Pops הוא בעיקר ניסיון של מייקל שייבון להוכיח שהוא אבא טוב

››› למייקל שייבון חשוב מאוד להיות אבא טוב. והוא רוצה שתדעו את זה. ספרו האחרון Pops: Fatherhood in Pieces (שצפוי לצאת בשנה הבאה בהוצאת עם עובד) מורכב ממסות ומסיפורים אוטוביוגרפיים שבהם הוא בוחן את מערכות היחסים שלו עם ילדיו ועם אבא שלו, ובתוך כך מנסה להבין איך אפשר להיות אבא טוב בשנת 2018. בכלל, נראה שגבריות ואבהות מעסיקות את שייבון בשנים האחרונות, כפי שיעידו מאמרים רבים שפירסם וגם הספר Manhood for Amateurs שכינס את מחשבותיו בנושא לפני עשור.

Pops הוא מעין ספר המשך, מעודכן לעולם פוסט־מהפכת MeToo#, ומותאם לעקרונות הפוליטיקלי קורקט. כך, למשל, במאמר הקצר Against Dickitude, שייבון מסביר לבנו הבכור איך נכון להתנהל מול חברותיו לשכבה בלי להיות גבר פוגעני, ועל הדרך מבהיר שהוא פמיניסט והיה כזה כבר בגיל 20, הרבה לפני שזה נהיה מגניב. במאמר אחר, Adventures In Euphemism, נזכר שייבון איך היה קורא לילדיו לפני השינה את 'הרפתקאות תום סויר' ומסנן את מילת ה־N האסורה. הרגעים האלה, שבהם שייבון מתעקש להלום בקוראים עם תפיסות עולם – חינוכיות, מגדריות, פוליטיות – הם הרגעים החלשים בספר.

דווקא כשהוא לא מנסה לנסח מהן גבריות ואבהות טובות, אלא פשוט מספר על שיחות עם אביו או עם ילדיו, שייבון מצליח לגעת בשורש העניין. אחד המאמרים שעושים זאת היטב הוא Little Man שפורסם לפני שנתיים, ובו שייבון מסקר עבור מגזין הגברים GQ את הביקור שלו עם בנו אייבּ בן ה־13 בשבוע האופנה בפריז. במקום לדווח מה חדש אצל ורסצ'ה או מהו הצבע הלוהט של העונה, שייבון מביט בפליאה בבנו – חובב אופנה מושבע עד אובססיבי – ובטבעיות שבה הוא משתלב בקרב המעצבים, הקניינים, הדוגמנים. זה טקסט פנטסטי של הורות קשובה ורגישה, שמצליחה להכיל שייכות וחריגות, ואפילו להתפעל מהן. ברגעים האלה, המשפחתיים, הפשוטים, כששייבון לא מנסה להראות לקוראים כמה הוא מענטש, אפשר באמת להקשיב לו, ואפילו ללמוד ממנו.

אלעד בר־נוי

Pops: Fatherhood in Pieces // Michael Chabon - 144 pages

ב־ Spring וב־ Summer קרל אובה קנאוסגורד ממשיך לעסוק בנושא האהוב עליו: הוא עצמו

››› לאחר שגמר את הסדרה האוטוביוגרפית 'המאבק שלי', על ששת כרכיה ואלפי עמודיה, התפנה קרל אובה קנאוסגורד לסדרה חדשה שעוסקת גם היא בנושא האהוב עליו – הוא עצמו. על אף שגם כאן מדובר בכתיבה אוטוביוגרפית, בסדרה העונתית קנאוסגורד חורג מעט מהריאליזם המפורט שמזוהה איתו, וכותב קטעי פרוזה קצרים של התבוננות בטבע כשכל כרך מוקדש לעונה אחרת. הקטעים האלה משולבים בין פרקי יומן שהוא כותב לבתו הצעירה אנה.

"אני בן 46 וזו התובנה שלי, שהחיים עשויים מאירועים שיש להתגונן מהם. ושרגעי האושר בחיים קשורים כולם להפך של זה. ההפך מלהתגונן זה ליצור, לעשות, להוסיף משהו שלא היה שם קודם. את לא היית שם קודם", הוא כותב לבתו ב־Spring, הכרך השלישי בסדרה שיצא השנה. Spring מתאר יום אחד בחייו של הכותב שבו הוא מטפל בילדיו בבית בזמן שאשתו לינדה נעדרת. דרך תיאור היום הארוך הזה אנחנו לומדים על הדיכאון שלה ועל והאופן שבו מצבה הנפשי השפיע על האבהות של קנאוסגורד ועל הזוגיות מלאת התלאות שלהם.

בעוד Spring הוא טקסט קוהרנטי ועוצמתי שמזכיר את כתיבתו המוכרת של קנאוסגורד, Summer, הכרך האחרון בסדרה, הוא אסופה של קטעים שלא מתגבשים ליצירה אחת. תחושת הדחיפות שמאפיינת בדרך כלל את הכתיבה של קנאוסגורד מפנה את מקומה לטובת אווירה משוחררת ומשחקית יותר, אבל גם מבולבלת, מפוזרת ולרגעים ממש מעוררת תמיהה. קנאוסגורד, כך נראה, מנסה למתוח את גבולות הסבלנות של הקוראים והמבקרים, כאילו אומר לעצמו – אם הם הסכימו לקרוא על כל פרט ופסיק בחיי, הם ודאי יקראו כל דבר שאכתוב. וכך, לצד סיפור על סבא שלו מתקופת מלחמת העולם השנייה וקטעי יומן נוספים, נפרשים על פני מאות עמודים ערכים אנציקלופדיים מהורהרים, כל אחד באורך שלושה־ארבעה עמודים, על חלזונות, עטלפים, דומדמניות, מכנסיים קצרים, התעלפויות, ממטרות, מיקסרים ידניים - הרשימה המשונה והאקראית נמשכת עוד ועוד.

דרך הקטעים האלה מבקש קנאוסגורד ללמד את בתו את סודות העולם, ועל אף שהגודש שלהם נראה מגוחך לרגעים, הם בכל זאת נותנים הצצה מזווית חדשה למה שמתרחש במוחו הקודח. רק קשה שלא לדמיין את קנאוסגורד יושב מאחורי קיר זכוכית, מביט באובייקטים שמשתתפים בניסוי הספרותי המטורלל שלו, וצוחק על כולנו.

אלעד בר־נוי

Spring // Karl Ove Knausgaard - Translation: Ingvild Burkey - 192 pages

Summer // Karl Ove Knausgaard  - Translation: Ingvild Burkey - 416 pages

The Heritage של הווארד בראיינט מתאר את הקשר המסובך בין ספורטאים שחורים לפוליטיקה האמריקאית

››› בתחילת החודש הודיעה חברת 'נייקי' שהיא מפקידה את הקמפיין החשוב ביותר שלה בידיו של ספורטאי לא פעיל. קולין קאפרניק, שחקן פוטבול מקבוצת סן־פרנסיסקו 49' שבליגת ה־NFL, מוחרם זו העונה השלישית בגלל החלטתו לכרוע ברך במהלך השמעת ההמנון לפני משחקים, במחאה על אלימות שוטרים נגד שחורים. פוטבול הוא ענף שמזוהה עם אמריקה, עם הצבא האמריקאי, ההמנון והדגל; דונלד טראמפ השתמש בקאפרניק כבשר אדום לתומכיו, וזה איבד את הקריירה שלו.

לכן אפשר להבין את התדהמה שהשתררה כשאחת מחברות הספורט הגדולות בעולם החליטה לחגוג 30 שנה לסלוגן המיתולוגי Just Do It עם קאפרניק במרכז. ספק אם היה מופתע יותר מהווארד בראיינט, שרק כמה חודשים קודם לכן פירסם ספר מרתק על היחסים בין ספורט לפוליטיקה בארצות־הברית, שתמיד היו מסובכים במיוחד עבור ספורטאים שחורים. "גם לברון ג'יימס יודע שכשאומרים לו 'תשתוק ותכדרר', זה מכוון לכל השחורים", כותב בראיינט, "והוא יודע שאם הוא ייתן להם להשתיק אותו, איזה סיכוי יהיה לגבר שחור לא עשיר ולא מפורסם?"

האחריות החברתית שמגיעה עם המעמד של כוכב ספורט שחור היא חלק ממורשת ארוכה ומסובכת. היא נבנתה בשנות ה־60 עם ספורטאים אמיצים כמו ג'קי רובינסון, מוחמד עלי וג'ון קרלוס, אבל נעלמה בעשורים האחרונים. או־ג'יי סימפסון, מייקל ג'ורדן וטייגר וודס השאירו את הזהות השחורה מאחור, לטובת חוזי פרסום חוצי־גזעים. קאפרניק ולברון ג'יימס הם ממשיכי דרכו של מוחמד עלי, לא של מייקל ג'ורדן.

בראיינט, עיתונאי שחור, כותב באופן טבעי ממעמקי הבטן, אבל לא גולש לדמגוגיה או לאמוציונליות. הוא מסביר איך מיליטריזם, פטריוטיזם מזויף ותנועת ההתנגדות של הקהילה השחורה - בוודאי בעידן טראמפ - מתערבבים זה בזה. והוא מצביע על היום שבו הספורט המקצועני בארה"ב, במיוחד הפוטבול, השתנה לגמרי: "עבור אמריקאים שנולדו אחרי 1985, 11 בספטמבר הפך ליום הכי חשוב בחייהם - הפרל הארבור שלהם, המלחמה הקרה שלהם, וייטנאם שלהם. אבל זה גם שינה את האופן שבו הספורט נארז, נתפס ושווק. זה נראה נכון בהתחלה, אחרי הפיגועים, עד שהאבל הזמני הפך לבוננזה ולמשאל־עם מצמרר בשאלה למי באמת מגיע להיחשב אמריקאי".

יומיים אחרי ההודעה על הקמפיין החדש של 'נייקי' וקאפרניק, נכנסה שוטרת לבנה לדירה של צעיר שחור בדאלאס וירתה בו למוות. בדיוק נגד הדברים האלה קאפרניק מוחה, ובגלל זה איבד את הקריירה שלו, אבל הרוויח מקום בהיסטוריה. "זו אחריות שהספורטאי השחור ימשיך לשאת עד היום שבו אמריקה תתחיל להעריך את המוח השחור באותה מידה שהיא מעריכה את הגוף השחור", חותם בראיינט את הספר. "רק אז הספורט יוכל להפוך עבור שחקנים שחורים מה שהוא תמיד היה צריך להיות - רק משחק".

ציפי שמילוביץ

The Heritage: Black Athletes, a Divided America, and the Politics of Patriotism // Howard Bryant - 272 pages

Warlight של מייקל אונדטייה מוכיח שיש חיים אחרי 'הפצוע האנגלי'

››› 'הפצוע האנגלי' נבחר לפני חודשיים כספר הטוב ביותר מבין כל אלה שזכו בפרס המאן בוקר ב־50 השנה האחרונות. הבשורה על הזכייה תפסה את מייקל אונדטייה - סופר קנדי יליד סרי־לנקה, שלא הצליח מעולם לשחזר את ההצלחה ההיא - שבועות ספורים אחרי יציאת ספרו החדש Warlight, שכמו 'הפצוע האנגלי' מתרחש במלחמת העולם השנייה, מדלג בין העבר להווה ועוסק בנושאים של בגידה ומחילה ובאופן שבו הזיכרון, על כשליו ועיוותיו, מעצב את ההיסטוריה הפרטית שלנו.

ל־Warlight חסר ההדר ההוליוודי שהביא לגרסה הקולנועית של 'הפצוע האנגלי' תשעה אוסקרים, אבל הוא רומן מוצלח שמאופיין בתחושה חידתית ומעורפלת, מסתירה יותר מאשר חושפת - כמו ההאפלה שנאכפה בלונדון בזמן הבליץ ומאוזכרת בשם הספר. הגיבור והמספר הוא נתניאל, נער בן 14, שהוריו נוטשים אותו ואת אחותו בחודשי המלחמה האחרונים ועוברים לסינגפור. האחים נשארים בביתם בלונדון יחד עם ידיד משפחה המכונה The Moth (העש) שאוסף סביבו חבורה של טיפוסים אקסצנטריים, שחלקם נמצאים בצד הלא־נכון של החוק. הבולט ביניהם הוא The Darter (סוג של עוף מים – כמו לכל דבר ברומן, גם לשמות יש משמעות סימבולית), מתאגרף לשעבר שנתניאל מאמץ כדמות אב. הוא מצרף את נתניאל להפלגות ליליות בתמזה, שבהן הוא מבריח כלבי מרוץ ואולי גם דברים נוספים.

הרומן עשיר בפרטים, תובעני ומחייב קריאה זהירה ודקדקנית. כמעט כל מחווה מקרית מכסה על פעולה אחרת, גורלית ובלתי מפוענחת, שתודעתו של נתניאל חוזרת אליה ככל שהעלילה מתקדמת, והוא כבר בסוף שנות ה־20 שלו. המתח בין חוסר ידיעה וההכרח לדעת – מה בדיוק עשתה אמו בזמן המלחמה? מי הגבר המסתורי שאיתו ניהלה מערכת יחסים טעונה? מה עלה בגורלה של אהבת נעוריו? – הופך לאובססיה של נתניאל הבוגר. הוא מתחיל לעבוד בשירות המודיעין הבריטי כאחראי למחקר ארכיוני של מבצעים סודיים בשנות המלחמה, ג'וב שמאפשר לו ללמוד ממקור ראשון גם על עלילותיה של אמו.

ככל שהעלילה מתקדמת בזמן גם המבט מתרחב. ובעוד נתניאל מנסה למצוא איזשהו היגיון בטראומה של ילדותו, אירופה כולה צריכה להתמודד עם המורשת של המלחמה, מרוסקת ואבלה ומחפשת נקמות. אין קץ לילדות - וגם המלחמה אף פעם לא מסתיימת באמת.

רונן טל

Warlight // Michael Ondaatje - 290 pages

צילום : ידיעות אחרונות

Normal People ממקם את סאלי רוני כסופרת הגדולה הראשונה של דור המילניום

››› אם אמילי ברונטה, דיוויד פוסטר וואלאס ולינה דנהאם היו מביאים ילדה בהורות משותפת, כנראה שהיא הייתה סאלי רוּני. בגיל 27 בלבד רוני האירית כבר נחשבת לאחת הסופרות המבטיחות בעולם, הסופרת המילניאלית הגדולה הראשונה, ג'יין אוסטן של דור ה־Y, ג'.ד. סלינג'ר של ילדי הסנאפצ'ט ועוד שלל תארים דומים ממבקרי ספרות. הרומן השני שלה, Normal People, שנכנס לרשימת המועמדים הארוכה לפרס מאן בוּקר היוקרתי וצפוי לצאת בשנה הבאה בהוצאת כתר, הוא אולי הביטוי הספרותי הראשון שמצליח לשרטט ברגישות ובדיוק את קולם של ילידי שנות ה־90, מבלי לטבוע בביקורת עצמית או במפלים של לעג ואירוניה.

מריאן וקונל הם שני מתבגרים מהסוג הרגיש, החכם, המתבודד. הם לומדים באותו תיכון בעיירה נידחת באירלנד, אלא שבעוד מריאן חיה באחוזה לבנה עם גינה, קונל גר בצד הלא־נכון של פסי הרכבת. השניים מתחילים לפתח קשר שנע לסירוגין בין ידידות לאהבה רומנטית, ואנחנו עוקבים אחריו במשך כמה שנים. העלילה נעה באופן לינארי, כשכל פרק נפתח בהתייחסות לזמן שחלף ("ארבעה חודשים מאוחר יותר", ובמקרה אחד אפילו "חמש דקות מאוחר יותר"), אבל רוּני מבצעת מעין לופּים קטנים בזמן, ויוצרת מבנה חכם ויוצא דופן, מתעתע בפשטותו, שחוזר לשיחות ולרגעים מסוימים בין השניים ומדמה היטב את האופן שבו קשרים נחווים היום בערוצי המדיה השונים.

צילום : ידיעות אחרונות

זה לא רק סיפור על אהבה רומנטית. זה סיפור על הצדדים המגושמים והמכוערים של הסקס, על חיפוש גברי אחר פורקן אמיתי לרגשות, על פערים מעמדיים וגם על האופן שבו הספרות כושלת בניסיון לגשר ביניהם. כמו בקטע שמתאר את ניסיונו של קונל לקיים שיחה עם סטודנטים לתרבות וספרות, שנראים בעיניו מזויפים: "זו הייתה תרבות כפרפורמנס מעמדי, ספרות שהפכה לְפֶטִיש בגלל היכולת שלה לקחת אנשים משכילים למסעות רגשיים מזויפים, כדי שיוכלו להרגיש עליונים ביחס לחסרי ההשכלה שעל מסעותיהם הרגשיים הם אוהבים לקרוא".

Normal People הוא מהמקרים הנדירים שבהם ההייפ מוצדק לחלוטין - רומן שמצליח להיות הכי עכשווי ועל־זמני באותה מידה, ספר פולחן בקרב היפסטרים בריטים, אבל מגיע לו שיהפוך לקלאסיקה.

אלעד בר־נוי

Normal People // Sally Rooney - 288 pages

All the Pieces Matter של ג'ונתן אברמס יצליח לחדש גם למעריצים הקנאים ביותר של 'הסמויה'

››› כמו הרבה דברים בחיים, גם 'הסמויה' רק מתעצמת אחרי הפעם הראשונה. למעשה, גם סיבוב שישי ושביעי על חמש עונותיה מבטיחים גילויים וניואנסים שהוחמצו בצפיות קודמות. בהתאם, אין סיבה לקרוא רק ספר אחד על יצירת הטלוויזיה הגדולה בכל הזמנים, ו־All The Pieces Matter, ספרו של העיתונאי ג'ונתן אברמס, הוא בבחינת חובה לא רק למעריצים לייט, אלא גם לאלו שמצטטים בעל פה דיאלוגים בין השוטרים מקנולטי ובאנק.

הספר, במתכונת של Oral History – כלומר, מובא מפיהם של העוסקים במלאכה עם מינימום התערבויות של המחבר - נאמן לרוחב היריעה של יוצר 'הסמויה', דיוויד סיימון, בכך שהוא משמיע את קולן של כמעט כל הנפשות הפועלות בכל הדרגים. כששמו של הספר הוא 'כל החלקים חשובים', אין באמת אפשרות אחרת.

הקריאה מוכיחה שעבודת הנמלים של אברמס משתלמת. גם מי שקרא כתבות נרחבות, פרקים מספרים (למשל ב־Difficult Men) וגם ספר שלם על 'הסמויה' (Truth Be Told, למשל) יתוודע לפרטים ולאנקדוטות שטרם נחשפו, או שסופרו רק באופן חלקי: מכיווני עלילה שנגנזו, דרך קבלת החלטות קשות ועד סיור אינטימי מאחורי הקלעים. מבלי לקלקל למי שטרם צפה, אפשר להזכיר דיון מפתיע בשאלות: האם כשהורגים דמות מרכזית ופופולרית יש טעם שאחד המחסלים גם ישתין עליה; איך הגיבה השחקנית סוניה סון, שגילמה את הבלשית קימה גרגס, לידיעה שדמותה לא תשרוד את העונה הראשונה, ומה גרם ליוצרים לשנות את דעתם; וגם איך כל העונה השנייה, 'עונת הנמל', התאפשרה רק בזכות העובדה שאמו של אחד התחקירנים הכירה את אמו של ראש איגוד העובדים. אחד הפרקים היותר מרתקים מפרט את תהליך העבודה על העונה הרביעית, 'עונת בית הספר', שגיבוריה הם נערים שלמדו מה זה משחק תוך כדי תנועה. תוסיפו לזה תיעוד של ויכוחים ופיצוצים בין רשת HBO, הבמאים, הכותבים והשחקנים, ותקבלו מסמך בעל ערך בעידן שבו צפייה בסדרות היא פעולה קולקטיבית עם סממנים של דת.

היום 'הסמויה' נהנית מאגף משל עצמה בפנתיאון התרבות במאה ה־21, אבל בזמן אמת היא הייתה ילד מבריק אך דחוי על פי רוב. בפניה ניצבו קשיים ומהמורות שאיימו על החופש היצירתי של הסדרה – שבדיעבד נתפס מובן מאליו. 'הסמויה' הסתכלה על המציאות בעיניים פקוחות ומפוכחות. All The Pieces Matter לא מבייש את המורשת שלה.

עינב שיף

All the Pieces Matter: The Inside Story of The Wire // Jonathan Abrams - 352 pages

צילום : ידיעות אחרונות