ראשון 16 ביוני 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    חדשות • 25.09.2018
    המורד והעולם
    נדב איל

    לא הייתה רשעות ברגע האותנטי ההוא שבו פרצו נציגי אומות העולם בצחוק כאשר דונלד טראמפ שיגר דברי קילוסין על הצלחותיו. זה היה צחוק משוחרר וטראמפ הגיב אליו בחיוך סימפטי, חיוכו של איש שיווק שיודע כי כאשר הקהל מדקלם את הפרסומת, היא הצליחה.

     

    אך בנאומו של טראמפ היה מסר חשוב, מהפכני בהרבה מדבריו הצפויים על איראן, תהליך השלום במזרח התיכון וסוריה. בפעם הראשונה החל הנשיא האמריקאי לבטא באורח סדור תפיסה חלופית לגלובליזציה עצמה. התנגדותו לערכים אוניברסליים ומוסדות על־לאומיים איננה חדשה; עוד בקמפיין הוא דיבר על "הפזמון הכוזב של הגלובליזם" ונשבע נאמנות למדינת הלאום והיא לבדה. אך אמש בנאומו הוא לא רק דחה את הגלובליזם אלא הציע, כתשובה, את "הפטריוטיות". עבור רבים, זו סיסמה נוחה ללאומנות פשוטה ומוכרת; אחרים יאמרו שזוהי שיבה לערך של לאומיות דמוקרטית, אולי בדלנית. כמו תמיד אצל טראמפ, המיתוג חשוב יותר מהמוצר. והמיתוג הוא פטריוטים מול גלובליסטים. דבריו נאמרו בהקשר של דחיית סמכות השיפוט של בית־הדין הפלילי הבינלאומי. "אנחנו לעולם לא נמסור את ריבונותנו בידי גוף לא נבחר, נטול אחריותיות", אמר טראמפ, והמשיך לנתץ סימנים של שיתוף פעולה בינלאומי. ארה"ב לא תשתתף בהסכם העולמי לגבי הגירה (מילים יפות ותו לא; מסמך בלתי מחייב ממילא) משום שהיא שומרת את הריבונות על גבולותיה לעצמה. מהגרים צריכים להישאר במדינותיהם ולבנות אותן. טראמפ הפציר באומות העולם לסנן בקפידה השקעות זרות, עוד עניין שמנוגד לרעיון של זרימת הון חופשית בעולם גלובלי. ארה"ב לא תממן יותר מ־52 אחוז מתקציב שומרי השלום של האו"ם, וכך זה נמשך ונמשך.

     

    "בתוכו של כל אחד מאיתנו באולם הגדול הזה, ואצל כל אחד המאזין ברחבי העולם, פועם ליבו של פטריוט שחש את האהבה העוצמתית לאומתו, את אותה נאמנות אינטנסיבית למולדת, התשוקה הבוערת... המשימה שלנו איננה למחוק זאת אלא לחבק זאת... אומות ריבוניות ועצמאיות הן הכלי היחיד שבאמצעותו חירות אי פעם שרדה". אלה מילים שיכול היה לכתוב סטיב באנון, המגדיר עצמו לאומן כלכלי, אבל נכתבו כנראה בידי סטיבן מילר, בן טיפוחיו הצעיר של באנון ומנסח המניפסטים האלה של טראמפ. כמה הם רחוקים מהעולם שבראו נשיאים החל מרוזוולט וכלה באובמה. היה זה רוזוולט שנאם בפני הקונגרס האמריקני והודיע, עוד לפני כניסת אמריקה למלחמה, כי ארצו מחויבת ליצור עולם ובו ארבע חירויות: חופש דת, חופש ביטוי ודעה, חופש ממחסור חומרי וחופש מפחד, דהיינו מאיום של מלחמה. הוא היה גלובליסט, רוזוולט, ורייגן, עשרות שנים מאוחר יותר וממפלגה אחרת לגמרי, היה גלובליסט אף הוא ומחויב למאבק בינלאומי עבור ערכים אוניברסליים, מברית המועצות ועד הונדורס.

     

    אך רייגן ורוזוולט מתים מזמן, וברצועות החלודה הגדולות של אמריקה, ובכל המרחב הענק שבין סן־פרנסיסקו לניו־יורק, הלך והובס נרטיב האימפריה האמריקאית, הנדיבה, חובקת הכל. בחסות מעמד ביניים עייף ומתפורר ותרבות צריכה שאיבדה רסן, בחשכת כבישים ארוכים שהוזנחו ותשתיות ציבוריות שכשלו, מתחת לגשרים עמוסי נרקומנים המזריקים הרואין, הלכה ותססה ההכרה שהנהר הגדול של הגלובליזציה כבר איננו משקה את אמריקה, ואם הוא מרווה מישהו, אלה רק האליטות העירוניות והעשירות שמתגוררות בחוף המזרחי והמערבי. וכך הולך ומתמסד לו עולם שבו אמריקה מסתופפת אל מדינת הלאום הצרה ולסנטימנט פטריוטי על פני אינטרס גלובלי וערכים של חירות אוניברסלית. המרד עודנו מנצח. זהו עולם מסוכן בהרבה לאומות קטנות שזקוקות למוטת הכנפיים החזקה של הנשר האמריקאי.

     

    הכותב הוא עורך חדשות החוץ בערוץ עשר

     


    פרסום ראשון: 25.09.18 , 23:43