בסיום "הריקוד השלישי", השאלה הראשונה שעלתה לי היא מה הופך עבודת מחול לנדיבה? וזה לא קשור רק לאיכות התנועה. זה משהו פחות מוחשי, הקשור לשילוב נכון בין מקצוענות מוקפדת, לנכונות נפשית של הכוריאוגרף־רקדן להיחשף ולהוליך את הצופה בתוואי ההתעניינויות שלו, במין כנות בלי נפיחות ובלי הצטנעות שווא. ושינפלד ולאור לא רק עומדים באתגרים האלה, הם ממש מופת לאיזון בין הערכים הללו ונוספים.

שינפלד ולאור, יוצרי מחול ומבצעים עצמאיים מוערכים ששייכים כבר לדור הביניים, בני זוג על הבמה ובחיים, החליטו ב־2012 להעלות גרסה חדשה משלהם ל"דירת שני חדרים", יצירתם הקנונית של ליאת דרור וניר בן גל שחוללה מהפכה במחול העכשווי הישראלי. היום, אחרי שש שנים ושש יצירות, הם בוחרים לעשות את זה שוב, בגרסה משלהם ליצירתם של דרור ובן גל, "הריקוד השלישי" מ־1990.

ובעוד העבודה של דרור ובן גל היא מקסם בוהק של זוגיות סנטימנטלית עטירת מחוות רומנטיות ומלאת תנופה, זו של שינפלד ולאור היא כמו חגיגה שקרסה לתוך עצמה, הסימבוליזם הרומנטי שבה הוא כמו סדק מעכיר שמתגלה מול מאה עדים. סדק ששום נשיקה צרפתית בת דקה על הבמה תצליח למלא. פשוט כי כל הדימויים הגדולים של האהבה בוגדים אצלם בתפקידם.

מתקרבים לעשור החמישי, הם מנסים ללכוד באמצעות הגוף המתבגר איזו תהום נפשית, לשדר אמת צרופה החבויה מאחורי הייצוגים. מתחננים זה לזה וגם אלינו בסנטימנטליות ורבלית מתרוצצת הגובלת בהרס עצמי: "תגיד לי שאתה אוהב אותי", "בוא אליי, בייבי". אפילו הפרחים, מחווה של פריחה ואהבה, משמשים כאן כחרב, מוטחים לרצפה למרבד אלים של יופי.