אני בלי החבר'ה
המטרה: להסתגל לקן המתרוקן ° האמצעי: צידנית של בירות ופריסבי כתום ° בקרוב אגיע רחוק
אם לא הייתה נגמרת לי הבטרייה, בכלל לא הייתי רואה אותם. בטח הייתי יושבת עם הראש קבור עמוק באייפון, מעיינת בטוויטר, משתעממת מעוד ויכוח מטרחן על הדתה, אולי פותחת תמונת ניוד של אחת מרווקות הפיד, הן תמיד מצטלמות שכובות במיטה בחזייה ותחתונים בימי חג. "כמה נרקיסיסטית את יכולה להיות?" - אני בדרך כלל נוחרת בבוז, אבל האמת היא שאני מקנאה בהן רצח. חג בשבילן זה לא לרוץ בכל העיר ולקנות עוד סיבוב של אוכל ב־500 שקל. יש להן זמן פנוי לשכב בפוך ולהתעסק בדברים כמו איזו זווית צילום מוציאה טוב את הקורקבן. אבל שכחתי להטעין את האייפון, וככה יצא שישבתי לי על הכיסא בבית הקפה, העשן מיתמר מהמאפרה על השולחן שלי, ובהיתי למרחב.
ככה יצא שהעין שלי קלטה אותם. בהתחלה רק את הג'ינג'ית. היא הייתה נמוכה ורזה, מצופה בקעקועים על כל הגוף, היו לה משקפי שמש שחורים שאיכשהו ראו עליהם שהם יקרים, ועגלה. היא ישבה בישיבה מזרחית על ספסל והאכילה את התינוק שלה בגרבר, ואני כבר כמעט ריחמתי עליה שהיא תקועה בשלב הזה, כשהיא פתאום צחקה. ואז ראיתי שהיא לא לבד, שהיא מוקפת בחבורה של הורים צעירים ואופנתיים כמותה.
הייתה שם שחרחורת עם כובע לבד שחור ופה משוח בליפסטיק אדום, היא נראתה כמו סולנית של להקת אינדי, ועוד בלונדינית בת 35 בערך שרצה אחרי תינוק מתולתל. וגם שני גברים שריריים, מצוידים במנשאים ועליהם תינוקות, לא הצלחתי להבין אם הם הבעלים שלהן או שהם זוג החברים הגייז שעשה תאומים ביחד. הצהריים היו שלווים ותכולים, כל האנשים בבית הקפה היו שקועים במכשירים שלהם, ולכן כשהג'ינג'ית צחקה מאיזה משהו שאחד מהם אמר לה, הצחוק שלה הצטלצל גבוה וחזק כמו צרחה של ציפור פרא.
פתאום נזכרתי, כבר הייתי במקום הזה קודם. לפני מלא שנים, כשמאיה עוד הייתה תינוקת. כשעוד לא היה פה בית קפה עם שם היפסטרי כמו "הקפטריה", אלא מין מרכז שהורים צעירים מגיעים אליו עם התינוקות שלהם, עם כל מיני חוגים, בייבי יוגה, עיסוי לתינוקות, ומשחקייה עם בריכת כדורים צבעוניים שמטילים אליה את הפעוט ומקבלים חמש דקות של חסד לשתות מיץ תפוזים בפינה.
הייתי יושבת פה עם מאיה המאוד קטנה בעגלה הוורודה שלה. כל האמהות הגיעו בבגדים נוחים ונעליים שטוחות, אני היחידה שטרחה ללבוש חצאית עיפרון וחולצה לבנה עם מחשוף ועקבים שחורים גבוהים. ולא שחשבתי שאני משהו מיוחד, פשוט חששתי כל כך להשתנות, להפוך לדודה.
האמהות של הנעליים השטוחות הסתכלו עליי בבוז ניכר, ראו עליהן שהן חושבות שאני מחזיקה מעצמי דוגמנית, שאני חיה בסרט. רציתי לצעוק אליהן, אני בדיוק כמוכן, פשוט לא מסוגלת להשתנות עדיין, לא מצליחה לקבל על עצמי את דין הטרנינג וסנדלי הטבע. מתה מפחד שבעלי יפסיק לאהוב אותי, לרצות אותי, אם פתאום אשתנה ב־180 מעלות ואהפוך למינקת יעילה ואפורת מכנס שמחוברת למשאבה. למה אתן לא מפחדות? אולי אתן פשוט יותר אוהבות את עצמכן ממני?
בינתיים חבורת האמהות והאבות בפינה העבירו ביניהם בקבוק בירה. כובע הלבד השחור אמרה "תאילנד", הבלונדינית ענתה לה "מה, באיים?", ואני כבר יכולתי לראות איך את החג השני הם יעבירו בחו"ל ביחד עם תינוקות הפרסומת שלהם. ישכבו על ערסל עם נהוראי או עם ליה השמנמנה ויעשו לה דיגי־דיגי בקפלים של העורף, יעבירו גם שם בירה ביניהם, יצחקו, יהיו מאושרים כי יש להם חבורה כזאת מגניבה.
"אויש, תפסיקי", נזפתי בעצמי, "ברור לך שזה לא כמו שזה נראה מבחוץ, שהם בטח מתים מעייפות ולא ישנו כבר יומיים בגלל הריפלוקס של נהוראי, שכובע הלבד השחור לא סובלת את המקועקעת הג'ינג'ית כי היא תמיד משוויצה שההנקה הולכת לה הכי קל שיש, "מה, אצלי היא הלכה ישר לפטמה, טוב, אני כזאת אמא אדמה".
אבל כמה שלא הזכרתי לעצמי את הגיהינום של הימים הרחוקים ההם, אז, כשהילדה עוד הייתה קטנה, כשאי־אפשר היה להשאיר אותה לדקה בלי לחשוש שתלעס את חוט החשמל של המאוורר, לא יכולתי שלא להרגיש את הצביטה העצובה הזאת של הקנאה. רציתי להיות לשנייה אמא צעירה שוב, אבל לא האמא שהייתי, המבועתת, החרדה מהשינוי. אמא צעירה ומגניבה וזורמת עם קעקועים וכפכפי הוואיינס כמו הג'ינג'ית, אמא שיש לה חבורת הורים מגניבים כמוה שייסעו איתה לתאילנד וימליצו לה איפה לקנות שרשרת ענברים.
אתמול נסענו במכונית ושמענו פרסומת לפארק סחלבים טרופי. "מאות פרפרים נדירים!" ליחשש הקריין, "מפלים! פינת ליטוף! גן אקזוטי וקסום לכל המשפחה בלב השרון!". "אתה קולט?" אמרתי לרן, "אנחנו כבר לא צריכים יותר לבקר במקומות כאלו אף פעם". זה היה רגע נעים, אלוהים יודע שאני לא מתגעגעת לימי השבת הנואשים האלו באטרקציות הלכל־המשפחה. איפה לא הייתי? ליטפתי תוכי חיגר, קטפתי תותים בשדה, מחזיקה סלסילת קש בידיי וצורחת הנה אחד טוב, כמו איזו איכרה סובייטית משוגעת בעת קציר. מדי שבת אני עדיין קמה ואומרת לרן בדאגה: "לא תיכננו כלום, אי־אפשר להשאיר אותן כל היום בבית". בפעם האחרונה שזה קרה הוא שם לי יד על הירך, חייך אליי חיוך עצוב ואמר: "די, דנה, זה נגמר". "לא", אמרתי לו, "נלך לבאולינג, או לחדר בריחה? אולי לייזר טאג?". "אין צורך", הוא אמר, "כולן בחדרים שלהן מדברות עם החברות שלהן או רואות סרטונים, הן מאושרות".
רק שאני לא מוכנה לזה. לא ייתכן שמכאן והלאה יהיו רק סמרטפונים ומסכים וגיחות למטה למלא את קערת הקורנפלקס, לא ייתכן שהבדידות הזאת, השקט הזה, הוא מה שמהיום והלאה יהיה בשבילי אימהות.
חברים, זו כנראה התשובה. כמה שיותר להקיף את עצמך באנשים אהובים, לעשות פיקניקים על הים בחבורה ענקית, כמו שההורים שלי היו עושים, עם צידנית של בירות קרות ופריסבי כתום לזרוק לכלבים.
אבל אני לא הצלחתי לשמור על החברים שלי, נפרדתי כמעט מכולם, וגם הייתי בשנים האחרונות חברה די מחורבנת. שמתי הכל על הרולטה של הילדות, וגם השתכללתי בזה, הבנתי בכל סוגי הברביות, ידעתי איפה אפשר למצוא בתל־אביב משחקייה עם מעלית עץ מגניבה שמסיעה אותך למעלה לקרוסלה. ועכשיו, רן ואני שוכבים מוטלים על הספה בשבתות, רואים "האמריקאים", חולקים בשתיקה את זיכרון המלחמה הקרה, את הגעגוע למחשב אטארי פשוט. זה נעים וזה נוח לדעת שהילדות לא צריכות אותנו, שאם נרצה נוכל להישאר פה מוטלים בחוסר מעש עד הערב. מצד שני, נוח תמיד היה בשבילי סוג של קללה, וגם בשביל רן, מוות על מצע נוצות אווז, חידלון ממוזג, גסיסה באמצעות מכונת אספרסו.
"הילדות גדלו ונוצר חלל", רן אומר, "אני רק לא יודע אם אפשר בכלל לייצר בכוח חבורה בגילנו. אם זה לא מאוחר מדי לחברים, בטח בתקופה שבה השיחה ממילא מתה".
אני חושבת על כל האנשים הנפלאים שניסו להזמין אותנו למקומות, על הזוג הסקסי והמאוהב לפחות כמונו שהציע שניסע ביחד לחופשה בצפון. על הזוג השני, המצחיק והחכם, שהבטחנו להזמין בחזרה ואז התפיידנו לערבות המשפחה והזוגיות ומעולם לא קנינו להם אפילו כוס יין עלובה. אני מרגישה אשמה על כל האנשים האלו שהברזתי להם, ויודעת שמאוחר מדי להגיד סליחה ולנסות שוב. הרי זה יהיה מגוחך אם פתאום נפציע מחדש כמו זוג מארגני מסיבות תוסס בחלוקי משי אדומים, נודיע שאנחנו עושים אצלנו ערב גבינות ורמי קוב.
ככה שנראה שרן ואני נישאר רק שנינו, וזה באמת נהדר, הוא החבר הכי טוב שלי וכיף לי להיות איתו בכל מקום, אבל לא ככה, כשאנחנו כל כך סגורים ונמנעים וקרושים בתוך ההרגלים שלנו. הנה, רק אתמול הוא אמר לי: "אנחנו מפסידים מסיבה מעולה על הים עם די־ג'יי ואלכוהול". "אי־אפשר", אמרתי לו, "מה, נשאיר את הילדות לבד?". "את מבינה שזה תירוץ?" הוא אמר, "יש לנו פה ילדה בת 14 ובת 12 שמזמן לא צריכה סיפורי ודיגי על הגב לפני השינה".
ואני הבנתי, ובכל זאת נשארתי בבית. שומרת על האשליה הזאת שצריכים אותי פה כמו ששומרים על ילדה קטנה שמכוסה בשמיכה עם ציור של ארנבת. בשקט החשוך הזה של הבית זה כמעט היה משכנע, אני עדיין האמא הכל־יכולה, אני עדיין מחוללת האושר, קונת הבגדים ושומרת השינה הטובה עד הבוקר. כי אם אני לא כל אלו, אני סתם אישה שצריכה לצאת לדרך ולחפש שוב, בהמון קשיים ומאמץ, את מי שהיא הייתה.
אני קמה מהכיסא, סופרת את החבילות שלי, רק לא לשכוח את סלט הביצים או הכבד הקצוץ שכמובן לא ייאכלו כי יש קורנפלקס, מזונה היחיד של המתבגרת הנכונה. הייתי לבד נורא כשהייתי אמא טרייה, זה אף פעם לא היה קל בשבילי כמו שזה נראה אצל כובע הלבד השחור והמקועקעת. והנה, כמה שנים אחרי זה פגשתי את החבר הכי טוב שלי, ושכחתי איך זה מרגיש, לשמוע צחוק חד של עיט מאחורייך רק כי את לא שייכת ומשונה.
אולי גם הבדידות הזאת תעבור, רן ואני נמצא את עצמנו מחדש, נירשם לסדנאות, נתחיל לדבר שוב עם אנשים, נגלה שוב סיבה, כוונה, משמעות למפעל שלנו. אולי נשב על הים עם צידנית של בירות ופריסבי כתום עם החברים שלנו, ומישהו יגיד "את יודעת, עם השיער הכתום הזה והפרצופים שאת עושה, את ממש דומה לאלף".
לפנייה לכתב/ת 
