הארבע // סקוט גולוויי - מאנגלית: יוסי מילוא - כתר - 312 עמודים

מי שחרד מעתיד דיסטופי בנוסח נבואות הזעם של יובל נח הררי, שבו ינוהלו החיים על ידי אלגוריתמים, עשוי למצוא נחמה בזרועות 'הארבע'. מחבר הספר, סקוט גולוויי, משוכנע שההשקעות העצומות של גוגל בטכנולוגיות בינה מלאכותית חדשות, שלכאורה היו אמורות לבשר את מות הרצון החופשי, או ההשקעות של פייסבוק בטכנולוגיות של מציאות וירטואלית, שנטען כי יגרמו לנו לאבד עניין בקשרים עם אנשים ממשיים – לא יובילו לעולם שונה מהותית מזה שאנחנו מכירים. במקום זה, גולוויי מתעניין בסוגיות ארציות בהרבה, ובראשן השאלה הרכילותית: מי מבין ארבע ענקיות הטק שאליהן שם הספר מתייחס – אמזון, אפל, פייסבוק וגוגל – תגיע לשווי שוק של טריליון דולר.

מאז נכתב, בראשית 2017, כבר התקבלה תשובה לקושיה, אפילו שתיים. באוגוסט השנה חצתה אפל ראשונה את הרף, וחודש אחר כך עשתה זאת גם אמזון. אגב, גולוויי דווקא הימר שאמזון תהיה ה"חברה הראשונה במועדון ה־T". אבל בינינו, למי אכפת. אולי רק ליחצני הספר, משום ששאלת המחקר שניצבת בליבו התיישנה עוד בטרם חצה את האוקיינוס.

'הארבע', שמתיימר לפצח את "הדי־אן־איי הסמוי" של החברות המכונות "ביג־טק", מציג ניתוח מפורט של דרכן לצמרת. הוא מלווה בגרפים ובאיורים פופיים וכתוב בגובה העיניים, נע בין ברק שנון לרגעי וואט דה פאק ("מבחינת העובדים בענף הקמעונות, שניהם (שני יזמים בענף) צאצאים של איין ראנד וצ'רלס דארווין שגודלו בידי דארת' מול ממלחמת הכוכבים"). בהקשר הזה, התרגום החצצי, עתיר העברותים (פייסבוק העתיקה מסנאפצ'ט "עדכונים מהירים, סיפורים, מסנני סלפי..." - במקום פושים, סטוריז, פילטרים), לא מקל על החיים. התוצאה היא ספר טראשי משהו, למרות הרזומה של כותבו – פרופ' למינהל עסקים שבעצמו פתח וסגר שורת חברות בתחום הטכנולוגיה.

כשגולוויי מתעסק במה שהוא טוב בו, כלומר בניתוח כלכלי־עסקי של התופעה, הוא מצליח לטוות סיפור מעניין ולנסח תובנות נאות. אבל כשהוא מנסה לחרוג למחוזות פסיכו־סוציולוגיים, העסק קורס. דוגמה טובה היא הפרק הראשון על אמזון: הוא אמנם מלא מידע מעניין על דרכה של חברת הקמעונות לצמרת, אבל כשגולוויי מפליג להסבר אבולוציוני, לא פחות, שלפיו אמזון עונה על הצורך שלנו לאגור מאז ימינו כציידים־לקטים, הוא לא אומר בזה כלום. אין בכך כדי להסביר למה דווקא אמזון הפכה לסנסציה, ולא אחרות, והרמיזה שזה רק משום שהשכילה לקצר את זמן אספקת המשלוח ליממה עד שתיים - מגוחכת. האם זה נתון כה חיוני להישרדותנו כמין? חולשה דומה ניכרת גם בשורת קביעות שרירותיות שמפוזרות לאורך הספר, כמו "לאפל יש הגנטיקה הטובה ביותר בין הארבע והסיכוי הכי גבוה לשרוד עד המאה ה־22".

יציאת הספר לוותה בהייפ מסוים שסימן את גולוויי כאחד המבקרים החריפים של ענקיות הטק, אלא שזה רחוק מלהיות המצב. גולוויי אכן מציג שורה של ביקורות כלפי כל אחת מהחברות – על החמדנות, הכוחנות, השיח הצבוע אודות תיקון העולם, ההתחמקות מתשלום מיסים ועוד – שגם אם אף אחת מהן לא ממש חדשה, יש חשיבות בעצם העלאתן על הכתב. בוודאי בספר שמגיע מלב המיינסטרים העסקי והתאגידי האמריקאי. אבל דומה שהרקע של גולוויי הוא גם בעוכריו, שכן הוא מגיע לדיון עם הנחות יסוד דומות מאוד לאלו של הארבע – מה שמונע ממנו לאתגר אותן באמת. ממש כמוהן הוא נרתע, למשל, מהאפשרות שצעדיהן יוגבלו באמצעות חקיקה (עצם אזכור המילה "רגולציה" מגונה בעיניו). אבל אם לא בזירה הפוליטית, איפה אפשר יהיה לעצור אותן? בראיון ל'כלכליסט' שליווה את הוצאת התרגום, גולוויי טען שאחד הפתרונות האפשריים הוא פיצול התאגידים הללו למספר חברות. בספר אין לכך שום זכר.

הצד היזמי של גולוויי מביא אותו להציע פתרונות מופרכים כמו הרעיון שאפל תקים מרצונה הטוב אוניברסיטה פיזית חינמית (חה!); דוגמה נוספת לייאוש העמוק שלו מהמערכת הפוליטית, שגורם לו להישמע כאחרון המתכנתים ההיפסטרים בעמק הסיליקון המשוכנע שממשלות הן החדשות של אתמול. רק שהאיחוד האירופי, שהשית לאחרונה שורת הגבלות וקנסות על ענקיות הוואלי, מוכיח שזה ממש לא המצב.

עם התקדמות הדיון, הולך ומובן יותר ויותר שהביקורת של גולוויי היא בעצם מס שפתיים שנועד לאפשר לו להתפעם מהארבע מבלי להיחשד בהתרפסות. הוא עושה לכל אחת מהן הנחת ענק (לא מזכיר את תנאי העבודה המחפירים במחסני אמזון, את ריבוי ההתאבדויות במפעלי אפל בסין, או את ההטיות המובנות של מנוע החיפוש של גוגל); ובפרק שבוחן מי תהיה החמישית שתצטרף למועדון, הוא מסמן אותו בכך, באופן מובלע, כפסגת השאיפות. אם כל העוולות שמנה נובעות מכך שהארבע גדולות מדי, למה לשאוף להתעצמות של חברה נוספת, שתצפצף גם היא על החוקים?

לשיא מגיעים הדברים בפרק האחרון. זה מעין מדריך עזרה עצמית להייטקיסט המתחיל, שנועד לסייע לקוראים הצעירים להצליח להתברג בתעשייה, ובמשתמע, לתפוס ג'וב בחוד החנית שלה. כלומר באחת מהארבע. כך ממסגר גולוויי באופן סופי את הספר כהמנון לביג־טק. כל השאון המילולי שלו מתברר בסך הכל כקישוט שנועד להסביר לנו למה בעצם אמזון, אפל, גוגל ופייסבוק הן הדבר האמיתי. •