תתחילו להתרגש

כשמסי היה אמור להגיע לארץ עם נבחרת ארגנטינה, אני חייבת להודות שלא ממש התרגשתי. אני יותר בחורה של רונאלדו. אבל כל הדיבורים האלה בתקופה האחרונה על זה שהוא יגיע שוב קצת מדגדגים לי בבטן.

אז אני מקווה שלא אביא את המנחוס, אבל הנה שש סיבות להתרגש בטירוף מההגעה האפשרית של ברצלונה ואתלטיקו מדריד לארץ (כי עם כל הכבוד למספר 10, אנטואן גריזמן הרבה יותר מגניב).

הלוקיישן: המשחק יתקיים בסמי עופר ולא בירושלים. ככה לא יהיו לכל עוכרי ישראל סיבות להתלונן (למרות שאני בטוחה שהם ימצאו), יהיו קצת יותר כרטיסים (למרות שלא כולנו עובדים בשופרסל), וזה עתיד לקרות בנובמבר (שזה כמעט חורף) אז לא נחטוף היפותרמיה בטדי.

ברצלונה: עם כל הכבוד לנבחרת ארגנטינה, היא לא באמת מעניינת אף אחד. הקטלאנים הרבה יותר אטרקטיבים, גם מקצועית וגם כלכלית. דמיינו כמה אבות מאושרים יוותרו על טיול בר־מצווה שתקעו להם במחיר מופקע רק בשביל לראות את מסי מהטבעת השלישית מאחורי השער בקאמפ נואו. אפשר פשוט לקחת רכבת לחיפה.

נבחרת ישראל: היא לא תהיה שם. וזה אמנם לא נשמע ציוני במיוחד, אבל איזה כיף שלא נצטרך לשמוע עליה שוב, או על מריבות מביכות בסגנון של מי יחליף חולצה עם מסי. שלא לדבר על העובדה שבטח היינו מתבזים על הדשא, או גרוע מכך - הם היו מרחמים עלינו.

אתלטיקו מדריד: אם תשאלו אותי, היא הרבה יותר מעניינת מברצלונה, ולו רק בגלל שהיא לא המיינסטרים. אבל תארו לכם איזה כיף יהיה כשאנטואן גריזמן יעלה סטורי מארץ הקודש ויעשה האשטאג "חרוסלן", וסימאונה יתפרע ויטפטף זיעה על הדשא של סמי עופר. אלה דברים שנשארים לנצח (למרות שיש שזרוע וסטורי נעלם אחרי 24 שעות, זרמו איתי).

נוף מרהיב: אני לא חזקה בענייני חוקה במשחקים מהסוג הזה, אבל אני די בטוחה שהשחקנים האירופים הלוהטים האלה לא יקבלו צהוב אם הם יורידו חולצות בסוף המשחק.

רונאלדו: כי הוא יראה שמסי היה פה יותר פעמים ממנו ואז הוא ירצה לבוא גם.