ההודעה הפומבית של שר ההגנה הרוסי, ולפיה רוסיה החליטה להעביר מערכות הגנה אווירית מדגם S-300 לסוריה, גררה פנייה טלפונית של ראש הממשלה לנשיא פוטין בניסיון להשעות את ההחלטה. סדרת בני־סמכא קובעת היום כי ישראל חייבת וגם יכולה להמשיך בפעילותה במרחב האווירי הסורי, וכי לחיל האוויר יכולות מצוינות לנטרל את האיום החדש.

זה מעורר שאלה מטרידה: אם האיום החדש ניתן להכלה — מה הטעם בפנייתו הדרמטית של נתניהו לפוטין כדי להתריע על הסיכונים בהכנסת המערכת לסוריה? נדרש גם לברר מה טיבו ורמתו של הנשק האיראני, שעל השמדת כל משלוח שלו לסוריה ביצע חיל האוויר למעלה ממאתיים גיחות בתנאי סיכון לא מבוטלים? ולמה נדרש להכריז מראש כי ישראל תמשיך לפעול בנחישות כזאת, גם תוך הסתכנות, אולי גוברת, בעימות ישיר עם רוסיה?

הציבור בישראל זכאי להסבר מוסמך ונכון לשאלות אלו שיינתן על ידי מי שאחראים לביטחון המדינה. מה שברור כבר עתה הוא כי הנשק האיראני החדיש והמדויק הינו איום מוחשי, מבצעי ומיידי, וכעת משמעותי יותר מהאיום הגרעיני שאינו מבצעי.

להנהגות רוסיה וישראל שיקולי חוץ ופנים חשובים על מנת לעצב את נרטיב אירועי השבוע האחרון לפי צורכיהם. כישראלי אני קונה את תחקיר חיל האוויר במלואו. אך נרטיב זה לא תואם את צרכיו השונים של פוטין — מול מערכת הביטחון שלו והציבור הרוסי בכללו, ומול שותפיו האסטרטגיים בדמשק ובטהרן.

פוטין אמן מלחמת המודיעין על כל מרכיביה. הוא בעל חוש היסטורי, ורואה עצמו, בצדק, כמנהיג בקנה מידה בין־דורי. לדבריו, מה שמכתיב את מדיניות רוסיה הינו תמיד "האינטרס הלאומי". לכן גם הציגו הרוסים נרטיב אחר משל ישראל המשרת את האינטרס שלהם בשעה זו. המשמעות היא שהמאמצים הישראליים להזים נרטיב זה רק מזיקים ומאריכים את העימות, וחבל להשקיע בהם.

מכל ההודעות שהרוסים פירסמו עד כה, החשובה ביותר בעיניי היא הצהרת כוונתם מעתה לעבות משמעותית את המערך האלקטרוני שלהם במרחב הסורי. בשתי מערכות התעמתו ישראל ורוסיה בעבר באופן משמעותי. במלחמת ההתשה — המלחמה "הנשכחת" על גדות תעלת סואץ בין 1968־1970 — ניצבו ארבע טייסות רוסיות נגד חיל האוויר כשישראל ורוסיה מנהלות לוחמה אלקטרונית (ל"א) תוך כדי. כל צד שאף במרוץ מתמיד להגיע לעמדת יתרון על משנהו. כל עליית מדרגה רוסית חייבה עליית מדרגה ישראלית. כמי שהיה מעורב בשולי המאמץ הישראלי בשעתו לא אשכח את הנחישות של מובילי הל"א הישראלי. שיאו של העימות: החלטת ראש הממשלה גולדה מאיר לאשר הצבת מארב אווירי לטייסים הסובייטים והפלת חמישה מיגים רוסיים ביולי 1970. כעשרה ימים לאחר מכן הוכרזה הפסקת אש שהסתיימה ביום הכיפורים 1973, יום אחרי שאחרון הרוסים עזב את מצרים. רוב הפרשנים מעריכים את תוצאת המלחמה כתיקו.

העימות הישיר השני התקיים בשבוע הראשון של מלחמת יום הכיפורים כאשר בסופו הצליחו המצרים והסורים, בין היתר בעזרת טילי קרקע־אוויר מתוצרת רוסיה, להפיל 80 ממטוסי חיל האוויר — כשליש מהסד"כ האווירי של ישראל. "הטיל כופף את כנף המטוס", אמרו בחיל האוויר.

ניסיון העבר הוכיח שההצלחה בהתמודדות בשדה הל"א חיונית לניצחון. פגיעות ביכולת הנחיית האמל"ח למטרות, חסימת מערכות ניווט לווייניות ומערכות תקשורת בין מטוסים מרכיבים כיום את "שם המשחק". וזוהי פסגת הנושאים הגורליים.

הכותב הוא ראש המוסד לשעבר