אחד הספרים שנמצאו מונחים בכוננית ליד מיטתו של דוד בן־גוריון הוא "מדינות קטנות במבחן הקיום" של פרופ' דוד ויטל. הספר יצא לאור שנתיים בערך לפני מותו של בן־גוריון. הוא עוסק במדינות קטנות שנקלעו לסכסוך עם מעצמה גדולה. הן לא הגיעו לאקט מלחמתי אלים וישיר, אלא לחיכוך, לניגוד עניינים חריף, לקטטה עקיפה. מעצמות גדולות שועטות ליעדים גדולים ועל הדרך דורסות מדינות קטנות. מדינות קטנות אמורות למחול על כבודן, לצמצם נוכחות ולרדת לשולי הכביש כדי לא להימחץ.

את המונח הספורטיבי "משחק של גדולים" המציאו הקטנים, לא הגדולים, כלומר: שומר נפשו ירחק, ויצפה מרחוק. ויטל מנתח בספרו כמה דוגמאות היסטוריות ידועות. הוא מאזכר, בין השאר, איך לא, את ישראל ורוסיה, אז עדיין ברה"מ, שחתרה בעת ההיא להידוק הברית עם מדינות ערב, ליצירת מוקד כוח מול ארה"ב, לנגישות אל הנפט. אין פלא שבן־גוריון, שהיה פטריוט חרדתי, שידע עד כמה פריכה ישראל ושבירה במרחב העוין, עט על הספר הזה כדי למצוא בו נחמה או הדרכה להבטחת הקיום.

כלל ידוע בחיי מדינות הוא שאויבים מתחלפים, בעלי ברית משתנים, אבל האינטרסים נצחיים. רוסיה חפצה עכשיו בשלטונו של אסד, היא השקיעה הרבה מאוד משאבים כדי להשיג את מבוקשה והמאמץ עלה יפה והשתלם – אסד ניצח. פוטין יודע בדיוק מה הוא רוצה, ויודע טוב יותר איך להשיג בדיוק את מה שהוא רוצה. ההצלחה התאפשרה, כמובן, גם משום שארה"ב ויתרה על התיק הסורי. היא הסתלקה מהמקום מבלי להביט לאחור. פוטין מתמחה בביצועים. טראמפ מתמחה בציוצים. טראמפ מגדף קצת את האיראנים, עולב מעט בקוריאנים, מטיל מכסים על הסינים, ואז נח מזעפו ובא על סיפוקו. מול הרוסים הוא ילד טוב וחרישי, טעטעלא ביידיש. הוא תלה לוחית על מבנה בירושלים והכריז שזו השגרירות, אבל לא התייצב לצידנו במרחב הנפיץ רוסיה־איראן־סוריה. כל מנהיג ונקודת החן שלו, כל פוליטיקאי והקיק שלו.

לאחר הבסת אויבי אסד – דאעש, המורדים ושות’ – משימת הרוסים כעת היא לבסס את שלטונו ולהעמיקו. הטורקים ניסו להפריע וטופלו כך שלא יפריעו עוד בעתיד הנראה לעין. מבחינת הקרמלין, ישראל היא שמפריעה כעת. ההודעות שיצאו ממשרד ההגנה בגנות צה"ל, החזירו אותנו באחת לשנות ה־50 וה־60. סוללות ה־S300 שיסופקו לסורים מחזירות אותנו לתקופה שבין מלחמת ההתשה ליום כיפור, בנסיבות ובתנאים קשים בהרבה. האיראנים אינם מצרים, רמת הגולן ולבנון אינם תעלת סואץ, טראמפ אינו לעת עתה ריצ'רד ניקסון ככל שמדובר במחויבות בינלאומית לשלום וביטחון.

המשלחת הצבאית בראשות האלוף נורקין חשפה בפני הרוסים, בפרטנות אינטימית, את מצב הדברים שהביא להפלת המטוס על ידי הסורים. זה לא עזר. הרוסים יודעים שלא עשינו "כיפה אדומה". גם אם היה מתברר שהסורים הפילו את המטוס בכוונת מכוון כדי לסבך את ישראל – עמדת משרד ההגנה הייתה נותרת נוקשה, קפואה כמו שלג רוסי.

הזרמת נשק איראני מדויק לחיזבאללה וניסיון ליצור לעצמם מוקד עצמאי בסוריה - הציבו אתגר לישראל. כאן החל בלבול קל. כאן השתבש בוחן המציאות. בישיבות הקבינט הוזכר רבות המונח דבנ"ל (דמשק בינלאומי), שסביבותיו הופצצו פעם אחר פעם. השרים ידעו שישראל מפרה את הריבונות הסורית בלי חשבון. הם אמורים היו לדעת שגם אם סוריה נדמית לשטח הפקר - הפנקס הרוסי פתוח והיד רושמת. אלא שכמו בקזינו, ככל שזה הלך טוב, העלינו את סכום ההימור. ישראל התחייבה פומבית לסכל כל משלוח שהוא, לתקוף כדרך שגרה, גם נוכח אזהרה שהתנדפה ש"הכרטיסייה שלנו קצרה ומספר הניקובים מוגבל". הפעולות נעשו פחות בררניות, הנפנוף התקשורתי והפוליטי במספר 201 ו־202 הזכיר במשהו את היהירות, או לפחות את העיוורון, לפני מלחמת יום כיפור.

לאיראן אכן מדיניות דמונית. אסד הוא פושע מלחמה. מול אלה, להבדיל מהפלסטינים, ישראל לגמרי צודקת. אך היא קטנה וחלשה מכדי לממש את צדקתה ולחרוג אל מחוץ למתחם הקיום. √

אמנון אברמוביץ' הוא עיתונאי חברת החדשות