רביעי 27 במאי 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    פרדס אבו־סייף, השבוע. הנדנדה הצבעונית שהייתה אהובה על וליד עומדת מיותמת
    המוסף לשבת • 20.09.2018
    ללכת עד הסייף
    פרדס אבו–סייף, שמאכלס כ–400 מבני החמולה, הוא יעד מבוצר בלב יפו ד' | זה לא עזר לילד בן החמש וליד, שנפצע אנושות מירי של רעולי פנים | "ראיתי שכל הראש שלו מלא בדם", מספר הסבא. "הכנסתי אותו לאוטו וטסנו לבית החולים" | כתב "ידיעות אחרונות" ביקר בתוך המתחם שחלק מדייריו מוכרים היטב למשטרה, אבל מתעקשים שאין להם אויבים
    איתי אילנאי | צילומים: דנה קופל

    "חשבתי שזה זיקוקים", אומר וליד אבו־סייף ויונק מהסיגריה. אנחנו נמצאים מחוץ לביתו ברחוב המחרוזת ביפו ד', והוא מצביע על סימני הדם שנותרו עדיין דבוקים למדרכה, עדות לדרמה שהתרחשה כאן לפני שבוע.

     

    במוצאי השבת האחרונה עמד אבו־סייף בדיוק כאן כשנכדו בן החמש, שגם שמו וליד, התרוצץ על אותה המדרכה ממש. שני רעולי פנים שחלפו במקום רכובים על אופנוע ירו לעברם, והילד וליד נפצע אנושות בראשו. "נשענתי על האוטו עם הגב לכביש, ואחרי ששמעתי את הבומים ראיתי את וליד רץ ונופל בכניסה לבית", ממשיך הסב. "עדיין חשבתי שזה זיקוקים, שהוא בסך הכל החליק או נתקל במדרגה. רק כשהרמתי אותו ראיתי שכל הראש שלו מלא בדם. זה היה נורא, זה משהו שאני לא מאחל גם לשונאים שלי. הכנסתי אותו לאוטו וטסנו לבית החולים".

     

    עיגולי גיר צהובים, שציירו חוקרי המשטרה על הכביש, מסמנים את המקום שבו נחתו תרמילי הכדורים שפילחו את ראשו של וליד. ילד כריזמטי, מספרים הוריו - האב עובד בחברת ביטוח והאם תופרת שמלות כלה - שלמד בגן פרטי ופונק על ידם מאז שנולד. "חמוד, רך, תינוק", מתאר אותו בן משפחה אחר. נכון לשעת סגירת הגיליון, וליד הרך עודנו מאושפז במחלקה לטיפול נמרץ באיכילוב, מורדם ומונשם. "אינשאללה, הכל יהיה בסדר", לוחש אביו, מחמוד, בשיחת טלפון מבית החולים, לצד מיטת בנו.

     

    ביתו של וליד נמצא בתוך פרדס אבו־סייף, מתחם מוקף חומות בלב יפו, שהיה יעד לאינספור פשיטות משטרתיות וסומן במשך שנים בידי גורמי אכיפת החוק כמוקד פשיעה. כאן, ממש בכניסה למתחם, נורה הילד בראשו. הנחת העבודה של המשטרה, שלבקשתה הוטל צו איסור פרסום על פרטי חקירת המקרה, היא שגם הירי הפעם קשור לסכסוך עברייני שבו מעורבים כמה מבני משפחת אבו־סייף. בני המשפחה עצמם טוענים כמובן שאין להם אויבים. "אם אני מסוכסך עם מישהו אני אעמוד ככה מחוץ לבית, עם הגב לכביש?" תוהה הסב.

     

    הגדר החיצונית של המתחם. "עדיף שלא תסתובב כאן למה תקבל מכות"
    הגדר החיצונית של המתחם. "עדיף שלא תסתובב כאן למה תקבל מכות"

     

     

    אם אתה מסוכסך עם מישהו, אל תעמוד מחוץ לבית עם הגב לכביש. זה אחד הקודים הבסיסיים של יפו, מקום שבו יכול לצמוח מתחם מבוצר שתושבי השכונה למדו להקיף אותו ולעולם לא לעבור דרכו, שהעירייה מנסה לפנותו זה 30 שנה, שרשות מקרקעי ישראל מנהלת סביבו מאבק משפטי גם בימים אלה, ושהמשטרה חודרת אליו רק כשהיא מצוידת בכוחות מתוגברים.

     

    אז החלטנו להיכנס אליו בעצמנו. גילינו סיפור שמתחיל בקושאן טורקי, ממשיך בהאשמות חריפות נגד העירייה והמשטרה, ומסתיים בילד ירוי בראשו.

     

    הדרום של הדרום

     

    לא הרבה השתנה בשכונת יפו ד' מאז שאלון אולארצ'יק הנציח אותה בשיר המפורסם "בן בסט" מתחילת שנות ה־90. זה עדיין אותו אוסף שיכונים שבהם מתגוררים זה לצד זה יהודים וערבים, עולים חדשים וותיקים, עם אותו מרכז מסחרי ואותו דוכן פלאפל. העירייה אמנם הקימה כאן לאחרונה כמה גני שעשועים ושני מרכזים קהילתיים, פה ושם נבנה בניין מגורים חדש, אבל התחושה היא שלמרות הכל האזור נותר מאחור. "הזנחה", אומרת לי אחת מתושבות השכונה. "אנחנו הדרום של הדרום".

     

    וליד הקטן. "אינשאללה, יהיה בסדר", אומר אביו
    וליד הקטן. "אינשאללה, יהיה בסדר", אומר אביו

     

     

    ביום שני השבוע נראו כאן בעיקר שוטרים ולוחמי מג"ב, שהקימו מה שנראה כשרשרת אנושית סביב פרדס אבו־סייף. "אנחנו כאן כדי להעניק תחושת ביטחון בעקבות הירי. השכנים פוחדים לצאת החוצה", מסביר אחד המג"בניקים. "עד שהסכסוך הזה ייפתר אנחנו תקועים כאן", מוסיף שוטר יס"מ שהובא כתגבורת מגזרה אחרת.

     

    במרכז השכונה ניצב הפרדס - או ליתר דיוק, מה שהיה פעם פרדס - במלוא הדרו ועליבותו. זה ריבוע שמוקף כולו בלוחות פח גבוהים או בחומות אבן נאות שהציבו דייריו, מבודד לחלוטין מהעולם החיצון. בחלקים מסוימים אף הוקמו גדרות תיל של ממש, ובראשן מצלמות שבולשות אחר הנעשה ברחוב. בכל מקרה זה בלתי אפשרי להציץ לתוכו, ורק כמה דודי שמש ודקלים עתיקים מתנוססים מעל החומות הבצורות ורומזים על מה שמתרחש בפנים. אבל כל המחסומים וההגנות הללו לא סייעו לילד וליד: הוא נורה על המדרכה שמחוץ לגדרות המתחם, על שפת הכביש, ושם נפל ודימם עד שסבו הרים אותו ונשא אותו לבית החולים.

     

    שאר בנייני השכונה כמו מעניקים לפרדס כבוד ושומרים ממנו מרחק. התוצאה סוריאליסטית: שכונת מגורים ישראלית טיפוסית ובליבה פבלה ברזילאית. "עדיף שלא תסתובב כאן למה תקבל מכות", מציע אחד התושבים לאחר שאני מציג עצמי כעיתונאי. "אנחנו גרים על גבול עזה", מסנן תושב אחר ואז משתתק.

     

    החשש של תושבי השכונה ממתחם אבו־סייף ודייריו הורגש השבוע היטב, וגם הרשויות נמנעות בדרך כלל מלהיכנס אליו. כשאמרתי לאחד הגורמים במשטרה שאני מעוניין לסייר במתחם, תשובתו הייתה "בהצלחה". גורם אחר הגדיר את הפרדס כ"חבית חומר נפץ". כתוצאה מהיחס הזה, בשנים האחרונות התפתחה בתוך הפרדס אנרכיה והוא צמח פרא, רק שבמקום עצים גידל בתים וגדרות. בני המשפחה יהיו גם הראשונים להודות שבעבר היווה המתחם המגודר קרקע נוחה ופורייה לפעילות עבריינית ומכירת סמים. "אבל לפני 30 שנה קם במשפחה דור חדש", אומר ס', דודו של הילד וליד. "החלטנו שאנחנו לא רוצים את הדבר הזה כאן יותר. פתחנו דף חלק".

     

    אבו־סייף הסבא בפתח המתחם. "זה משהו שאני לא מאחל גם לשונאים שלי"
    אבו־סייף הסבא בפתח המתחם. "זה משהו שאני לא מאחל גם לשונאים שלי"

     

     

    לא בטוח שבמשטרת ישראל יסכימו. רק לפני כשנה פשטה המשטרה על המתחם, עוד אחת מיני פשיטות רבות שנערכו בשנים האחרונות, ועיכבה מספר חשודים בגין החזקת סמים מסוג חשיש ומריחואנה ומחסניות לרובים. "אנו פועלים להרחיק את אותם גורמים העוסקים בפעילות עבריינית של סחר בסמים, אמל"ח ועבירות רכוש ואשר פוגעים במרקם החיים של כלל הציבור בעיר", הודיעה המשטרה לאחר הפשיטה.

     

    אבל ס' מתעקש שהיחס המשטרתי הנוקשה כלפי המשפחה מוגזם, וטוען שמדובר בהתנכלות. "הסמים הלכו, אבל נשארה הסטיגמה", הוא מנסח זאת. "אנחנו אנשים נורמטיבים, עובדים ומשכילים. הבן שלי סיים תואר ראשון ועובד בעבודה מכובדת, אבל השוטרים עוצרים אותו כשהוא יוצא מהבית ועושים עליו חיפוש, משפילים אותו ליד החברים שלו".

     

    אם אין כאן עבריינות, איך אתה מסביר שרק השבוע אירע פה ירי שממנו נפגע ילד בן חמש?

     

    "ביפו לכל ילד בן 17 יש נשק. זה מערב פרוע. אם כבר, מדובר בכישלון של המשטרה שלא מצליחה להגן על התושבים. אל תשכח שמישהו בא וירה עלינו, לא להפך".

     

    פלג מזרחי. "צריך לפעול יחד"
    פלג מזרחי. "צריך לפעול יחד"

     

     

    במשטרה סירבו השבוע להתייחס לטענות הללו. גורם ביפו המכיר את המשפחה היטב, אומר כי "חמולת אבו־סייף אינה עשויה מקשה אחת. יש בה אנשים נורמטיבים שעוסקים במלאכה לשם פרנסת משפחותיהם, ויש גם כאלה שעוסקים בסמים למגינת ליבם של יתר אנשי המשפחה". ס' נאלץ להסכים: "נכון, שני אחוז מבני המשפחה שגרים במתחם הם כאלה שאתה לא יכול לשלוט בהם. אבל למה להכתים בגללם משפחה שלמה?"

     

    אתה מתעקש שאין קשר בין הירי לבין סכסוך עבריינים?

     

    "ביפו גם סכסוך על מקום חניה יכול להיגמר בירי".

     

    קושאן מימי הטורקים

     

     

     

    בניסיון להוכיח את טענותיו ולהלבין את שם משפחתו מסכים ס' לערוך לנו סיור מודרך בפרדס אבו־סייף, אותו מתחם סגור ומסוגר שאיש אינו מעז להכניס אליו את כף רגלו. בליווי שלו אנחנו נכנסים לתוך גיבוב של מבנים ישנים וחדשים הנוגעים זה בזה, עצי פרי ושלדי מכונות כביסה, מבוך שהוא שילוב של קסבה וקיבוץ. "אתה רואה פה נרקומנים? אתה רואה פה סמים?" שואל ס' ותולש גויאבה מאחד העצים. "זה הכל פרובוקציה של המשטרה".

     

    כ־400 מבני משפחת אבו־סייף חיים כאן בצפיפות על פני 60 דונם בלבד. בשעת צהריים עצי הפרי מטלאים את המתחם בצל. שקט כאן ונעים, כמעט פסטורלי. הנדנדה הצבעונית, זו שהייתה אהובה על וליד, עומדת מיותמת בחצר הבית שלו בתוך המתחם המגודר. החצר המדושאת, מטופחת ונקייה, צמודה לביתו של ס', שבמעקה האבן של מרפסתו מגולפים פיתוחים יפהפיים.

     

    ביתו של וליד, כמו גם ביתו של ס', יפה ומעוצב, אך לא כל מבני המתחם כה מרשימים. חלקם בנויים טלאי על טלאי, אחרים עשויים פח, ויש גם כאלה שבנייתם מעולם לא הושלמה. מאות בני המשפחה גרים כאן כתף אל כתף, וניתן לשער שגם בתוך המתחם המסוגר צצים סכסוכים ומריבות, קנאות ואהבות.

     

    אנחנו חולפים על פני זוג נרגילות מיותמות ומתייצבים מול חומת אבן עתיקה, שמקיפה בריכה רחבת ידיים. זו הבריכה שמימיה השקו בעבר את הפרדס, שמתוכה לגמו הסוסים והחמורים שחיו כאן פעם, אבל עכשיו היא ריקה. "אנחנו פוחדים שהילדים הקטנים ייכנסו פנימה ללא השגחה ויטבעו", מסביר ס'. ליד הבריכה באר ישנה שנסתם עליה הגולל, ומעליה מתרומם בית באר מוסלמי שבחזיתו שלוש קשתות נהדרות. זה ביתו של מוסטפא אבו־סייף, אבי־סבו של ס', זכר לימי הפאר של יפו בימי העות'מאנים, פיסת היסטוריה שנשכחה.

     

    בין הבתים עוד צומחים פה ושם עצי תמר, רימון ופומלה. "יש לנו פה חיים שקטים", אומר ס'. "אבל אתה אף פעם לא יודע מאיפה תבוא הצרה". הוא מוביל אותנו בדרך מפותלת שמשתרכת בין חצרות וכבסים שנתלו לייבוש. "זהירות, כלב", אומר ס', בדיוק כאשר כלב קופץ לעברנו ונבלם בידי הרצועה שלו רק סנטימטרים בודדים מפרצופנו. מדי פעם אנחנו נתקלים במישהו שס' מגדיר כבן דודו. הוא משוחח עימו בערבית, והמילים היחידות שנאמרות בעברית הן "מאורת סמים". "אם ילד יהודי היה נפצע פה, היו הופכים עולמות כדי לפענח את המקרה", אומר אחד מבני הדודים בזעם. "במקום זה כל הזמן צורחים: 'סמים, סמים'".

     

    שיאו של הסיור הוא ללא ספק המסגד, שניצב להפתעתנו בלב המתחם. זה מבנה רחב ידיים, מצוחצח ומרשים, שמשרת לדברי ס' את הקהילה בשכונה, גם זו שחיה מחוץ למתחם. "כשפתחנו כאן את המסגד אמרו לנו השכנים, 'למה? תמשיכו עם הסמים, זה יותר רווחי'", הוא צוחק. "אבל אנחנו רצינו לחזור לדת, לאמונה", הוא חוזר ומרצין.

     

    אל המסגד מוביל כביש צר, שנכנס למתחם מתוך הרחוב ואינו סגור בשער. לדברי ס', תושבי השכונה צועדים למסגד בלא הפרעה דרך השביל הזה, ולמעשה כל אחד יכול להיכנס דרכו אל הפרדס ולהסתובב חופשי. כשאני שואל אותו מדוע באזור הזה יש מצלמות שמשקיפות אל הרחוב, הוא מסביר ש"ברחוב גונבים מכוניות".

     

    אפשר לקנות את הסבריו של ס' ואפשר שלא, אך קשה שלא להתרשם מהלבביות שלו, מלשונו הזריזה ומתחושת האמון שהוא נוסך במאזיניו. אחר כך אנחנו חוזרים לביתו והוא שולף ממזוודה ישנה קושאן טורקי מ־1928, עליו חתום מוסטפא אבו־סייף. "בסוף, המאבק של המשטרה בפרדס לא קשור לסמים", הוא אומר ומניח את הקושאן בעדינות חזרה במקומו. "זה הכל קשור לאדמה".

     

    פיצוי של מיליוני שקלים

     

    ב־30 השנים האחרונות מתנהל סכסוך קרקעות יצרי בין עיריית תל־אביב-יפו ורשות מקרקעי ישראל לבין משפחת אבו־סייף, שהפרדס שלה ניצב כעצם בגרונה של יפו ד'. העירייה מנסה לפנות את המשפחה ולהקים על השטח מבני מגורים חדשים, והמשפחה נאחזת באדמה ומסרבת להתפנות. הרשות טוענת שבני המשפחה פולשים לקרקע, מוציאה להם צווי פינוי, ואף דורשת שכר דירה רטרואקטיבי של לא פחות מ־170 מיליון שקל. המשפחה ממשיכה בינתיים לבנות מבנים בלתי חוקיים ולהקים גדרות.

     

    אדמות הפרדס נרכשו בסוף המאה ה־19 בידי סעיד אבו־סייף והורחבו בידי בנו, מוסטפא, בימי המנדט הבריטי. הפרדס, שהשתרע באותה תקופה על שטח של 280 דונמים בין שדרות ירושלים לבית החולים וולפסון שיגשג, אלא שב־1948 נמלטו אחיו של מוסטפא לעזה והחלקים שבבעלותם הופקעו מכוח חוק נכסי נפקדים. השטח שנותר חולק בין שמונת בניו של מוסטפא, שבינתיים הולידו ילדים, נכדים ונינים. אם תושבי יפו ד' זכאים להתלונן שהפרדס תקוע להם באמצע השכונה, הרי צאצאיו של מוסטפא אבו־סייף רשאים להתלונן שהשכונה תקועה להם סביב הפרדס. שני הצדדים יהיו צודקים באותה המידה.

     

    כבר ב־1989 הציגה העירייה תוכנית שבמסגרתה יפונה הפרדס תמורת פיצוי שיכלול גם מתן שטח לבני המשפחה עצמה, ועליו יהיו רשאים להקים מספר בתים. גם בתוכנית המתאר תא/5000, שאושרה רק בשנה שעברה, מוגדר הפרדס כאזור התחדשות עירונית שבו ייבנו 430 יחידות דיור במגדלים של עד 25 קומות.

     

    כל אחד מהצדדים מאשים את השני בכך שהתוכניות היפות להתחדשות עירונית בשטח נותרו עד כה על הנייר: בדיון בנושא לפני כשנה קבעה ועדת המשנה לתכנון ובנייה של העירייה כי תושבי הפרדס "מהווים גורם מעכב בהתחדשות האזור" וגורמים ל"תחושות של חוסר ביטחון" בקרב תושבי השכונה; במשפחת אבו־סייף, מנגד, טוענים כי העירייה הונתה אותם לאורך השנים, לא עמדה בהסכמים, ועל כן הם מסרבים לשתף עימה פעולה.

     

    חיזוק לעמדת המשפחה ניתן למצוא במאבק המשפטי בן 22 השנים שהתנהל בין הצדדים והוכרע לבסוף לטובת משפחת אבו־סייף. ב־1990 הפקיעה עיריית תל־אביב שטח לטובת הקמת כביש, שחוצה את הפרדס לשניים (רחוב ארתור רובינשטיין). במשך שנים טענו בני המשפחה שהפיצוי עבור השטח שהופקע לא שולם כסדרו. לפני כשש שנים הגיע התיק לבית המשפט, שפסק כי על העירייה לשלם למשפחה פיצוי של כמה מיליוני שקלים. "עשו להם עוול גדול", אומר עו"ד יחיאל ירון, שייצג את המשפחה בתיק. "אם בעירייה היו עומדים בהסכמים, בני משפחת אבו־סייף כבר היו צריכים לשבת בבתים החדשים שלהם".

     

    בימים אלה מנהלת המשפחה מאבק משפטי גם מול רשות מקרקעי ישראל, סביב שאלת הבעלות על חלק מהקרקע במתחם. לדברי ס', זמן קצר לאחר שהתיק הגיע לבית המשפט, נערכה פשיטה על המתחם. "כל משטרת ישראל הייתה פה, ביחד עם ביטוח לאומי, מע"מ, חברות הגז ואפילו 'תנו לחיות לחיות'", הוא אומר. "זו הייתה פשיטת נקמה".

     

    הנרטיב הזה, ולפיו הרשויות מסמנות אותם כמשפחת פשע רק כדי להצדיק את פינויָם מהשטח, טבוע עמוק בדי־אן־איי של משפחת אבו־סייף. "הם רוצים להשתלט ולקחת את הפרדס מאיתנו", אומר ס'. "אין פה סמים ואין פשע. כל הפשיטות האלה נועדו כדי לעשות רעש ולהגיד שהמתחם הזה לא טוב".

     

    קומה 4 בלי מעלית

     

    בהתאם לאותו נרטיב טוענים במשפחה שהירי שפגע השבוע בילד וליד לא היה קשור אליהם, אלא למציאות היומיומית ביפו. ואכן, מקרי ירי ברחובות יפו הם כמעט דבר שבשגרה. ב־2017 אירעו בעיר שבעה מקרי רצח והריגה ועוד תשעה ניסיונות רצח. מאז תחילת 2018 נרשמו ביפו חמישה מקרי רצח, שניים מהם של צעירים שנורו מחוץ לביתם. מרבית מקרי הרצח ביפו אינם מפוענחים.

     

    במשטרת יפו מבטיחים שהירי שפגע בילד וליד ייחקר בכל האמצעים העומדים לרשותם. כבר למחרת האירוע התייצב מפקד תחנת יפו, סגן־ניצב יאיר וייצנברג, בבית החולים, ושוחח עם הוריו של וליד. לדבריו, הביקור נועד לחזק את המשפחה ולא היווה חלק מהחקירה. "נפגע כאן ילד תמים שכל חטאו שהיה במקום הלא־נכון בזמן הלא־נכון", הוא אומר. "ליבנו עם המשפחה והרגשתי צורך להיות איתם ברגע הקשה הזה. כשילד נפגע זה קשה, ללא קשר למי המשפחה שלו".

     

    במשטרה מסרבים להתייחס לטענות המשפחה על התנכלות מצידם, ומעדיפים להתרכז בנתונים: לדברי המשטרה נרשמה השנה ירידה של 18 אחוז בעבירות אלימות ביפו, ומספר הפריצות לבתים ירד ב־12.6 אחוז. "הפיכתה של יפו לבטוחה יותר בשנת 2018 משנים עברו הינה תוצאה של תהליך ארוך של שילוב זרועות בין הרשות המקומית, התושבים הנורמטיבים ומשטרת ישראל, אשר פועלת בכוחות מתוגברים גם בימים אלה למיגור הפשיעה על כל גווניה", מוסרים שם.

     

    "ביפו יש בעיות", מודה גורם במשטרה. "אבל היא הרבה יותר בטוחה מבעבר, בין היתר כי מפקד המחוז, ניצב דוד ביתן (אחד משלושת המועמדים למפכ"לות - א"א), סימן אותה כמקום שאליו הוא מפנה קשב רב".

     

    כל זה לא מרגיע בהכרח את אותם תושבי יפו ד' ה"נורמטיבים". מיטל פלג מזרחי גרה זה כשנתיים במרחק 50 מטר מפרדס אבו־סייף. "הפנים של וליד מוכרות לי מהג'ימבורי, לא מהעיתון", היא אומרת בראיון המתקיים בדירתה שבקומה הרביעית, בלי מעלית, בזמן שהיא מאזנת את בנה בן השנתיים על ברכיה. "כשקרה מה שקרה תפסתי את הראש ואמרתי: 'אל אלוהים, זה רחוב שאני עוברת בו ארבע פעמים ביום'. לא רציתי אפילו לחשוב על מה היה יכול לקרות".

     

    לדבריה, ביומיום היא לא חיה כאן בתחושת פחד. "אבל כשקורה משהו כזה, תחושת הביטחון מתערערת. מטרידה אותי מאוד חוסר היכולת של הרשויות והמשטרה לספק הגנה ולשמור על המרחב הציבורי נקי מאלימות".

     

    מה שמטריד אותה באופן יומיומי מאז עברה לשכונה, היא העובדה שבמרכזה ניצב מחסום פיזי מוקף גדרות. "פרדס אבו־סייף הוא חלק מהשכונה ולא חלק ממנה באותה מידה", היא מסבירה. "וזה קורה כי מתעלמים ממנו במשך שנים, וכשכבר לא מתעלמים ממנו יש מדיניות של 'נפנה אתכם ותעופו בכוח'. זה לא עבד וזה לא יעבוד".

     

    בבחירות הקרובות לרשויות המקומיות היא תתמודד למועצת העיר ברשימה התל־אביבית, שמבקשת לשנות את השיח הפטרוני, לדבריה, שנוקטת העירייה תחת ראש העירייה רון חולדאי. "אנחנו כקהילה צריכים לפעול יחד ולשנות את השיח מ'הפרד ומשול' ושיח של 'אנחנו או הם'", היא אומרת. לטענתה, תושבי השכונה משלמים את המחיר בגלל הגישה של העירייה ושאר הרשויות למשפחת אבו־סייף. "אני בטוחה שגם בני המשפחה מחפשים פתרונות דיור, שגם הם רוצים להתקדם. הפתרון חייב לקחת גם אותם בחשבון".

     

    "אנחנו מוכנים להתפנות", אומר בהקשר זה ס', ומכוון את דבריו לעירייה ולרשות מקרקעי ישראל. "אנחנו מעוניינים לפתח את האזור, אנחנו לא נגד הקִדמה. אבל תבואו אלינו בגובה העיניים".

     

    מהעירייה נמסר בתגובה: "עיריית תל־אביב-יפו מצרה על האירוע בו נפצע הילד וליד אבו־סייף. חשוב לציין כי הגורם האמון על האכיפה הפלילית במקום הינו משטרת ישראל, ולצידה פועלים גם גורמי האכיפה העירוניים כולל הסיירת לביטחון עירוני במטרה להעניק תחושת ביטחון לתושבים. העירייה משקיעה משאבים רבים במרחב הציבורי באזור, ובין היתר חידשה לאחרונה את המרכז הקהילתי. כמו כן, העירייה עומדת בקשר עם משפחת אבו־סייף מתוך כוונה לחבר את תושבי הפרדס לקבלת שירותים קהילתיים שונים לרבות השתלבות במרכז הקהילתי. בניגוד לנטען, העירייה פועלת מול משפחת אבו־סייף בצורה מכבדת ובהגינות, כפי שנעשה עם כל תושב בעיר. ככל שקיימות דרישות מהם הן נעשות על פי חוק, וממילא הנושא נדון בבית המשפט ויוכרע על ידו. אין כל קשר בין סוגיה זו מול העירייה לבין אירוע הירי בו נפצע הילד".

     

    עמיר גילת, מנהל מרחב שמירת הקרקע ת"א־מרכז ברשות מקרקעי ישראל, אומר כי "כל שטח הפרדס נמצא בבעלות המדינה. למשפחה אין שום זכויות בשטח ושום מסמכים. הם פולשים". בנוגע ל"פשיטת הנקמה" טוען גילת: "בני המשפחה הגישו תביעת בעלות על השטח ואנחנו הגשנו לבית המשפט תביעה שכנגד. במסגרת ההכנה לתביעה נדרשנו לבוא לשטח ולמפות אותו. נכנסנו עם כוחות משטרה כיוון שהמשפחה ידועה כמשפחה עבריינית. באותה הזדמנות המשטרה גם ביצעה פעולות שקשורות לעניינים הפליליים, אך ללא קשר אלינו. זו לא נקמה, מדינת ישראל לא נוקמת באזרחיה".

     

    נציג הרשות מתייחס גם לכך שהפרדס ניצב זה עשרות שנים כמתחם מסוגר בלב יפו: "יפו זה מערב פרוע, יש שם הכל. אין התיישנות על פלישות. יש בארץ המון מתחמים של פולשים שיושבים בהם עשרות שנים. המדינה לפעמים עובדת לאט, אבל היא פועלת".

     

    itay-i@yedioth.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 20.09.18 , 18:45
    ידיעות אחרונות