סיימון סינג כבר היה מעריץ נלהב של הסימפסונים כשהתיישב מול הטלוויזיה אי שם בשנת 2006 כדי לצפות בשידור חוזר של אחד הפרקים בסדרה. אלא שתוך כדי צפייה בפרק 'הקוסם מאוורגרין טראס', שבו הומר סימפסון מחליט להפוך לממציא, בין בדיחת בירה אחת לבדיחת דונאטס אחרת - סינג זיהה על המסך משהו שלא הבחין בו עד אז.

"במהלך הפרק הומר עובד במרתף וכותב נוסחאות על לוח", סינג מספר. "זה נראה בהתחלה כמו משוואות אקראיות וחסרות פשר, אבל פתאום שמתי לב שאחת המשוואות האלה היא ניסיון לחזות את המסה של חלקיק הבוזון־היגס, מה שמכונה 'החלקיק האלוהי', שעליו כתבתי את הדוקטורט שלי. הסתכלתי על השורה הבאה במשוואה, וזה היה ניסיון לפתור את המשפט האחרון של פרמה".

המשפט האחרון של פרמה הוא אולי לא המשפט החשוב ביותר בתולדות המתמטיקה, אבל הוא כנראה המשפט הכי חשוב בהיסטוריה של סיימון סינג – שספרו מ־1997, הנושא את אותו שם, הפך לרב־מכר בינלאומי. אחריו הגיעו 'סודות ההצפנה' ו'המפץ הגדול' שהפכו אותו לאחד מבכירי הכותבים בעולם על מדע פופולרי (כל ספריו תורגמו גם לעברית), וגם 'ריפוי או פיתוי' שבו הציג מניפסט בגנות הרפואה האלטרנטיבית שכבר עלה לו בתביעת דיבה. לפני כן היו תוכניות וסרטי מדע מצליחים שהפיק וביים לערוצי הטלוויזיה הבריטיים.

לרשימה המכובדת הזאת מצטרף עכשיו תרגום עברי לספרו האחרון של סינג, 'הסודות המתמטיים של הסימפסונים' (הוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, בתרגום חיים שמואלי), ספר שנולד, כאמור, מהשידור החוזר ההוא. "כשראיתי שהומר מנסה להוכיח את המשפט האחרון של פרמה, הבנתי שיש פה עניין, שמישהו בצוות של הסימפסונים מאוד אוהב מתמטיקה ופיזיקה. התקשרתי לאחד הכותבים שהופיעו ברשימת הקרדיטים, דיוויד ס. כהן, וגיליתי שהוא בעל תואר ראשון בפיזיקה, שהוא פירסם מאמרים בנושאים מתמטיים, ושגם לחלק גדול מהכותבים האחרים שם יש הכשרה דומה. חלקם אפילו בעלי תואר שני ושלישי במתמטיקה, ועבדו תקופה מסוימת כחוקרים. דיוויד סיפר לי שהם משלבים התייחסויות למתמטיקה ופיזיקה כל הזמן, והחלטתי שיש פה נושא מצוין לספר: המתמטיקה שחבויה בסדרת הטלוויזיה הכי פופולרית בעולם".

סיימון סינג

סינג טס ללוס־אנג'לס באוקטובר 2012 כדי לבלות שבוע עם צוות הכותבים של הסדרה, האנשים ש"מבריחים רעיונות מתמטיים לפריים־טיים כבר קרוב לרבע מאה", כמו שהוא כותב בספר. "למפגשי עריכת התסריט נוסף לפעמים נופך של שיעור בגיאומטריה או של סמינר בתורת המספרים", סינג מספר, ומתכוון למשל לפרק שבו ליסה מדגימה איך ניתוח סטטיסטי יכול להוביל קבוצות בייסבול לניצחון, או למשוואה המפורסמת של איינשטיין - E = mc² - שמבליחה להרף עין על קוביות המשחק של מגי.

"הם קיבלו אותי יפה והקדישו לי הרבה זמן. אני חושב שהם מאוד נהנו מהעובדה שמישהו מתעניין עד כדי כך ברמיזות המתמטיות שלהם. התמזל מזלי והוזמנתי גם לקריאה ראשונה של תסריט לפרק חדש, עם כל השחקנים, רגע לפני שמתחילים לצייר".

איך הסוכן שלך קיבל את זה שבמקום לפצח את סודות היקום אתה כותב ספר על הסימפסונים? הוא לא פחד שלא יהיה לזה קהל?

"תראה, כשאנשים שומעים על הספר הזה בפעם הראשונה, הם לרוב באמת לא מבינים למה צריך לכתוב אותו. אבל אני נהנה לראות את התגובות שלהם. חוץ מזה, יש המון אנשים שאוהבים מתמטיקה, והרבה מאלו שאוהבים מתמטיקה אוהבים את הסימפסונים – כי חייבים להודות, זו קצת סדרה של חנונים – אז למה שלא יהיה לספר הזה קהל?"

*

סיימון סינג – דוקטור לפיזיקה גרעינית, בריטי ממוצא הודי שבעצמו מסופר קצת כמו בארט סימפסון – הוא בהחלט חנון כזה. מהסוג שמאמין, באמת ובתמים, שהתפלפלויות על מגוון הסוגים של האינסוף מעניינות את הקורא הממוצע. למרבה המזל, את הידע המורכב הזה, את ההתלהבות הכנה שלו מעולם המספרים, הוא יודע לתווך בספריו באופן קליל וקומוניקטיבי, שלא יבריח גם את מי שנכשל בבגרות במתמטיקה. עובדה שהוא זוקף לזכות היותו צרכן מושבע של טלוויזיה פופולרית, וגם איש טלוויזיה לשעבר.

"בטלוויזיה אתה לומד לכתוב בצורה מאוד מתומצתת, קצרה ומדויקת, שתפנה לקהל רחב מאוד. אני צופה בהכל, מתוכניות ריאליטי דרך סיטקומים ושעשועונים ועד סרטים דוקומנטריים. למעשה, הסוג היחיד של תוכניות שאני לא צופה בהן הוא סדרות הדרמה האלה שנמשכות מאה ומשהו פרקים. החיים קצרים מכדי להתמכר ל'האוס' או ל'משחקי הכס'.

"העונה הראשונה של הסימפסונים שודרה בזמן שעבדתי במאיץ החלקיקים CERN שליד ז'נווה, אחרי שסיימתי את הדוקטורט שלי בקיימברידג'. אני זוכר שחזרתי הביתה וראיתי את האחיין שלי צופה בזה, התחלתי לצפות יחד איתו והתמכרתי. אנשים חושבים שזו סדרה לילדים, אבל היא נכתבת באותה מידה עבור מבוגרים, ויש שם הרבה התייחסויות דקות ואינטליגנטיות לנושאים רציניים כמו פוליטיקה, קולנוע, ספרות. וכמובן מתמטיקה".

איך הם מסבירים את זה שלכל כך הרבה מהכותבים שם יש תואר ראשון, שני או דוקטורט במתמטיקה?

"אין להם הסבר, אבל אני משער שזה קשור לעובדה שמתמטיקה עוסקת בהיגיון, אבל גם בבדיקה של מה שקורה כשמותחים את ההיגיון הזה או שוברים אותו – וזה נכון גם לגבי הומור, שמבוסס על מתיחת הגבולות הנורמליים, במיוחד בסדרה קומית מאוירת. מעבר לזה, עבודה על תיאוריה מתמטית מזכירה מאוד עבודת כתיבה של קומדיה: אתה יושב, חושב על סצנה או על סיטואציה מתמטית, ואז מנסה לחשוב איך לפצח אותה – בידיעה שיכול להיות גם שאין לזה תשובה, או לפחות לא תשובה טובה".

אבל ממתי מתמטיקאים הם אנשים מצחיקים?

"מתמטיקאים הם אנשים נורא מצחיקים. הרבה קומיקאים בריטים למדו מתמטיקה באוניברסיטה – יש משהו במוח המתמטי שמזהה הומור ומעריך הומור. יש גם תופעה עולמית של קומיקס והומור רשת שסובב סביב מעבדות למתמטיקה, ויש לזה מיליוני צופים ברחבי העולם. זה הומור מאוד חנוני, אבל הוא מאוד מצליח. לפני 20 שנה הוא פשוט נשאר בגבולות המעבדה, בין החוקרים, והיום אפשר לפרסם אותו ברשת והוא מגיע למיליונים ברחבי העולם".

אז האזכורים המתמטיים בסדרה הם בעצם בדיחה פנימית של הכותבים?

"ככה זה התחיל. זה פשוט שיעשע אותם ואיתגר אותם. אבל כשהאינטרנט התפתח וצבר תאוצה, הם התחילו לקבל תגובות על כל ההתייחסויות המתמטיות האלה. הם הבינו שבמשך שנים אנשים שמו לב לבדיחות הפרטיות שלהם, והם פשוט לא ידעו על זה. ואז הם התחילו לשלב יותר מתמטיקה, במכוון. הם בעצם התחילו לשלב אזכורים מתמטיים שהם היו רוצים לראות בטלוויזיה בתור ילדים. כל הכותבים האלה הרי היו ילדים שאהבו מתמטיקה, וכשאתה בן 12 או 13 ומתעניין במתמטיקה אתה יכול להרגיש די בודד. אז זו הייתה המטרה – להראות לילדים האלה שגם הכותבים של הסימפסונים אוהבים מתמטיקה, ושזה לא כזה מוזר או חריג".

כמה אנשים בכלל מבינים את הבדיחות והרמיזות האלה?

"מעטים. אולי אחד מכל אלף צופים".

זו הערכה מאוד אופטימית.

"נכון, יש בסדרה התייחסויות למתמטיקה ברמה מאוד־מאוד גבוהה, שרק אנשים בודדים מסוגלים בכלל לזהות, שלא לדבר על להבין. אני בעצמי הייתי צריך לעצור וללכת לבדוק לאילו משפטים או השערות הם מתכוונים, ומה בעצם הבדיחה, כדי שאוכל להסביר אותם בספר".

אז הכותבים של הסימפסונים הם בעצם אקדמאים מתוסכלים?

"יכול להיות. הם אומרים שהם מתגעגעים למחקר ותוהים לא פעם איך זה היה יכול להיות אם הם היו נשארים באוניברסיטה. אבל אני חושב שכשהם עוצרים לחשוב על זה, הם מבינים שהכתיבה לסדרה היא הייעוד שלהם בעולם הזה. הם היו יכולים להיות מתמטיקאים לא רעים, אבל הפכו להיות מהכותבים הקומיים הגדולים בעולם. במידה רבה זה גם הסיפור שלי".

מה זאת אומרת?

"אני כתבתי דוקטורט בפיזיקה, וחשבתי אז שזה הדבר הכי גדול בעולם. ואז התחלתי לעבוד במעבדה, וראיתי ששאר החוקרים שם הם באופן משמעותי הרבה יותר טובים ממני. לא הייתי חכם או חד מספיק. לעומת זאת, בכל מה שקשור לספרים ולתוכניות טלוויזיה שעשיתי, אני מצליח מאוד במה שאני מנסה לעשות, שזה לגרום לאנשים להתעניין במדע פופולרי. הבנתי שאם אני לא יכול להיות חוקר בעצמי, אני אנצל את היכולות שלי כדי להעביר ידע מדעי לכלל האוכלוסייה. מבחינתי, אם מה שאני עושה לא יכול להגיע לקהל של מיליוני אנשים - לא רק בבריטניה, אלא גם בישראל ובפינלנד ובברזיל - אז זה בזבוז זמן".

זו תקופה טובה להיות גיק. נראה שהחנונים שולטים בעולם. לפני 20 שנה לא היו סדרות כמו 'המפץ הגדול', שהגיבורים שלה הם מדענים.

"זה נכון. הבן הגדול שלי בן שמונה, והוא כבר מבין היטב שגיקים הם מגניבים ושזו גאווה להיות חנון. החברה מתחילה להבין שהגיקים עזרו לבנות את העולם המודרני ושהם אלו שיעצבו את העתיד שלנו. כמובן שהמדע הוא לא העניין המרכזי בסדרה כמו 'המפץ הגדול', אבל זה נפלא לראות שמדענים הופכים להיות חלק מהשיח המרכזי, שחנונים יכולים להיות גיבורי תרבות. מעבר לזה שזו גם סדרה מאוד מצחיקה – אשתי ואני מאוד אוהבים אותה. אנחנו צופים גם בסדרת הספין־אוף שעשו לה, 'שלדון הצעיר'. למעשה, שיר הנושא של 'המפץ הגדול' נכתב בזכותי".

תסביר.

"כשהתחילו לעבוד על הסדרה הזו, וכבר קראו לה 'המפץ הגדול', ההפקה פנתה לאד רוברטסון, הסולן של הלהקה הקנדית ברנייקד ליידיז, וביקשה ממנו לכתוב את שיר הנושא. הוא סיפר לי שהוא לא כל כך רצה לעשות את זה בהתחלה, אבל אז נזכר שהוא קרא את הספר שלי, שגם הוא נקרא 'המפץ הגדול', ואחרי שחזר אליו הוא כתב את שיר הפתיחה. לפני כמה שנים הברנייקד ליידיז הופיעו בלונדון, והוא הזמין אותי להופעה שלהם וסיפר לי על הקשר שלי לשיר הזה".

*

אם להאמין לסינג, יכול מאוד להיות ש'הסודות המתמטיים של הסימפסונים', שיצא במקור ב־2013, הוא ספרו האחרון. "אני לא יודע אם אמשיך לכתוב ספרים. עברו הרבה שנים מאז הפעם האחרונה שהיה לי רעיון לספר. זה קשור גם לעובדה שבעולם של היום יש כל כך הרבה מידע נהדר שנגיש לכולם בחינם באינטרנט - מאמרים קצרים וארוכים על כל נושא, פודקאסטים, סרטי וידיאו - שאני מניח שפחות אנשים קוראים ספרים. זה לא בהכרח רע או טוב, זה פשוט המצב. אז למה שאנשים יקראו עוד ספר שאני אכתוב? אני בעצמי לא זוכר מה היה הספר האחרון שקניתי שעסק במדע. אם אנשים צעירים רוצים היום לכתוב על מדע פופולרי, עדיף להם לפתוח בלוג או להקליט פודקאסט".

בינתיים הוא מתעל את כישוריו כדי לפתור את הבעיות של מערכת החינוך הבריטית. "מערכת החינוך לא יודעת לקדם ילדים עם יכולות מתמטיות גבוהות. לקחת את המעטים שבאמת טובים בזה, שיש להם תשוקה למקצוע, ולהפוך אותם למצוינים. וזה חבל, כי הילדים האלו יהיו אלו שיוכלו לשנות את העולם. בשנתיים האחרונות עבדתי עם ארבעה בתי ספר, במטרה לאתר את הילדים שמצטיינים בכיתה ולדחוף אותם להישגים גדולים יותר, ובשנה הבאה אני כבר אעבוד עם 13. ואם המודל הזה יצליח, אני אשמח להרחיב אותו למאות בתי ספר ברחבי בריטניה".

הם בטח לא יתנגדו שתקרין להם פרקים של הסימפסונים. יש פרק שאתה אוהב במיוחד?

"מבחינה מתמטית, הפרק האהוב עליי הוא 'בית עץ של אימה 6'. זה פשוט פרק יוצא מן הכלל, שבו הומר נלכד בטעות בעולם של שלושה ממדים, כשהוא מנסה לחמוק מהאחיות של מארג', פטי וסלמה. אבל בתור בן להורים שהיגרו לאנגליה מהודו, אני מאוד אוהב פרקים שבהם יש תפקיד משמעותי לאפו נהספימפטלון, המוכר במכולת".

הסדרה דווקא חטפה לאחרונה לא מעט אש בארצות־הברית בגלל הדמות הזו. טענו שזה ייצוג מעליב של אנשים ממזרח אסיה.

"כן, שמעתי על זה. תראה, אני גדלתי באנגליה, אולי החוויה של הקהילה ההודית כאן היא שונה מהחוויה של הקהילה ההודית בארה"ב. כשאני הייתי ילד, מעט מאוד הודים הופיעו בטלוויזיה. כל פעם שזה קרה – אם נניח בחור הודי היה משתתף באיזה חידון טלוויזיוני או משהו כזה – כולנו היינו רצים לטלוויזיה בהתרגשות. ככה שמאוד שמחתי לראות דמות כמו אפו".

מבין עשרות הופעות האורח בסדרה, לא מפתיע שסינג אוהב במיוחד את זו של פרופ' סטיבן הוקינג, שתרם לסדרה את קולו ואת דמותו המצוירת ארבע פעמים. "מאוד התרגשתי כשהוא בא לשמוע אותי מרצה בקיימברידג' על המתמטיקה של הסימפסונים", סינג מספר על הוקינג, שהכתיר את הסדרה בתור "הדבר הכי טוב בטלוויזיה האמריקאית". לא פלא שבביקורו הראשון בספרינגפילד, בעונה העשירית, התקנא הוקינג ברעיונות הקוסמולוגיים של הומר סימפסון: "התיאוריה שלך על יקום בצורת דונאט מעניינת מאוד... אולי אני אגנוב את זה ממך". •