הרכבת לירושלים: רק חצי הדרך

הייתי ילד ירושלמי בן 5 או 6. פעמים אחדות בשנה ביקשתי מאבא שניסע ברכבת הגדולה. וכך נסענו אחת לכמה חודשים ברכבת מירושלים לבית־שמש ובחזרה. אהבתי את הנסיעות האלה מאוד. את הנוף הנשקף מהחלון, את ה"טו־טו" שהשמיע הקטר בכל סיבוב חד ולפני מפגש עם דרכים לא סלולות. בעיני ילד קטן הייתה זו הרכבת שטסה בין הרים ובין סלעים, ומכל החברים אותה אהבתי.

הבוקר ייפתח סוף־סוף הקו החדש של הרכבת מירושלים, אבל זו תגיע רק לנתב"ג, ולא תיסע בדרך היפה, בין הרים ובין סלעים, לבית־שמש. אחרי 17 שנה של הכנות, תכנונים ובניית מנהרות וגשרים לרוב, ייסעו מהבוקר אחת לשעה 800 נוסעים לכל היותר בקו המקוצר לנתב"ג, שם יוכלו להחליף רכבת לתל־אביב או ליעד אחר.

ב־26 בספטמבר 1892 יצאה הרכבת הראשונה מיפו לירושלים, מעוטרת בדגלי האימפריה העות'מאנית. בטקס חנוכת מסילת הברזל נכחו שליח מיוחד מטעם סולטן האימפריה, מושל מחוז ירושלים, הקונסולים ועיתונאים רבים. משך הנסיעה בקו היה אז ארבע שעות. במשך השנים התקצרה הנסיעה לשעה ומחצה.

השנים חלפו, והרכבת מירושלים לשפלה, שנסעה בשנות ה־50 וה־60 של המאה הקודמת פעמים רבות ביום, צימצמה את נסיעותיה, עד שפסקו בסוף שנות ה־90. רק לאחר שנים של תכנון מחודש ועם מעט חשק שופץ הקו, ונסיעת הרכבות מירושלים לבית־שמש, ומשם לתל־אביב, חודשה בעשור הקודם.

לא אסתיר שהתרגשתי, כיליד ירושלים, לנסוע בסוף השבוע האחרון ברכבת הראשונה בקו המקוצר החדש. במשך שנים עקבנו, הירושלמים, אחר שלבי הנחת מסילת הברזל, בניית המנהרות והגשרים, ובכל פעם התבשרנו על דחייה מחודשת של חנוכת המסילה החדשה. הבוקר תיסע סוף־סוף הרכבת הראשונה עם מאות הנרשמים מראש, שמהם לא ייגבה תשלום בינתיים.

בינתיים הרכבת תגיע רק מירושלים לנתב"ג, פעמיים בשעה. בעוד חודשים אחדים היא כבר תגיע לתחנת "ההגנה" בתל־אביב, ואחר כך למגדלי עזריאלי וצפונה. עוד חזון למועד.

ורק דבר אחד, אחרי לידת הייסורים של הרכבת, יחסר לנרשמים: הנסיעה בנוף הנהדר של הרי ירושלים, בין הרים ובין סלעים. לנסוע יותר ממחצית הדרך במנהרות זה די משעמם. לכן, אם נמהר להגיע לשפלה ניסע ברכבת החדשה. ואם נתגעגע לנופי הרי ירושלים, עדיין אפשר לנסוע ברכבת שתמשיך לנוע באיטיות מירושלים לבית־שמש בקו הישן, בין הרים ובין סלעים.