הכי קל לוותר על אלה שכבר ויתרו על עצמם, להותיר אותם להתמודד לבדם עם ההשלכות. למשל מרים חיימוביץ', בת 18. הסיפור שלה יכול היה להסתיים לגמרי אחרת. בגיל 14 היא עזבה את ביתה ומאז החלה במסע של חיפוש עצמי ומעבר בין מסגרות, התחברה עם החברים הלא־נכונים, הפסיקה ללמוד, הידרדרה לסמים ולאלכוהול ולבסוף הסתבכה עם המשטרה.
דווקא כשהגיעה למקום הנמוך ביותר, היא מצאה את האנשים שהחליטו לא לוותר עליה. בין השאר באמצעות הגלים, הם הצליחו לייצר אצלה חוויות של הצלחה, עזרו לה להאמין בעצמה שוב ולהסיט את חייה מחדש למסלול חיובי. כיום היא מהווה דוגמה חיה לחשיבות ההכוונה והתמיכה בנוער בסיכון, אלה שמתייאשים ומוותרים על עצמם בקלות.
"ב'הגל שלי' קיבלתי בפעם הראשונה בחיי ציון 100", מספרת מרים בגאווה. "כשראיתי את הציון הזה אמרתי לעצמי, 'אם אני יכולה לקבל במבחן הזה 100, למה אני לא יכולה לקבל 100 במבחנים בבית הספר? אם הצלחתי להתמודד עם זרם קשה במים למה אני לא יכולה להתמודד עם זרם קשה בחיים?' התחלתי להשוות הצלחות בעמותה ובים לסיטואציות בחיים, והגעתי להחלטה שאני יכולה להצליח גם בחוץ".
"ילדה הורית"
עוד כשהייתה ילדה קטנה, עזב אביה של מרים את הבית והתרחק. אִמה התקשתה לתפקד, אחותה הוכנסה לפנימייה והיא הרגישה שהיא הולכת לאיבוד. בגיל 14 היא פשוט עזבה. "לא הייתה לי דמות של אמא", היא מספרת. "היה לה קשה להמשיך לגדל ילדים ולקיים משפחה. לא הייתה לנו מישהי שקמה בבוקר והכינה לנו סנדוויצ'ים או מישהי שחיבקה אותנו כשחזרנו הביתה. היה הרבה מאוד מתח, הרבה מאוד כעס, דיכאון. ניסיתי לחפש תמיכה ולא מצאתי".
למרות שהיא שונאת את הכינוי שקיבלה מהרווחה – "ילדה הורית" – קשה להתעלם מהעובדה שמגיל צעיר מצאה עצמה מרים, האחות הבכורה לשתי אחיותיה, בתפקיד המבוגרת האחראית בבית, מעין אמא קטנה. "הייתי לוקחת את האחיות שלי לגן, מכינה להן סנדוויצ'ים ודואגת שהבית נקי ומסודר. אני לא רואה את זה בתור ילדה הורית, אבל הרווחה מאוד אהבה להגדיר את זה ככה. כשגדלתי הבנתי שסביב הדאגה לאחיותיי ולאמא שלי, קצת איבדתי את המקום של להיות ילדה בעצמי".
מרים, שהייתה בסך הכל בת שנתיים כשהוריה התגרשו ואביה עזב את הבית, לא ויתרה כל כך מהר על הקשר איתו. במשך שנים ניסתה לשמור עליו בחייה, ובכל פעם מחדש הרגישה דחויה ולא רצויה, תחושה שהמשיכה ללוות אותה במשך שנים בכל מסגרת שאליה נכנסה. "תמיד הייתי שואלת את אמא שלי, 'איפה אבא', והיא ענתה: 'הוא הלך לזרוק את הזבל ולא חזר'. כשהיינו קטנות עוד היינו הולכות אליו לשבתות ולחגים. בשלב מסוים זה הפסיק. הוא הקים משפחה וילדים והפכנו להיות בעדיפות שנייה. לא באמת הייתה שם דאגה ואכפתיות".
בתחילה החליטה הרווחה לפקח על הקשר של האב עם הבנות, בהמשך ויתרה מרים גם על המפגשים במרכזי הקשר, ולבסוף, לפני שבע שנים, היא ניתקה איתו את הקשר לחלוטין, כשהרגישה שמערכת היחסים הזאת מזיקה לה. "כל הזמן שאלתי את עצמי למה הוא לא רוצה להיות איתי בקשר? אני בת רעה?" היא אומרת בכאב. "זה לא השפיע עליי טוב. הבנתי שאם זה ימשיך ככה אני אפול למקומות שאני לא רוצה".
מרים אכן נפלה למקומות שלא רצתה, כאילו מדובר היה בגורל. אחרי שנים של טיפול באמה ובאחיותיה, במקביל לגיל ההתבגרות המאתגר, היא החליטה שהיא לא מסוגלת להישאר בבית וביקשה מהרווחה למצוא עבורה מסגרת חלופית. "היה לי מאוד קשה לראות את המצב של אמא שלי", היא מסבירה. "היא הייתה במצב שביר, ולא הצליחה להיות אמא. זה היה קשר חברי שלא הצליח לענות על הדבר שהייתי צריכה יותר מכל – גבולות. קמתי מתי שבא לי, חזרתי הביתה מתי שבא לי. יכולתי להיעדר מהבית יומיים, ולא באמת היה למישהו אכפת. אף אחד לא דאג לי. הבנתי שאם אני רוצה לפתוח דף חדש אני צריכה לעשות צעד ולצאת מהבית".
אבל בניגוד לתקוותיה, היציאה והמרחק מהבית וממשפחתה לא נתנו למרים הזדמנות לפתוח דף חדש. היא לא מצאה את עצמה במסגרות שאליהן שובצה והקיפה את עצמה בדמויות שליליות שדחפו אותה במדרון החלקלק והמוכר, לכיוון ההרס העצמי. "עברתי בערך עשר מסגרות, ועפתי אחרי כמה חודשים מכל מסגרת שנכנסתי אליה", היא משחזרת. "לפעמים העיפו אותי כי זילזלתי, ובמסגרות אחרות פשוט לא היה לי טוב. עברתי הרבה מאוד פנימיות, וכל הזמן היו מעיפים אותי ולא רוצים אותי. לא למדתי בכלל, לא תיפקדתי, היה לי רצון להצליח, אבל לא מימשתי אותו".
במקום שהגבולות נגמרים
מחוויית כישלון לחוויית כישלון, מרים התחילה לוותר על עצמה ולבסוף מצאה את עצמה ברחוב. "המקום הכי נמוך, הוא המקום שאין בו גבולות בכלל". היא אומרת בצער. "כשאין לך שום רצון לקום בבוקר כי אין לך למה. זה היה מתסכל, בעיקר כי היה בי איזה רצון להצליח. כן רציתי ללכת לבית ספר וליצור לעצמי שגרה, אבל זה לא קרה ולא הצלחתי. ובשלב כלשהו את מוותרת, מוצאת חברים שאת חושבת שהם החברים הכי טובים שלך ואז יושבים, ההוא מציע לך שאכטה, ההיא לוקחת אותך למסיבה, ואת נחשפת לדברים פחות טובים. ניסיתי לחפש את עצמי כל הזמן, להיות מגניבה, חלק מהחבר'ה, והחבר'ה האלה לקחו אותי לרחוב, לסמים, לאלכוהול, להיעדר גבולות. כשאין אמא ואין אבא, אין קרקע יציבה, מאוד קל לברוח לדברים האלה.
"כשאתה עמוק בחרא, ואתה פוגש אנשים שעוברים את אותו חרא, אתה מרגיש שיש ביניכם חיבור מטורף. שהבן אדם הזה מבין אותך, שהוא יודע מה אתה מרגיש, ושנבנית פה חברות לנצח. אבל זו חברות של חרא, והיא מלאה ברע. היא נבנתה מחוויות רעות. זה כמו גלגל – אנחנו בורחים מהמקום הרע למקום הרע יותר. מתישהו רציתי להרים את עצמי, וראיתי שהחברים שנמצאים איתי עמוק למטה לא רוצים להרים את עצמם וזה לא עובד. במקום להרים אחד את השני, הורדנו אחד את השני למקום רע יותר".
ומה עושים עם נערה שיש בה המון פוטנציאל, אבל נמצאת בתהליך הרסני כל כך? כלום, מתברר. בכל מסגרת שאליה הגיעה הרגישה מרים שהיא עול, אחריות שאף אחד לא רוצה לקחת על עצמו. שלוש מהפנימיות שאליהן נשלחה על ידי הרווחה זרקו אותה, לדבריה, כבר אחרי פחות משבוע, בטענה ש"היא לא מתאימה". למה? הנתונים היבשים שאיתם הגיעה – תעודה מלאת נכשלים ודו"ח סוציאלי מורכב. אף אחד לא טרח להסתכל עליה, לזהות את הרצון, את המצוקה ואת האופק.
"כל הזמן נתנו לי הרגשה שאני לא שווה כלום ולא יֵצא ממני כלום", היא אומרת. "זה משאיר לך מלא שריטות לחיים. את מפחדת לחשוף את עצמך כי את יודעת שברגע שתעשי את זה יחליטו לא להתעסק איתך בגלל העבר שלך, בגלל שאת 'נערה בסיכון'. בנו עליי מלא סטיגמות בלי לפתח שיחה. אני רואה את העבר שלי כמשהו מחשל שבנה אותי, ואנשים חושבים שזה משהו שהפיל אותי ושאני לא אקום בחיים. בכל פעם אני מוכיחה מחדש גם לעצמי ולגם לאחרים שהנה, אני עושה את מה שחשבתם שאני לא אוכל".
תפנית בתחתית
התפנית הגיעה ממש בתחתית. בעודה יושבת בתחנת המשטרה, רגע לפני שהוחלט לפתוח לה תיק פלילי, מצאה מרים את האדם הראשון שהאמין בה. "עוד לא לגמרי הבנתי באיזה בלגן אני נמצאת, אבל הבנתי שאני במסלול לא טוב", היא מספרת. קצינת המבחן, שהייתה הראשונה לראות אותה באמת, החליטה לשלב אותה בתוכנית שנקראת "סיכויים" המיועדת לנוער שעבר על החוק. התוכנית הזאת הובילה אותה לעמותה שבה מצאה את הבית שכל כך חיפשה.
"הגל שלי" היא עמותה שמיועדת לשיקום ולקידום נוער בסיכון על ידי גלישת גלים. היא הוקמה לפני חמש שנים על ידי שני חברים שרצו לשלב בין האהבות הגדולות שלהם – חינוך וגלישה. ירון וקסמן, ממקימי העמותה, ויתר לפני קצת יותר מעשור על החלום שלו להשתתף בקורס טיס, על מנת לעשות שנת שירות ולעבוד עם נוער. "הבנתי שאני יכול להיות הרבה יותר משמעותי להרבה יותר ילדים, והרגשתי שככה אני מביא ערך מוסף לעולם", הוא מספר. "בחרתי לעבוד עם בני נוער בסיכון כי אני מאמין בהזדמנות שנייה לכל אחד, ואני חושב שהחבר'ה האלה מקבלים הרבה פחות הזדמנויות".
עם תחושת השליחות הזו הקים ירון יחד עם עומר טולצ'ינסקי את "הגל שלי". "עשינו פיילוט בדרום תל־אביב עם עשרה ילדים", הוא מספר. "סיכמנו איתם שנלמד אותם לגלוש ושהם יחזרו ללמוד, זה היה התנאי. לקחנו אותם לים, לא משנה מה היו תנאי מזג האוויר, אם הים שקט או סוער, ובמקביל דיברנו איתם על החיים תוך שימוש במטאפורות מעולם הגלישה והים. מה קורה כשאני נסחף? מה קורה כשאני מאבד שליטה? איך אני מחזיר את השליטה לחיים שלי? ראינו את התהליך שהם עברו לנגד עינינו – איך לאט־לאט הדימוי העצמי שלהם עולה, איך הם חוזרים לבית ספר, נתפסים אחרת בקרב החברים שלהם. היינו גאים לראות שעד סוף השנה כל עשרת הנערים חזרו לבית הספר. החלטנו שזה מה שאנחנו רוצים לעשות עם החיים שלנו. שנינו התפטרנו מהעבודות שלנו, לקחנו הלוואות, רכשנו את כל מה שצריך והקמנו את 'הגל שלי'.
"מרים הגיעה לפה אחרי שהרבה מסגרות ויתרו עליה, ופה בעצם הייתה הפעם הראשונה שהיא הצליחה להתחיל משהו ולסיים. היא הגיעה ממקום מאוד מורכב, מאוד קשה, ועם דימוי עצמי מאוד נמוך, אבל בחרה לראות את עצמה אחרת, לקחת את עצמה בידיים וזה בדיוק מה שאנחנו מנסים לעשות – לגרום לנערים להבין מה הם שווים, להיות גאים בעצמם. במבחן הסיום שלה בקורס הראשון היא קיבלה 100 והייתה פה התרגשות גדולה. אני לא אשכח איך היא באה ואמרה לי, 'תשמע ירון, מפה אני לא עוצרת'. והיא לא עצרה. בשבילה זה היה הדבר הראשון שהיא התחילה וסיימה. אנחנו כמה שנים אחרי, והיא מהווה דוגמה ומופת להרבה נערים ונערות שצמאים וצריכים את הדמות הזאת, את אותו אדם שיאמין בהם, ידחף אותם על הגל ויעלה אותו על הדרך הנכונה".
זו דרך ארוכה ומורכבת לשקם בני נוער שנמצאים בנקודה כל כך נמוכה, ובעמותה לעולם לא מוותרים על אף אחד. "זה לא תהליך סינדרלה, זה לא קסם וזה לא קורה מהיום למחר", אומר ירון. "הרבה פעמים אנחנו יודעים שהם ייפלו. השוני הוא שאנחנו נכין אותם לנפילה הזאת ונהיה שם בשבילם כשהם ייפלו. זו אהבה שלא תלויה בדבר, אנחנו איתם, לא משנה מה".
לשנות חיים
למרות שהייתה חדורת מוטיבציה להטות את חייה בכיוון חיובי, גם הדרך של מרים הייתה מורכבת, מלאה בעליות ובירידות. בתחילה שובצה כבת יחידה בקבוצה של בנים וסבלה מדימוי עצמי נמוך. "היה לי מאוד קשה בגלישה וכל הזמן חשבתי איך אני נראית בחליפה". היא מספרת. "בתקופה הראשונה הרגשתי שכל פעם שאני נכנסת למים, אני יוצאת בחוסר הצלחה. היו לי רגשי נחיתות של 'אני שמנה', 'לא אצליח בחיים', 'אני לא בכושר'. סחבתי על עצמי תחושת כישלון, אבל היה בי רצון אמיתי. ראיתי את החבר'ה שתופסים גלים ואמרתי שאין מצב שאני לא תופסת גל, ועל הדרך למדתי להתמודד עם כישלונות ולעודד את עצמי שבפעם הבאה אני אצליח.
"הגל שלי זה המשפחה שחיפשתי ולא הייתה לי. אני זוכרת שהיה יום אחד שממש לא היה לי איפה לישון ולא ידעתי למי להתקשר. עברתי על כל אנשי הקשר שלי ובכיתי שאין לי עם מי לדבר ושאין לי אף אחד בחיים. פתאום עברתי על השם לירון, רכזת הבוגרים ב'גל שלי', והחלטתי להתקשר אליה. רק מהקול שלי היא שמעה שמשהו לא טוב וישר אמרה לי לבוא למרכז ודאגה לי למקום לישון בו".
1,657 בוגרים סיימו עד כה את מסלול העמותה. ירון מאמין שהסיבה שכל כך הרבה נערים ונערות מצליחים להשתקם דרך התוכנית החינוכית שפיתחו בנויה בראש ובראשונה על כך שהנערים נלקחים לגלישת גלים, תחום חדש עבורם, תחום שעדיין לא חוו בו תחושת כישלון. הוא מספר שהרבה מבני הנוער שמגיעים אליהם צריכים לגבש את הדימוי העצמי שלהם מחדש לאחר שהוא רוסק במשך שנים על ידי מערכות החינוך, והוא מתאר את התחושות של הנערים כחוויית הצלחה אותנטית. בשילוב של תמיכה, חום ואהבה הם יוצרים את התשתית המושלמת להתחלה חדשה.
"אני מאמין שיש מלא אנשים טובים שאם נחבר אותם לים ולגלישה הם יוכלו לממש המון דברים שהם לא האמינו שהם יכולים לחלום עליהם", אומר ירון. "אני מאמין שזה הייעוד שלי ושלנו, להנגיש את הים ואת הגלישה לכמה שיותר נערות ונערים שזקוקים לזה. זה יכול לשנות לאנשים את החיים, וזו החובה שלנו לעשות את כל מה שאנחנו יכולים כדי להגיע לכמה שיותר נערות ונערים. הם מחכים לנו, הם זקוקים לנו, הם צריכים אותנו עכשיו".
בימים אלו מסיימת מרים את הלימודים בבית הספר עם ממוצע הציונים הגבוה בכיתתה. היא חולמת לעשות שירות צבאי משמעותי ולהיות לוחמת בחיל הים, ולאחר מכן להשתלב בחזרה ב"גל שלי" ולעזור לבני נוער עם סיפורים דומים לשלה. "אני אוהבת את החיים שלי ואני מלאה בטוב. אני עמוסה, עובדת, עושה רישיון ובגרות, ואני באה ומדריכה פה מלא. חשוב לי לתת למקום הזה כי הוא באמת הוציא אותי מהעולם הכי רע והוביל אותי למסלול הכי מדהים שיכולתי לבקש".
