ליטל
קראו לי ליטל. לא יודעת למה. כי טל. גשם. אין לי מושג. לא הייתה חשיבה מאחורי זה. כשילדים היו מעליבים היו קוראים לי "ליטל אגרטל". בדרך כלל זה היה, "שוורץ".
אבא מנחם נולד בטרגו־מורש, בין רומניה להונגריה. כשהיה תינוק, אבא שלו נפטר מסרטן. אמא שלו, סבתא זיטה, נלקחה לאושוויץ. אישה נורא יפה. היא הייתה שם הרקדנית של הגרמנים וככה היא ניצלה. אולי היה לה שם איזה רומן, יכול להיות שלא מספרים לי דברים. אבא עלה איתה לארץ בגיל 14. כשאבא היה בצבא היא נפטרה מסרטן השד. לא זכיתי להכיר אותה. לא זכיתי להכיר אף אחד מהסבים והסבתות שלי. אין לי מושג מה זה סבא וסבתא. עצוב, הא? מאוד מבאס. גם בחופשות, אין לאן לנסוע, אין איך להיפטר מהילדים.
אמא אירית נולדה בשצ'צ'ין, פולין. הגיעה לארץ בגיל 16. עד היום היא לא רוצה לחזור לשם לביקור. קשה לה. רצו לשים אותם בדימונה ובסוף סגרו על קריית־ים. שם היא הכירה את אבא. היא עבדה בדואר והוא היה רכז ספורט. עכשיו אמא ציירת, סופרת, נהייתה פלצנית כזו. לא ממש חיים מזה. אבא שלי דואג ליתר.
קריית־ים
נולדתי וגדלתי בקריית־ים. בוא נגיד, יש ריב מאוד גדול בין קריית־ים לקריית־אתא מי הקריה הכי גרועה. ואני במקור עוד באתי מקריית־ים ג', שזה הכי. והיה מדהים. זה חולה אהבה בשיכון ג'. שכונת חיים, בלוקים רכבות, הים מולנו, כל הילדים ביחד, קיבוץ גלויות כזה. שכונה! כולם אחד עם השני, דלתות פתוחות, עפה על זה. לילדות שלי היום אין את הכיף הזה. אבל אני מנסה. לא סתם אני גרה ביד אליהו.
היו גם קטעים עצובים. תינוקת נפלה מקומה שלישית בזמן ששיחקנו. תקופה ארוכה שאלתי את אמא, מה קרה לה, מה קרה לה. לקח זמן לצאת מזה. פעם אחרת הייתה תקרית בבניין. בקומה ראשונה הייתה רופאת שיניים עם כלב. יום אחד, אני בכיתה ב', אנחנו חוזרים הביתה ושומעים יבבות של הכלב. אומרת לאבא, יש פה צעקות. דופקים בדלת, היא לא עונה. עוד פעם, לא עונה. בסוף אבא פרץ את הדלת. מסתבר ששדדו אותה. פירקו אותה ממכות וקשרו אותה, ידיים רגליים. זוכרת אותה שוכבת. ואבא אומר לאמא, מהר, קחי את הילדה מפה.
רונית אלקבץ הייתה פעם הבייביסיטר שלי. באה אחת עם שיער שחור כזה, טיפוס, עם נוכחות. ואמרתי לשושי חברה שלי, תגידי, היא בסדר? תמיד הייתה מוזרה כזו. אבל היה בסדר, שיחקנו איתה ודיברנו. מצחיק שרק אחרי הרבה שנים הבנתי מי זו הייתה. אפשר להגיד שכל הבסיס שלי בעולם המשחק מתחיל שם. לפחות היופי. אנחנו נראות, בול, אותו דבר.
חזרתי לקריית־ים לפני כמה שנים. הלכתי למעון לנערות במצוקה. היה לא פשוט. יודעים שאני משם. "כן, אמרו לנו שאת מפה", ו"הנה הגן שלך!" היה עצוב קצת. אבל יש גאווה גדולה. כי זה המקום שבאתי ממנו. המקום שעשה אותי מי שאני.
אחותי
יש לי אחות אחת, זיווית. היא גדולה ממני בשלוש שנים. גרנו יחד באותו חדר. אני הייתי הג'דעית, היא יותר חננה כזו, ילדה טובה. ומאוד־מאוד יפה. בלונדינית. ואני קטנה כזו. מאוד קשה לגדול בצל אחות יפה. תמיד אמרו לי בפנים: איך אתן אחיות? הייתה מורה לתנ"ך שלימדה את אבא שלי, את אחותי ואותי. ואמרה לי בפנים: לא ייאמן שאת שייכת אליו ואליה.
היום אני היותר מוצלחת, כאילו, הכנסתי לה. אבל אז שנאתי אותה על זה. בלי שהיא תדע למה, היא נורא טובה, בסך הכל נולדה יפה, זה הכל. אבל אני נדפקתי פה. תמיד אמרתי לאמא, איך זה הגיוני? גם היו לה הרבה חברים ומחזרים כל הזמן, ואת צופה בזה בתסכול בתור נערה. נו, מתי תורי? מקנאת באחותי. קטנה, נמוכה, ברווזה, לא ציצי, לא הייתה אישה בשום מובן בדבר הזה. אתה יודע מה זה לילדה בגיל 15 לא להיראות טוב?
טיפולים
הייתי תלמידה טובה. חרשנית. כי אני רוצה להצליח. אוהבת מאוד לקרוא. ספרות, תנ"ך. מתמטיקה לא. הייתי בהקבצה גימל שלוש. קולט מה זה? אמא חוזרת מאספת הורים. כאילו, זו הייתה קללה. עד היום אני לא שלמה עם לוח הכפל. יודעת רק חיבור, בערך.
ומאותו גיל בערך אני בטיפולים. כי אני בנאדם חרדתי מאוד. זה התפרץ במלחמת המפרץ. פחדתי על ההורים, על עצמי, על החיים, חרדות מטורפות. הטילים הראשונים נפלו קרוב אלינו. מוות. והמסכות. אפילו לא שמתי מסכה מהפחד להיחנק. תמיד פחדתי ממשהו, מלבלוע את הלשון, כל פעם ממשהו אחר. לא אובחנתי. רק שלחו אותי ליועצת בית הספר. ניהלה איתי "שיחות". חארטה כזה. אולי אם הייתי מטופלת זה היה נראה אחרת.
מצד שני יש לי בעיה עם פסיכולוגים. קודם כל זה 400 שקל, מלא כסף, והם רוצים להוסיף פגישות, ואי־אפשר לעזוב אותם. והם גם מסכסכים בינך לבין שארית המשפחה שלך. לא צוחקת. אין לך אנשים בקשר כי אתה חם עליהם. הייתי יוצאת טעונה, רבתי עם אמא, עם חברים, לא נשארו לי בגלל הטיפול. אז זה לא עוזר לי.
בנים
לרוב אני רציתי והם לא. לא מזמן עשיתי סגירת מעגל במפגש מחזור עם שלומי גור־אריה. רקדנו סלואו ביחד. כי אז לא הצליח לי איתו. הוא אמר שהוא לא אמר לי לא, יכול להיות, אני פישלתי שם. הייתי ילדה מפגרת כזו, באתי אליו לא נכון, לא סקסי, לא ידעתי איך לגשת לגבר. אבל אני הייתי ניגשת כי הם לא באים אליי. אין לי בעיה עם זה. תמיד התחלתי עם גברים. לא רואה ממטר. מי שאני רוצה, סימנתי אותך. אין לי עצבים לחכות.
בצבא שירתתי במרכז הכוונה לחיילים משוחררים. שזה בעיקר, "סע להודו!" ההומור כבר היה כלי מאוד חזק. הבנתי שזה הכלי שלי, הפה. ככה השגתי את החבר הראשון שלי. אמיר יהודה. חתיך נורא. טייס! נפל מקורס טיס אבל התחיל שם טוב, אז מבחינתי, טייס. בא לייעוץ עם החליפה, עיניים כחולות, חתיך, מושב עופר. הופה, יש פה חמוד! אחר כך בדקתי מאיפה הוא. הרמתי טלפון: שלום, היית אצלי היום בייעוץ, שמתי עליך עין. בא לך להיפגש?
שתייה
חולה על אלכוהול. מוריד עכבות. רק תן לי להשתכר כל שני וחמישי. אוהבת לשתות הכל, ג'ין עם תפוחים, ערק, וודקה, צ'ייסרים – תן לי הכל. לאיפה אתה חושב אני יוצאת מפה? עם כמה חברות, לדפוק את הראש חזק מאוד. עשיתי מלא פדיחות, מצאתי את עצמי הרבה פעמים מקיאה בדשא, אבל לא באמת יצאו סיפורים מעניינים. מקסימום רוקדת עם חזייה איפשהו. לא הייתה תקופה של לקרוע את העיר, זיונים וזה, ממש לא. הרבה רעש וצלצולים אבל ילדה ממש טובה.
השנים היותר פרועות היו כשלמדתי משחק. מסיבה, וילה בקיסריה, ופתאום שם ראיתי פעם ראשונה בחורות עם בחורות, גברים עם גברים. ולא הצטרפתי. חייבים לנסות הכל, כן, אבל אני באמת ילדה טובה מאוד, ולא היה לי אומץ. מקסימום להישאר עם חזייה. ולהסתכל. ישבתי עם הדרינק וצפיתי. כן, בהחלט צפיתי.
רוקנרול
אין מצב שאהיה לבד. גם לא יוצאת לבד. אני זוגית סדרתית. אם הייתי לבד זה היה בדיוק שבוע. ואז אני מתה, בוכה, דחוף תכירו לי מישהו. אפילו ניסיתי כל מיני סדנאות מפגרות. ויפאסנה. האמת? הלכתי מתוך כוונה אולי להכיר שם מישהו. שתקן, אולי זה טוב לי. לא הלך. והרוב בכלל היו בנות. העיפו אותי אחרי שעה, כי לא הצלחתי לשתוק, פחדתי שהכל ייעלם לי.
היה לי פעם חבר מוזיקאי. אחד כזה שעישן כל הזמן, גראס, ואני לא בשביל זה, אבל זה היה סקסי, כותב שירים, מחרמן קצת. פעם הוא הופיע והזמנתי משפחה וחברים. ואז הוא שר: "ליטל, שאוהבת למצוץ". אמיתי לחלוטין! כולם מסביב נקרעו. תשמע, זה נורא מצחיק. ליטל שאוהבת למצוץ? וכולם מסתכלים עליי ככה, כי תראה, זו גם מחמאה. פתח להם אפיקים, יש דברים שאני יודעת לעשות. סוף־סוף יצא ממני משהו!
באמת, זה היה נורא מביך. נורא. רציתי להרוג אותו. מאותו ערב כבר לא היינו ביחד והכל נגמר. אגב, הוא מוכר למדי, רק לא מצליח במיוחד. ויש לו מישהי מאז, מוכרת גם. לא מספרת מי!
בגידה
לרוב סיימו איתי. גם כשאני רציתי לסיים, הם הקדימו. והאמת, אהבתי להיות הקורבן. התאים לי, לב שבור, בכיינית, מתה על זה, שירחמו עליי, איזה כיף שזה אני המסכנה. זו זוועת הזוועות, כן? הלוואי שאוטובוס ידרוס אותי, והכי בוכה ורגשנית ולא מצחיקה שיש. אבל אוהבת.
הייתה לי פרידה מאוד קשה מבן זוג, אחרי שגיליתי שהוא בוגד בי. גרנו יחד אז, בתל־אביב, בבית שלו. אהבה מטורפת. הוא למד שנתיים מתחתיי בסמינר הקיבוצים ובגד בי עם מישהי שהוא למד איתה. כל כך נפגעתי! ידעתי שקורה משהו אבל לא רציתי להאמין. עד שגיליתי מכתב שלה אליו. תקופת המכתבים, כן? קראתי את המכתב והייתי בשוק. "אני אוהבת אותך, מקווה שנהיה ביחד", מכתב אהבה רומנטי. וזה הרבה יותר גרוע מ"בוא תזיין אותי". הייתי מעדיפה שתכתוב את זה. אבל רגש, זה הכי קשה. הוא הודה ואמר שהוא גם אוהב אותה. הייתי שבורה בטירוף.
חתכתי ממנו. אבל בגלל שלא היה לי איפה לגור, נשארתי בבית שלו עוד זמן. הוא אמר, "תישארי פה עד שיהיה לך איפה לגור", ועבר לגור איתה. אתה קולט? הוא אצלה, ואני אצלו בבית, לבד, וזה בכלל בית מוזר כזה, אפל ומגעיל, ואני צריכה להתגבר. פעם ראשונה שנשבר לי הלב לרסיסים, ובדיוק אני מסיימת בית ספר למשחק, ואין לי עבודה. סיוט.
דחייה
במהלך הלימודים קרעתי את התחת בעבודה וההורים גם עזרו. עבדתי בניקיון מדרגות, בייביסיטר, מלצרית ברולדין, פוטרתי כי אני גרועה, מוכרת כרטיסים בקולנוע. הייתי הדיילת הזו שפותחת את הדלתות בבית ציוני אמריקה. שם ראיתי סטנד־אפ פעם ראשונה. אלי ומריאנו. ליאור כלפון. שלום אסייג. ובכלל לא חשבתי שאהיה שם. כי בכלל לא רציתי בידור. כי מה זה החרא הזה, הבידור, איפה הקאמרי, הבימה? הרי למדתי שלוש שנים כדי להיות בתיאטרון.
ואז אני רואה שלא לוקחים אותי. עם הסוכן לא קורה כלום. מגיעה לאודישנים ושום דבר. בבית ספר הייתי ממש טובה, אבל לא חוטפים אותי. אבל אלה שלא טובים ממך כן, במיוחד היפות יותר. אני רק שומעת, לא, לא, לא. פעם הגעתי לאודישן מול מלהקת מאוד מפורסמת שעשתה סרט מאוד מוכר. בכלל הגעתי בלי שיקראו לי.
מאות שחקנים יושבים שם עם טקסטים ומחכים, והמלהקת אומרת לי, "לא, לא, זה לא מתאים. חבל על הזמן שלך. אל תחכי". ככה, ליד כולם. בכיתי את נשמתי ורציתי למות. שמישהו יהרוג אותי. שבע שנים אחרי, היא מלהקת אותי לתפקיד. הזכרתי לה את האירוע, והיא התנצלה. אבל כשעשיתי את 'חברות', לא הסכמתי שהיא תהיה המלהקת. יש לי בעיה, אני מאוד שומרת טינה. מזל עקרב.
יאיר לפיד
באותה תקופה התחלתי לעשות סטנד־אפ מתוך אין ברירה לחלוטין. מישהו אמר, בואי לצוותא, חמש דקות. אז הייתי באה, מגדרה, שלושה אוטובוסים, דרך תחנה מרכזית, לחמש דקות בצוותא. הרבה בדיחות על רווקות. נוסח, "יצאתי עם מישהו ושכבנו. בחמש בבוקר הוא הולך ממני. אמרתי לו, מה, אתה חקלאי?" מצחיק, מה. כאלה.
יאיר לפיד הגיע פתאום בתור הצלה גדולה. סיפור סינדרלה. חיפש מישהי במקום רותם וענת. אז הוא בא להופעה. ויאיר מגיע, חתיך, עם 15 איש, האיש מקצוען. חיכה לי בסוף מאחורי הקלעים, "שלום, אני יאיר לפיד", ממש ככה, עם הראש לצד והטי־שירט והכל. "מה את עושה ביום ראשון?" יש לי הצגה. קופיקו. "את לא תעשי קופיקו. את באה אליי". אמרתי, טוב. הייתי כל כך המומה. חוזרת לגדרה, שלושה אוטובוסים. אומרת לבן זוגי אייל, אני ביאיר לפיד ביום ראשון. "מה?" הוא היה בשוק. גם אני לא הבנתי כלום.
רק כשהייתי שם הבנתי מה זה. טירוף. כל העולם רואה אותך. ואני בכלל מגיעה כמו מיקו מצ'רלי וחצי. נורא התרגשתי. על הערב הראשון יצא לי להגיד שבע פעמים "חרא" כי ככה נראה לי. לא ידעתי שיש כללים מסוימים בטלוויזיה, נראה לי בסדר להגיד חרא ויאיר באמת צחק. למחרת אני מתעוררת לביקורות קשות מאוד של הטוקבקיסטים. יאיר אמר, אל תקראי. וכמובן קראתי. עברתי אחד־אחד. "בהמה. גסה. מכוערת. מטומטמת. טיפשה. להחזיר את עדי אשכנזי". רציתי למות. לא רציתי לבוא יותר. אמרתי ליאיר, "אני לא עושה את זה". אגב, עד היום אני קוראת הכל. אבל עכשיו, על הזין שלי. באמת לא מזיז לי.
צחוק מעבודה
הסטיגמה של "בורה מתלהמת" דבקה בי בתקופת 'צחוק מעבודה'. מאוד פשוט, סטנד־אפ מקצוע גברי וקצת מתלהם, ואנשים קצת בורים, שלא התנסו בחוויה הזו, מרשים לעצמם לקרוא לי בשמות. ועד שהגיעה ביקורת חיובית אחת, עם 'חברות' ועם 'שוורץ', אוף, יצאה הנשמה. כי מתישהו כבר הרגשתי מסומנת. "ליטל שוורץ, היצור הזה מהסטנד־אפ". אבל אני יודעת מה זה להצחיק 500 איש. האמנות הכי קשה שיש. אתם באים ואומרים לי? בואו ונראה אתכם, קקות.
בסטנד־אפ היו כמובן גם כישלונות. מלא. פעם נפלה לי שן באמצע הופעה. הקדמית. כל כך מביך! היא עפה לקהל. הקהל נקרע. מנהלת ההצגה לא יכלה לעזור לי מרוב שהיא נקרעה. ואז אחד מהקהל החזיר לי את השן. רגע בחיים שאני מעדיפה למחוק. החזרתי אותה לפה, מה לעשות. מאותו רגע איבדתי ריכוז. גם הקהל כבר לא התרכז. חיכה שהשן תעוף עוד פעם. היו גם ערבים קשוחים בפני שיכורים. הופעה בעיירה כלשהי, וגברים שיכורים עלו לבמה, "בואי, הייתי מזיין אותך", כאלה. לא פאן בכלל. עד שאחד מהם חטף ממני. אמרתי, "בוא נראה אותך, תעלה לבמה, יא חתיכת חרא". הלך.
בנות
אני ונשים? מה פתאום. אז אומרים, שטויות. אולי כי נראיתי תמיד טום־בוי, ואני בסטנד־אפ, עולם גברי, אז ייחסו לי את זה. בולשיט. אני מעדיפה גברים, אוהבת גוף גברי, זה סקסי ברמות, משדר לי כוח כזה, אוהבת מישהו שיטפל בי, שידאג לי. פרימיטיבית, מה לעשות. תמיד אני רבה עם אורנה (בנאי). תגידי, מי עושה את הדברים הגבריים האלה בבית? נגיד יש ג'וק. או גנב. מי הולך לבדוק? אז היא אומרת, "אנחנו עוזבות את הבית ישר. יורדות על הסולם של הגנב".
נשים מתחילות איתי תמיד. אבל זה לא עוזר להן. מה, אתה יודע מה זה לחיות עם אישה? חופרות. סקס? לא נכנסת לזה. תשמע, יכול להיות מגניב. אבל איפה הגוף הגברי החסון הזה, עם שערות? אני אוהבת שערות! מה לעשות.
אייל
את אייל הכרתי ב'קופיקו'. הוא התאהב בקוף. ואמר מיד, "את תהיי מצליחה ומפורסמת, ואני אומר לך מראש, לא אבוא איתך להשקות וכל זה. אל תגררי אותי לשם, לא אוהב את העולם הזה". איזה מפורסמת? אני קופיקו! "תקשיבי מה אני אומר לך". והוא בן הזוג הכי מדהים בעולם. אדם נדיר, תומך, עומד מאחוריי. כי תשמע, זוגיות זה דבר קשה מאוד. כל אחד מגיע עם המטענים שלו, ועוד לגדל שתי בנות, קשה מאוד. אבל הוא באמת מכיל. לא מבינה איך הוא סובל אותי! איך הוא מוכן לקחת את המאחורי קלעים של בנאדם שמרוכז בעצמו. נו, שחקנים, עם מגעיל, דוחה.
ילדים
יש לנו שתי בנות. יהלי בת תשע ועלמה בת חמש. לא תמיד רציתי ילדים, כי מה אעשה עם ילד, ומה יקרה, ואיך אחיה, והקריירה תיעצר. אבל בגיל 30 התחלתי לחשוב אחרת, כי צריך. הגיע הזמן. רציתי משפחה כבר. ובכנות, גם רציתי שאייל יהיה כבר שלי ממש, כי הוא היה קצת, לא. רציתי לביית אותו כבר. ילד כבר ישאיר אותו סופית איתי. ענה: בכיף, בואי נעשה ילד. גם לא הייתה לו ברירה, גיליתי את ההיריון הראשון רק בחודש הרביעי.
אני היפוכונדרית, נכנסת לגוגל ורואה כמה בעיות יש בהיריון ורוצה למות. אני בנאדם חרדתי, היסטרי, פרנואידי, עשיתי בדיקות גם שלא צריך, הולכת לרופאים הכי טובים, שילמתי הרבה כסף, היינו נוסעים באוטו כדי להבין כמה זמן ייקח להגיע לבית חולים, מגיעה לאסותא קבוע, בודקת כל הזמן אם יש דופק או אין, לא יכלו לסבול אותי. חולת נפש. בנאדם נוראי. היריון שני היה קצת יותר קל. אבל זהו. סגרתי את הבסטה. מה זה סגרתי, התקן, סגור הרמטית. כל הגוף סגור.
דיכאון
אחרי הלידה הראשונה הייתי בדיכאון קשה. אתה יוצא מבית חולים לעולם הזה עם תינוק, ואף אחד לא עוצר אותך. רגע, מה קורה פה? חוויה מאוד קשה. תיפקדתי כמו תותחית, הנקתי ועשיתי כל מה שצריך. אבל רציתי למות מבפנים. דיכאון כבד, לא ישנתי, לא אכלתי. הגיעו גם אנשים כל הזמן, כי ראו שאני לא בסדר. אחרי שלושה חודשים הכרחתי את עצמי לחזור למקצוע. רציתי לראות אנשים, לא תינוקות. כי עד אז זה הרבה רגעים של 'החיים שלי נגמרו'. זה נגמר, כי פתאום אין אותך, אתה לא המרכז. אתה מפחד להיעלם מהמקצוע, ולהיעלם בכלל.
הלכתי לטיפול, שיחות, לקחתי כדורים נגד דיכאון. הרגשתי שאני לא לבד. לפחות אז, לא היו מדברים על זה כל כך. אנשים נורא, "איזה כיף האימהות, האימהות, האימהות". אבל כשילדתי זה היה, רגע, מה, אני לא בסדר? אחרי חמישה חודשים זה עבר. הכדורים הרימו אותי על הרגליים. לא היתה לי ברירה. כל הדמיון המודרך והתחת לא מעניין אותי, "אני בשדה, אני בים" – תן לי כדור ובוא נגמור עם זה. זה רק עיצבן אותי. אני היחידה שעשיתי יוגה וחזרתי עצבנית נורא. להיות בתוך עצמי? מי רוצה להיות בתוך עצמי. אם אהיה שם אתאבד. עדיף שאקח כדורים. לי ולחברה.
חברות
'חברות', שנכתבה יחד עם שי בן עטר וליאת שביט, היא הבייבי שלי. היא הייתה התרפיה שלי. הבריחה. ההתמודדות עם הדיכאון אחרי לידה. לצחוק על האימהות. להבין שלא כולנו נולדנו להיות אמהות. ידעתי שהיא טובה. ידעתי שהיא תעורר הזדהות. אבל לא דמיינתי שהיא תפרוץ עד כדי כך. בעונה הרביעית (שבדיוק הסתיימה עכשיו בערוץ עשר, אבל חיה בשידורים חוזרים) זה כבר ממש התפוצץ. ועד היום קשה לי מאוד עם האקדמיה, שעבורה אנחנו אפילו לא ראויים להיות מועמדים לפרס. שמו אותי מועמדת לפרס השחקנית, אבל הסדרה – לא. השתגעתם? זו הסדרה הקומית הכי טובה שיש, אנשים מתים עליה, היא מצליחה גם בחו"ל – והיא אפילו לא מועמדת! לא אמרתי לזכות. אתם מנותקים מהעם.
כשקיבלתי את ההודעה בפעם הראשונה, פשוט ישבתי ובכיתי. בפעם השנייה זה היה כבר ‑ שילכו קיבינימט. החרמתי את הטקס. על הזין שלי הטקס. אנחנו מצליחים ברייטינג, הקהל מאוד־מאוד אוהב – אז אם הסדרה שלי לא שם, גם אני לא אהיה שם. לכו תזדיינו. אם מזמינים אותי לאקדמיה, אז רק לטקס סליחות.
חלומות
אני לא בנאדם אופטימי. חרדות כישלון, מוות, מחלה, שאני הולכת לחטוף סרטן. זה חזק ממני. חצי משפחה שלי מתה מסרטן, אני ממשפחה, אלוהים ישמור. ועכשיו גם אבא שלי חולה. עובר טיפולים. תקופה מאוד לא פשוטה. והוא אדם שמאוד קשור אליי. אז אתה מקבל בום כזה. הנה החרדות מתממשות. אז אתה עושה את כל הבדיקות והמעקבים, מעקב שד, מעקב רחם, אני בסיכון, כל היום במעקבים.
יש לי חלום חוזר שאני מאבדת את השיניים. הן נופלות לי. כולן נעלמות. קראתי שזה מוות. נורא מפחיד. ועוד חלום חוזר שאני טובעת הרבה. בים, גל גדול סוחף אותי. ואז אני מתעוררת. זוכרת רק חלומות רעים. חלומות טובים זה שאני זוכה באוסקר. אבל זה רק כשאני ערה.
והעתיד? אף פעם לא סמכתי על אף אחד. לא מחכה. אם אחכה לא אגיע. פעם נסעתי למדריד כדי לפגוש את אלמודובר. אמרו לי שהוא יושב באיזה מסעדה במדריד, אז הלכתי לבדוק, כי אמרו לי שהוא אוהב פרצופים מוזרים, אולי יהיה סיפור סינדרלה. הוא לא הגיע באותו יום. אבל יש לי אמביציה מטורפת. לא רואה בעיניים. אם יש לי מטרה אגיע אליה. לא יגידו לי לא. אין דבר כזה. העתיד תלוי רק בי.
