נוהגים בדרך אחראית

בן־דרור ימיני

סוריה היא שדה מוקשים של אינטרסים סותרים. לפעמים מדובר באינטרסים משתנים. לפני שלוש שנים, ב־2015, מטוס סוחוי רוסי, שכנראה עבר את הגבול לשניות אחדות מהשטח הסורי לשטח הטורקי, הופל על ידי טורקיה. רוסיה הגיבה בזעם. היא טענה שמדובר ב"סכין בגב" וב"פעולה בוגדנית". מלחמת ההצהרות הובילה להפגנות מול השגרירות הטורקית במוסקבה, שכללו מטחי ביצים. רוסיה הטילה סנקציות כלכליות. לאחר כחצי שנה הודיע ארדואן על כך ששני הטייסים שהפילו את המטוס הרוסי נעצרו, בחשד שהיו קשורים לניסיון ההפיכה נגד ארדואן. ההמשך ידוע. המשבר לא החזיק מעמד זמן רב מדי. טורקיה הפכה לחלק מהברית האיראנית־טורקית־רוסית.

היחסים בין ישראל לרוסיה מסובכים יותר. יש אינטרסים משותפים נגד האיסלאמיסטים, ומנוגדים בעניין איראן והחיזבאללה. ההפתעה הגדולה נעוצה בעצם העובדה שישראל זכתה בשנתיים האחרונות ליד חופשית לפעולה בסוריה, נגד בעלות בריתה של רוסיה. אלה לא רק היחסים המיוחדים בין נתניהו לפוטין. אפשר להניח שיש גם אינטרסים משותפים. אבל כאשר מטוס מודיעין רוסי מופל בעקבות עוד תקיפה ישראלית — הזעם הרוסי הוא עניין צפוי. יכול להיות שיש בינינו קוסמים שמסוגלים לעשות יותר ממה שעשתה הממשלה הנוכחית בעקבות הפלת המטוס. אבל לא בקוסמים אנחנו עוסקים, אלא במציאות קשה ומורכבת. וגם אם התגובה הרוסית דוחה את ההסבר הישראלי, זה לא אומר שישראל לא הגיבה בדרך הראויה. שיתוף הפעולה עם הרוסים חשוב מכל.

ישראל לא יכולה לאפשר לעצמה מצב שבו איראן והחיזבאללה הן המרוויחות העיקריות מהפלת המטוס הרוסי. הציר השיעי רוצה למתוח את החבל. נדמה לו שזו שעת כושר לפגיעה באינטרסים אסטרטגיים של ישראל. לא צריך לשחק לידיהם. יש רגעים שבהם הממשלה ראויה לכל תמיכה, בעיקר כאשר אין שום בסיס רציני לביקורת. נכון היה לשלוח את מפקד חיל האוויר, אלוף עמיקם נורקין, כדי שיציג את העמדה הישראלית. אף אחד לא היה נוקט מהלכים אחרים בעקבות תקרית המטוס.

אין שום צורך להיות תומך הממשלה הנוכחית כדי לדעת שבכל מה שקשור לחזית הצפונית — ישראל נוהגת בדרך רצינית ואחראית.

על מה אנחנו מתנצלים?

שלמה פיוטרקובסקי

סביר להניח שהתחושה בצמרת הישראלית לנוכח מסיבת העיתונאים של משרד ההגנה הרוסי בבוקר ערב החג, הייתה דומה מאוד לתחושתו של מי שספג יריקה עזה בפרצופו. שרשרת של יממות שבהן ניסתה ישראל כמעט בכל דרך אפשרית להצטדק אל מול הרוסים הסתיימו בדחייה רוסית מוחלטת של העמדה הישראלית. באופן לא לגמרי ברור המטוס הופל באש הנ"מ הסורי, אך דווקא חיל האוויר הישראלי הפך לשעיר לעזאזל של הרוסים. אם חיילינו האמיצים היו מפילים את המטוס, לפחות היינו מבינים על מה המהומה. עושה רושם שהרוסים החליטו לריב לא בגלל שהם באמת חושבים שישראל אחראית לתקרית הקשה. הרוסים החליטו לריב עם ישראל מתוך אינטרס רוסי שמהותו עדיין איננה ברורה לחלוטין, ולכן לא משנה כמה ישראל תתרפס בפני הרוסים, אין לזה שום חשיבות.

הבעיה היא שבדרך, עד להבנה הזו, מאבדת ישראל את שרידי הכבוד הלאומי העצמי שלה. קחו למשל את האקט של שליחת מפקד חיל האוויר, אלוף עמיקם נורקין, לרוסיה. נורקין הוא קצין למוד קרבות, כך שעבורו זו בוודאי לא המשימה הקשה ביותר שבפניה עמד בחייו. אבל איזה מסר משדרת ישראל לעולם כאשר היא משגרת מפקד זרוע בצבאה לתת הסברים לרוסים, במקום שאת ההסברים הוא ייתן לממונים עליו בצה"ל ובממשלת ישראל?

אפשר לראות את זה כחוכמת בדיעבד, אבל האמת היא שכבר מהרגע הראשון היה ברור שמשהו בהתנהלות הרוסית חריף יותר מהסביר. קשה היה לפספס את העובדה שמבחינת הרוסים לא מדובר בעוד תקרית, אלא בניצול הזדמנות. הוכחה לכך אפשר למצוא בהודעה המהירה של הקרמלין, על הכוונה להעביר לידי סוריה את מערכת הנ"מ המתקדמת S-300. לישראל היה אסור להתנהג כמו גרורה רוסית, למרות היחסים האישיים עם פוטין שבהם נוהגים נתניהו ואנשיו להתגאות. כעת, לאחר שהשגיאה הראשונה כבר נעשתה, ישראל צריכה לשנות כיוון. לא להתנצל אלא לתקוף. המעורבות הרוסית בסוריה רעה לישראל, ולכן אין סיבה שישראל תהיה חיובית במיוחד כלפי האינטרס הרוסי. אם לא טוב לרוסים בסוריה, הם בהחלט מוזמנים לעזוב.