ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: יונתן בלום
    24 שעות • 26.09.2018
    המופע של אבי
    אבי דנגור היה תקוע שנים בתוך הגימיק והפיאה של "אבי הזמר". אבל אז באו התפקידים בסדרות המצליחות "מטומטמת", "על הספקטרום" ו"מייקל" — ופתאום הכל השתנה. דנגור הפך בן רגע לאחת התופעות הכי מרעננות על המסך, רק תנו לו שנייה לעכל את זה ואל תבקשו ממנו סלפי ברחוב. בראיון ל"ידיעות אחרונות" הוא מספר מה גרם לו לצאת מהארון בפייסבוק, איך למד לגלם אוטיסט ולמה בא לו לשחק את בן לאדן
    יואב בירנברג | צילום: יונתן בלום

    זה הזמן של אבי דנגור. במשך שנים הוא נחשב לגימיק, לסוג של אנטי־גיבור. עכשיו הוא מוצא את עצמו בתפקיד הגיבור הראשי, וגם לו עדיין קשה לעכל את זה. זה התחיל בתפקיד הנהדר שלו כאוטיסט בסדרה המדוברת והמרגשת "על הספקטרום", והמשיך בסדרה "מייקל", שכבר הספיקה להפוך לתופעת קאלט מאז עלתה לאוויר לפני כשבועיים ב־yes. לדנגור אין מושג מה אומרים לאנשים בבית הקפה שבאים לשולחן שלנו אחד אחרי השני כדי לפרגן לו. הוא נבוך, מסמיק, משפיל מבט בביישנות. חושש שעוד יבקשו ממנו גם סלפי. אחרי המלצרים והלקוחות מגיע פתאום גם יורם זק — האח הגדול בשבילכם. "אתה עושה עבודה מושלמת", אומר לו זק. "חיפשתי זיוף קטן, איזה פספוס, אבל לא מצאתי כלום. הדמות שלך ב'מייקל' כל כך נוגעת ללב".

     

    "מוזר לי לקבל את כל המחמאות האלה", דנגור מודה. "כשאני פוגש אנשים שאני לא מכיר אני יכול להיות פשוט אילם. אני נהיה לפעמים דג, נבוך כזה. לוקח לי זמן להתמקם, להרגיש מי נגד מי. גם כשבאים לראיין אותי באיזו פרמיירה, אני מתחיל לגמגם כמו איזה טמבל, להזיע. תקשיב, אומרים לי 'שמע אחי, אנחנו נקרעים ממך, אנחנו מדליקים ג'וינט ואנחנו יושבים בבית וצופים בך ומה זה נהנים'. וזה כיף לשמוע את זה".

    תסמונת אבי הזמר

     

    חלק גדול מהתפקידים דנגור מגלם כשפֵּאה לראשו, ולא שהוא חלילה מתבייש בקרחת שלו. זה התחיל באבי הזמר, הדמות שגילם בתחילת הדרך. התפקיד כל כך מזוהה איתו, עד שיש אנשים ברחוב שמתפלאים שהוא קירח ושקוראים לו במציאות אבי דנגור. "יש לי קרחת כבר מגיל עשרים, וזה נוח וקל", הוא מחייך, ומדגים איך הוא מסרק אותה — פעם לימין ופעם לשמאל. "יש לקרחת קהל גם היום. אני לא אתן לשערות לגדול עליי חוץ מאשר על הידיים והגב. אני עיראקי, ועיראקים שעירים כמו דובים. יש לי שטיחי כרמל, אבל למדתי לקבל את זה באהבה.

     

     

    "בגיל עשרים לא קיבלתי את ההתקרחות. אפילו הארכתי שיער כדי שלא יראו, היה לי ממש קוקו. אני מקווה שאף אחד לא יפרסם תמונה שלי מהתקופה הזאת, אחרת הלך עליי. באמצע הלימודים בבית הספר לתיאטרון חזותי עשיתי קרחת. זו הרגשה של הקלה, כמו מקלחת. הכי עדיף להודות בזה שאתה מקריח, להוציא את זה מהארון. יש לי חיבה לפאות. זה מקל עליי. אני נהיה נקי בראש, משוחרר מביישנות ומחוסר ביטחון".

     

    דנגור הוא גם הראשון להודות שהתפקיד של אבי הזמר היה לא רק ברכה, אלא גם סוג של קללה. אבי הזמר, האב הרוחני של דדי דדון מ"ארץ נהדרת", זכה לקבוצת מעריצים נאמנה, אבל מהצד השני גם מנע מדנגור לפרוץ קדימה בתפקידים אחרים. "הרגשתי שאני יכול לעשות את אבי הזמר בהצלחה הרבה זמן ואז להיתקע", הוא אומר. "מאוד רציתי שיראו שאני יודע לעשות עוד דברים. לא רציתי שייתנו לי רק תפקידים של ערסים ושל זמרים, לכן שמחתי שיצא לי לשחק אוחצ'ה בסדרה 'מטומטמת', אוטיסט ב'על הספקטרום', ו'מייקל' זה בכלל משהו אחר".

     

    אם אבי הזמר הוא פרודיה על הזמר המזרחי הערס־לייט, "מייקל" היא פרודיה על הפצע הפתוח של הישראליות: טקסי הזיכרון. משפחה הזויה למדי, שכוללת אמא, בת מתבגרת, ואח לא יוצלח שעובד כבודק איכות במפעל לפריכיות — וכולם עסוקים בהכנות ליום הזיכרון המי־יודע־כמה לזכרו של הבן מייקל. ההצגה, שדנגור הציג לראשונה כפרויקט סיום לימודי התיאטרון שלו, רצה כבר עשר שנים, והפכה לאחת התופעות הכי מרעננות בתיאטרון הישראלי. אלפי מעריצים רודפים אחריה לכל פינה בארץ וגם שחקנים מפורסמים כמו אסי כהן, ליאת הר לב ורן דנקר נשבו בקסמה, ומופיעים מדי פעם בהפתעה בתפקידי אורח. עכשיו, כש"מייקל" זכתה גם לעיבוד טלוויזיוני ב־yes, היא הפכה בתוך זמן קצר לחביבת המבקרים ולסוג של תופעת קאלט בפני עצמה.

     

    "זה הכי מטורף", אומר דנגור. "זה היה כולה תרגיל של בית ספר, וכבר הוצג כ־600 פעמים. זה תיאטרון, אבל הוא גם די שובר את גבולות התיאטרון. זה לא צחוק שבנוי על פאנצ'ים, הוא יושב על מטען. הדמויות אמנם מוקצנות, אבל יש להן נקודות חיבור למלא אנשים. כל הזמן אומרים לי, 'זה אבא שלי, זה דוד שלי, זו אחותי'. הטין־אייג'רים רואים את עצמם ביסמיניש, הבת המתבגרת. אנשים מביאים את המשפחות שלהם להצגה. זה מטורף. השבוע היה שיא: הרבה אנשים, שגם צפו בסדרה, הביאו כיבוד. כאילו הם באו מהבית עם המייקל שלהם".

     

    באדיבות yes
    באדיבות yes

     

    הילד מקריית אתא

     

    בסדרה "מטומטמת" של בת חן סבג, דנגור גילם אוחצ'ה מהגיהינום, אבל בחיים הוא דווקא יצא מהארון ללא רעש, צלצולים וכותרות. בסיום סטטוס שפירסם בעמוד הפייסבוק שלו לפני כשלוש שנים בעקבות מתקפה של רבנים על הקהילה, דנגור כתב: "אני הומו". שתי מילים שאמרו הכל. "אף פעם לא היה אכפת לי שיידעו", הוא אומר. "לא היה לי נעים לדבר על זה בעיתון, אבל כולם ידעו שאני גיי. כתבתי בפייסבוק שאני הומו כי לא רציתי שבתקשורת ילחצו עליי לדבר על זה. בא לי לדבר על זה נקי, בלי צורך לקדם משהו. היום ילד בן 13 אומר בבית הספר שהוא הומו, והכל בסדר. זה מדהים. אז, בפריפריה, זה היה פחות פשוט. שם הרבה אנשים הם במצוקה, בסוג של כלא. זה סוד קשוח, ובתור הומו בא לי לחזק אותם".

     

    יש לך מישהו עכשיו?

     

    "לא. אני פנוי. אולי אני צריך לשים עליי שלט 'פנוי'".

     

    דנגור נולד בקריית אתא לפני 38 שנה. "היינו הולכים למרכז כדי לבלות. היו שם כמה חנויות, אבל אפילו לא בית קפה אחד", הוא אומר. "בערבים היה די שומם, מקסימום בורקס פתוח, אולי פיצה. האמת שיש שם בית קפה שקוראים לו 'הבימה', ממש נגיעה בקסם של העיר הגדולה. אני גאה להיות ילד פריפריה, אבל חלמתי לגור בתל־אביב. הייתי בא ומדמיין שכולם כאן שחקנים, מסתכל על המרפסות ומדמיין שמאחורי התריסים יש במאים ושחקנים. סרט של ילד מקריית אתא. הייתי מסתובב פה ומרוב סטרס הפה התייבש לי. הרגשתי שמסתכלים עליי, על איך שאני לבוש, כאילו אני במסלול דוגמנות אינסופי שהוא כל העיר הזאת. חברים שלי, שגדלו בתל־אביב, לא מבינים על מה אני מדבר".

     

    אחרי השירות הצבאי והטיול למזרח, דנגור החליט ללמוד משחק. אבל הוא נאלץ לשמוע הרבה פעמים את התשובה "לא" בדרך להצלחה. בתיאטרון צה"ל הודיעו לו שיסתדרו גם בלעדיו, וגם בבית הספר למשחק ניסן נתיב נפרדו ממנו בידידות עוד לפני תחילת הלימודים. אחרי האכזבה בניסן נתיב הוא הגיע לשמחתו לבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים, שם למדו חלק מאנשי "מייקל": איתי וייזר, מיוצרי הסדרה וההצגה, והשחקניות מיטל רז ונטליה פאוסט. "התיאטרון החזותי הוא המזל שלי, שם נולדו אבי הזמר ומייקל, ושם הבנתי למה אני כל כך אוהב את התחום הזה", הוא אומר. "הכל נולד מאלתורים. באבי הזמר שמתי פאה, יצאתי לרחוב עם חברה ומצלמה. אמרתי, נעלה על אוטובוס ונאלתר. קמתי ושאלתי את הנוסעים אם אכפת להם שאשיר, ושרתי. כשצפיתי בחומרים היה לי ברור שצריך לעשות עם זה משהו. עם מייקל שמנו פאות ובגדים בסטודיו, והתחלנו לחרבש".

     

    לסדרה "על הספקטרום" של דנה אידיסיס ויובל שפרמן, דנגור נבחן כמעט לכל הדמויות. "עשיתי מלא אודישנים, ולא התקבלתי", הוא אומר. "הם אמרו לי — 'אנחנו רוצים אותך, נמציא דמות'. כל הסדרה הייתה כתובה ודחפו את ארז, הדמות שלי, אחר כך". באחת הסצנות המרגשות בסדרה עומד דנגור ומקריא את המכתב שכתב לחברים שעומדים להיות שותפיו לדירת הדיור המוגן. המצלמה מתמקדת בכל נים בפניו, ובבכי שעומד להתפרץ. כשהעלה אותה לפייסבוק זכה למאות תגובות: מאוטיסטים, מהוריהם, מקולגות וממעריצי הסדרה. יובל שרף כתבה לו: "זה מאסטרפיס, בא לי לחבק אותך", ומירב שירום הוסיפה, "אתה שונה לחלוטין בכל הדמויות שאתה משחק. אתה שחקן פשוט מדהים".

     

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

    "הרבה אנשים כתבו שהם בוכים, וזה גמר אותי", הוא מספר. "בחור אוטיסט כתב לי תגובה ארוכה־ארוכה. זה יום שלם לקרוא אותה. עניתי לכולם. הלכתי לעשות בדיקת דם והאחות תוקעת לי מחט ומספרת לי שהיא והבן שלה, שהוא על הספקטרום, מחכים כל כך לראות את הפרקים. כשהוא צופה בסדרה, הוא מרגיש פתאום שהוא לא לבד ושמתייחסים אליו".

     

    את ההיכרות שלו עם האוטיסטים דנגור עשה כשעבד בהוסטל לאוטיסטים בזמן לימודיו בבית הספר החזותי בירושלים. "הייתי ישן שם לילות, אז יש לי הרבה חומר שמתויק בארכיון המוח שלי — איך הם דיברו, טיקים מסוימים — והייתי מת כבר לפרוק את זה באיזשהו מקום", הוא אומר. "קל לי להיות אוטיסט כי גם אני מרגיש באיזשהו מקום אוטיסט. כולנו".

     

    "אני כמו כלב"

     

    עכשיו דנגור מרגיש בשל להתקדם הלאה, לעשות עוד מהפך באיך שתופסים אותו. "אני מאוד מחובר לחנוך לוין. כל פעם שהיה צריך לבח ור מונולוג, בחרתי בו. יש משהו בזה שמסווגים אותי כשחקן קומי, כאנטי־גיבור. אני אשמח אם ירצו שאני אעשה מניאק, ראש מאפיה, אבל אני לא חושב שיפנו אליי. אין לי פרצוף של מיקי ליאון כזה. אני מת על הווייב שלו. יש לו פרצוף מסוכן. אני מאשים את הגבות שלי, שהן פאפי כאלו. זה טוב בעיקר לקומדיות. יש בפנים שלי משהו רך־עצוב. אני מכיר את הווייב ביחס אליי; אני בנאדם שרוצים ללטף. כמו כלב. זה סוג של חמוד כזה, אני חביק. להצחיק נראה לי עכשיו להזיע. מרגיש לי לפעמים מאמץ אינסופי להצחיק את העולם ולהיות ליצן. כשאני יושב בבית וצורך תרבות, בא לי להתרגש, בא לי לבכות".

     

    אתה בוכה?

     

    "אני בוכה אפילו מתוכניות ריאליטי. כשאנשים בוכים שם, ישר עולה לי בכי. כשיושבת מישהי ב'האח הגדול' וממש מתייפחת, זה ישר עולה לי. בכי זה מידבק, נראה לי. אני רוצה לשחק את בן לאדן בסרט על חייו", הוא מציג תמונה ומתעקש על הדמיון ביניהם. "בא לי גם לעשות מוזיקה ולשחק בחו"ל. בינתיים כתבתי רק שירים מצחיקים לאבי הזמר, לא שירים רציניים, כנים, אבל גם זה יגיע".

     

    להרבה קומיקאים יש חלום גדול לשחק דווקא במחזה של שייקספיר.

     

    "שייקספיר זה קשוח מדי בשבילי, הוא לא מהקריות". •

     

     

    כל הפרקים של מייקל ועל הספקטרום זמינים ב־VOD של yes. מייקל משודרת בימי חמישי ב־yes Comedy וב־STINGTV

     


    פרסום ראשון: 26.09.18 , 20:04