העץ / לפעמים אני הולך ברחוב ועוצר ליד אבן או עץ (רק עצים לא סובלים כיום מהפרעת קשב) ואומר להם: הרי רק אתם יודעים מאיפה באנו. כלומר, מההתחלה של כל ההתחלות. ותראו לאן הגענו. אבל כידוע האבנים שותקות והעצים אילמים. אז במקום לדבר לעצים ולאבנים החלטתי לכתוב לכם טור בעקבות ספר חדש מקסים, שטילטל אותי והזכיר לי נשכחות, ושמו "ילדים בסדר גמור" ("ביוגרפיה דורית של ילידי 1955־1948"), המספר את הסיפור של בני דורי ילידי המדינה. אבל כמו באסטרולוגיה הרשו לי לסמן לכם כבר בהתחלה שעם בני דורי נמנים בין השאר ביבי/ ירדנה/ אביהו/ אשכנזי/ יודה/ וכמה חברים טובים שלי.
וואלה? / מחברת הספר, חנה יבלונקה שמה, היא פרופסורית בת דורי, ונראה שהיא מחבבת אותנו למרות שהיא מסיקה מהמחקר עלינו שהכי חשוב היה לנו להיות בסוף בסך הכל ילדים בסדר גמור. לא פחות וגם לא יותר.
אז נעלבתי קצת בשביל דויד, משה, שאול, יחיאל וכל השאר. כי וואלה? רק בסדר גמור? זה כל מה שרצינו להיות? האם שרדנו את הורינו, העולים המוכים? את המלחמות הראשונות, את החרדות, העוני, השיטה? את סיוט מבחן הסקר (מבחן קבלה לתיכונים בכיתה ח')? את הטיפשות הפרובינציאלית מסביב, את הבושה מהורינו הגלותיים, את הפרוטקציות, ובעיקר את הארץ שהייתה מנותקת מהעולם הגדול – רק בשביל להיות בסדר גמור?
לא בטוח. ואפילו חשבתי פתאום שאחרי הסרט המסעיר "סאלח, פה זה ארץ ישראל" שעסק בסבלם של העולים המזרחים, כדאי כבר לשים סיכת זיכרון גם על מפת חיי הורינו, הפליטים שהגיעו לכאן מהשואה פגועים ומדממים (ורוססו בדי־די־טי גם הם) וילדו אותנו.
קרחונים / אז ב־1948 הייתה זו ממש ארץ קטנה בלי שפם ושטויות כאלה. הוריי, למשל, ילדו אותי בקיבוץ בעמק יזרעאל, וכשהתייאשו מהחקלאות ומהפרות עברנו לדירת שני חדרים בשכונה צפופה בין עוני וסיכוי לפשע ליד תל־אביב (רמת ישראל). לאיש לא הייתה אז מכונית. מי שחשב על טלפון היה רק מי שהכיר את אדיסון אישית. רק ל־18 אחוז ממשקי הבית הייתה בשנת 1961 מכונת כביסה (השאר כיבסו בידיים) ורק ל־50 אחוז מהם היה מקרר חשמלי.
ואני בעיקר זוכר את עגלון הקרח, ואותנו הילדים נשלחים עם מלקחיים לקחת את הבטונדה מקרח כדי לשים במקרר. "למה הקרחון קטן כל כך?", נבחה עליי אמא פעם, "בטח התעכבת במשחק ג'ולות והוא טיפטף והתקטן, אה?"
ואלה שמות / "ארץ מתחילה" זה משהו שמתנהל לאיטו. לא בטוח בעצמו. אנשים כבויים. חשדנים. מחפשי מילים. יולדי ילדים בלי פמפרס, בלי טישואים (כשהאף נוזל לוקחים ממחטה). בתי קפה עם מלצרים אילמים, חוף ים עם מציל, חסקה, וזהו.
קחו, למשל, אפילו את השמות שנתנו לנו: אברהם, יוסף, חיים, משה, שלמה. אולי שמות בסדר גמור אבל לא סקסיים לעומת תום ונועם. וכשהיינו יורדים לים התל־אביבי בשבתות היינו נתקלים באסתר, רחל, שרה, רבקה. כולן יצאו כאילו מבארות המים בתנ"ך.
האמת שפרופסור חנה יבלונקה מספרת את סיפור בני דורי בכישרון, אהבה ורומנטיקה. אבל תוך כדי הקריאה בספרה שאלתי את עצמי: אם היינו רק בסדר גמור, אז למה הצלחנו מעל ומעבר? למה רצנו להילחם על הארץ הזאת בקריזה? למה אני ישן חרא בלילות?
ואגב, העובדה שהכותבת היא פרופסורית מזכירה לי שמרוב שהורינו רצו שנצא עם תואר, כאשר לפני כמה שנים קיבלתי מאוניברסיטת חיפה תואר ד"ר לשם כבוד, אמא (שידעה שאני לא גאון גדול) קבעה: "יש לי בן פרופסור".
"אני ד"ר לשם כבוד!'', תיקנתי אותה.
"בשבילי", אמרה בגאווה, "אתה פרופסור".
מעריצי חצבים / היינו ילדים מכל העדות והסתדרנו בומבה (מילה מאז לסבבה). אבל היה זה משרד החינוך שהנציח את העדתיות עם השאלה המטומטמת שהמורה רשמה כל תחילת שנה ביומן הכיתה: מאיפה ההורים? אז מה הפלא שמשפטים כמו "מרוקאי סכין" ו"רומני גנב" נזרקו לחלל האוויר?
זה העליב. רק מזל שהיינו מגובשים. ממציאנים. סקרנים. אלופים בלהעריץ חצבים פורחים. וכשנאנחנו בלילות מחרדות ומאזעקות עולות ויורדות בנפש, הייתה זו רק הרוח ששרה לנו שירי ערש.
צמות ובלוריות היו אז האופנה. וכשבכיתה ח' הגיע רופא למין להרצות לנו, היינו המומים מזה שחלק מהבנות הודו שקיבלו כבר מחזור, והבנים קרי לילה (אבאל'ה, צרחתי לילה אחד, מה זה?)
אבל נקודת ההתחלה (כיתה א') עברה על כולנו בזמזום השיר "חמש שנים על מיכאל עברו בריקודים". אישית, זוכר רק את ריקוד הבריחה דרך חלון השירותים כשאמא סגרה אותי שם כעונש חינוכי.
לא, הורינו לא הגנו עלינו כמו היום. הם היו משועבדים לשלטון ולתרבות ההסתרה ודיברו בלחישות בשפות זרות שלא נבין. וכשחיפשתי לי מישהו שיבין אותי, מצאתי זוג שכנים פולנים מהדלת ממול, שהייתי מתגנב למיטתם בשבתות מבלי שהוריי יבחינו. והייתה זו עבורי הישרדות מחתרתית.
עיתונים/ היינו חזק על עיתוני הילדים ("אצבעוני", "הארץ שלנו"), ואני נעלבתי שב"מעריב לנוער" דחו את הסיפורים ששלחתי.
אגב, בעיתוני הילדים המציאו את יום האם. ואת "הלאפשר לאמא לנוח בצהריים". ואיפה היה אבא? אבא הלך לעבודה, יחזור עם צאת הלבנה, כמו בשיר.
היינו שכונתיים. כבשנו מגרשים בבנייה. דהרנו עם סקטים על מדרכות, ובעולם שהואר בפנסי רחוב שיחקנו עד מאוחר בערב מחבואים, ג'ולות, גוגואים והנדז־אפ (ידיים למעלה). והנמוכים בינינו בחרו בכדורגל כי לא היה לנו צ'אנס בכדורסל (זוכר אותי מודד כל יומיים גובה על ידי סימון בעיפרון על הקיר).
הלכנו מכות. ברחנו לבניינים נטושים בשביל לא לחזור לבתים העגומים שלנו, לא נסענו לחוץ לארץ ורק נשלחנו לחופשות מבאסות מבדידות אצל דודים וסבתות. היו לנו גיבורים כמו חתני התנ"ך, כדורגלנים וגיבורי זמר עם גיטרות ואקורדיונים. ובכיתה ז', כשזכיתי עם השיר "בפונדק קטן" של בני ברמן בתחרות בטיול השנתי באוטובוס, עפתי משמחה כי זה היה ה"דה וויס" הראשון שלי. אבל הכי כוכב אז היה הזמר הספרדי חוזליטו. זוכרים? הוא כבש אותנו בסערה כשהיה בן 11. אבל כשחזר לכאן כשכבר התחלף לו הקול, לעגנו לו ואמרנו "הילד גדל, הפלא נעלם".
הריח שלה / היינו 300 אלף הילדים הישראלים הראשונים שנולדו פה. צרובי שמש ואושר הלכנו יחפים או בסנדלים תנ"כיים על הכבישים החדשים שנסללו, והיינו גם דברנים וגם שתקנים. אבל כיוון שאי אפשר לסכם ילדות של דור שלם בטור, אסיים בינתיים באירוע אינטימי ואישי, שמעיד על חוסר היכולת שלי אז להביע את עצמי.
זה היה ביום העצמאות של שנת העשור למדינה. יצאנו לחגוג. היא הייתה בכיתה שלי, וכשפסעתי לידה והסנפתי את הריח שלה, לא גיליתי לה דבר. היא רק ידעה שאני מההקבצות הנמוכות (אלה שחלשים בחשבון) ושאני מנגן גיטרה, וזהו. אז שנינו שתקנו במבוכה.
רק שנים אחר כך, כשנתקלתי בה בהופעה בזאפה, התוודיתי בפניה למול הקהל כמה אהבתי אותה. ויודעים מה צרחה מהחושך כשבעלה לצידה? "גם אני אהבתי אותך". אבל למרות שאיחרנו ת'רכבת, שרתי לה את "הרדופים" וחשתי לא רק ילד בסדר גמור, אלא הרבה יותר מזה.
טרזן ובוק ג'ונס / אז זהו? ממש לא. עוד יש מה לספר על מה עשינו בתיכון, מה ידענו על הומואים ולסביות, ואיך היינו הפושטקים הציוניים הראשונים. וכן, שכחתי, עוד לא הזכרתי פה את ירון זהבי, הגבר מחסמב"ה, וחבר שלו טרזן שהסתובב עם תחתונים ברחובות ואיש לא עצר אותו בעוון שוטטות.
אז על הכל בשבוע הבא. או איך אמרו בדור שלי? המשך יבוא. תם ולא נשלם.
