היא אומרת. כמובן כבר הציעו לה להשתתף ב'האח הגדול VIP', כמובן היא סירבה. "לא בשבילי. יש בזה הרבה כסף? אז דווקא בגלל זה. רצו גם שאהיה שופטת בריאליטי מוזיקה. סירבתי. כי אני לא הולכת להדיח אף אחד".

     

    'איזה אושר'. זה שם המופע החדש שלה שתשיק בהיכל התרבות בראשל"צ ב־27 בספטמבר ותארח את מירי מסיקה. מופע קברטי, בהפקתו המוזיקלית של לירון לב שהולך איתה כבר שנים ארוכות, הרכב עשיר, וידיאו־ארט, ובין לבין כמה דיבורים על החיים. ועוד מנהל מוזיקלי, שהיא שומרת בחשאי, ומכנה אותו my ghost. דמות מוכרת שמעדיפה להישאר בצללים. הגוסט גם אחראי לקאבר של your ghost (מייקל סטייפ וקריסטין הרש), או לשילוב החינני של Rehab של איימי וויינהאוס. היום בטח שאפשר לצחוק עם זה.

     

    הקול של זהר, תודה ששאלתם, עדיין נפלא. במופע היא תבצע שירים חדשים וגם כמה מהקלאסיקות שלה. "רציתי לא להופיע עם קלאסיקות בכלל. אבל הגוסט אמר, אי־אפשר בלי. אז שזרנו, גם וגם". על הדרך כבר הספיקה לעשות שולם עם שניים מהמהוללים שבשיריה, שסירבה לבצע במשך שנים.

     

    "לא יכולתי לשיר את 'מה אברך', כי הפריע לי המשפט, 'לא עוד יברכוהו, לא עוד יבורך'. איך אפשר לעצור את אלוהים ולא לברך מישהו? ועוד מי שהלך?" היא מספרת, "עד שפגשתי אדם בדיזנגוף שאמר לי, 'שכלתי בן. והדבר שהכי מנחם אותי הוא 'מה אברך'. אז אני שרה אותו. רק בשינוי קל: אני מורידה את ה'לא'. עוד יברכוהו. עוד יבורך". גם 'זמר שלוש התשובות' סבל הקפאה, בגלל התוכן השוביניסטי־מחריד. "לבסוף ויתרתי. כי זו יצירה שעומדת בפני עצמה. זו נערת החלומות של אלתרמן. אז מה עכשיו אני חופרת?"

     

    את המופע היא פותחת בשיר בערבית, השפה שחזרה אליה מהילדות בעכו. שיר שהיא כתבה ומבצעת א־קפלה, גם בפניי, טבעי על המקום, פשוט ונפלא. "תסתכל על החצר למטה", היא מוסיפה. "יש כאן משפחה מוסלמית. שלושה ילדים שאני משחקת איתם כל יום. זה התחיל כשהם זרקו עליי ענפים, ירקו עליי. אמרתי, מה אכפת לי. אני לא משחקת ככה. הולכת הביתה.

     

    "אחרי שנתיים נהיינו החברים הכי טובים. יום אחד הם שאלו: 'את עומדת דום ביום הזיכרון?' כן. 'אבל את משלנו?' בטח שאני משלכם. 'אז איך?' נכון שאני מאמינה באלוהים? אז אני משלנו, עניתי. ואני עומדת דום כי אנשים סבלו. אמרו לי, 'טוב בסדר. אז גם אנחנו נעמוד דום'. ולמחרת הם הביאו לי לב משוקולד. אתה מבין? במטר שלך אתה יכול לפתור את זה ברגע. לא חוק הלאום או לא חוק הלאום - במטר שלך, יש שכן מעם אחר? תהיה אליו טוב. אתה רואה בנאדם, איאד ומוחמד, והכל נהדר. ברגע שנכנסים פוליטיקאים, וברגע שהולכים אחד למסגד ואחד לבית הכנסת, שם קורה הדבר הנורא. האנושות הביאה על עצמה משהו לא פשוט. אבל עם רצון כן, היא תצא מזה".

     

    ב 27.9 תארח רבקה זהר את מירי מסיקה במסגרת פסטיבל המוסיקה של ראשון לציון

     

    yehuda.nuriel@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 20.09.18 , 17:16