תקופת העדן
בארץ, היא טוענת, מעדיפים את בני העדה שלה "שותקים ונחמדים", אבל לעדן דרסו ממש לא אכפת. הראפרית הצעירה והמבטיחה שמככבת בדוקו–ריאליטי "ביטים" מדברת על האידיאולוגיה שמאחורי הרסטות הענקיות, על הגזענות שחוותה בבית הספר, ומגלה מתי הפסיקה לחייך והפכה לאישה שחורה, גאה וכועסת. אז למה, למרות הכל, היא נמשכת דווקא לג'ינג'ים
“סליחה, אפשר לגעת בשיער שלך?” שואלת המלצרית בבית הקפה את הראפרית עדן דרסו, לפני שהיא מלטפת את הרסטות האימתניות שמעטרות את ראשה. ״אתה רואה!״ אומרת דרסו בגאווה, ״רסטות זה כוח״.
עד לא מזמן עבדה דרסו בכלל במספרה המתמחה בהחלקות. מאלו שמנסות ליישר את התלתלים הבועטים והסוררים. לדכא את הרסטות מתריסות החירות. ״רוב העובדות במספרה ההיא היו אתיופיות, ורוב הלקוחות לבנות. אבל כשהייתה מגיעה בחורה אתיופית ומבקשת החלקה, הייתי שואלת: למה את עושה את זה?״
למה באמת?
״גם אני בעבר עשיתי החלקות, עד שהתחלתי לשאול את עצמי: רגע, למה אני צריכה להתאמץ כדי שהשיער שלי יהיה כמו שלהן? למה מודל היופי בארץ הוא אירופי? היום אני מעודדת חברות שלי לעשות תספורת אפרו, לתת כבוד לשיער המקורזל. אין מצב שאצטלם היום לקליפ בשיער חלק. אני או עם אפרו ענק עם תוספות או רסטות. הכי אפריקה שיש״.
ואיך הסביבה מגיבה?
״כשהגעתי הביתה בשיער חלק אמא שלי תמיד הייתה אומרת: ‘וואי, איזה יפה’. היום, כשהיא רואה אותי עם הפאה של הרסטות היא שואלת: ‘מה, זה לא מלוכלך?’ מעניין שבנים עם רסטות מקבלים יותר פרגון, אבל לא בחורות״.
אז למה לא להסתובב עם השיער הטבעי שלך?
״כי שיער אתיופי מתארך בקצב מה זה איטי. חוץ מזה, עם הפאות אפשר לשחק, להחליף, לגוון״.
לא מתנצ’נצ’ת
עדן דרסו (20) נחשבת היום לראפרית הכי מדוברת בתעשייה המקומית ומסומנת גם כהבטחה גדולה של המוזיקה הישראלית. החודש גם הוציאה אלבום בכורה ובימים אלה היא מככבת גם בדוקו־ריאליטי החדש ״ביטים״ (ב’ ו־ג’ ב־HOT3), העוקב אחרי קהילת הראפיסטים המקומית. המטרה: שבירת תקרת הזכוכית של ההיפ־הופ הישראלי, שנחשב לזירה גברית מאוד. ״אני רוצה להיות הפנים של הראפ הנשי הישראלי”, היא מצהירה, “שיכירו אותי בכל בית״.
היא נולדה בשכונת קריית משה (ב“סלאמס”), ברחובות, לאמא עובדת ניקיון ולאבא חקלאי. הבת הצעירה בין שבעה אחים ואחיות. מילדות הרגישה חצויה. ״שיבצו אותי לבית ספר רחוק מהשכונה, אז הרגשתי בגלות. בכל בוקר, כשעליתי על ההסעה, שמתי על עצמי מסכה. דיברתי עם פילטר. שיחקתי אותה כל הזמן שמחה וחייכנית, גם אם הייתי ביום רע. עם הלבנים הייתי האתיופית מקריית משה, ובשכונה הסתכלו עליי כעל זו שלומדת עם הלבנים״.
בנים?
״רובם היו לבנים ולא ממש התעניינו בי. בכלל, היו לי כל הזמן רגשי נחיתות. הילדים בכיתה היו חוזרים מחופשות החגים ומספרים על הטיולים בחו״ל. פעם אחד הילדים אמר: אבא שלי עובד ב־HP. אמא שלי ניקתה בפארק המדע, אז רציתי להגיד: גם אמא שלי! ואז אמרתי לעצמי: כן, אבל אבא שלו בטח מתכנת או מדען, ואמא שלי מנקה משרדים - והחלטתי לשתוק. הרגשתי שאני מתביישת בה, וכעסתי על עצמי בו־זמנית. אני הרי אוהבת אותה, אז איך זה שאני מחביאה אותה מהעולם?״
נתקלת גם בגילויי גזענות?
״פעם אחת עלינו לאוטובוס והנהג סגר עלינו את הדלת. חברה שלי התחילה לצעוק עליו: אתה לא נורמלי?! אז הוא עצר את האוטובוס וביקש שתתנצל. היא אמרה לו: סע, סע, ופתאום כל הנוסעים באוטובוס התהפכו עלינו. התחילו להגיד: אתם, מאז ההפגנות, לא מפסיקים לפתוח את הפה, איזה חצופות אתן. לא נבהלתי, הרגשתי כמו רוזה פארקס (אפרו־אמריקאית שהתפרסמה כשסירבה לפנות את המושב שלה באוטובוס לאדם לבן, א”ה)״.
זה מאפיין את הדור החדש של בני העדה?
״אמא שלי הייתה בטח שותקת. ככה הרי אוהבים אותנו פה בארץ - שותקים ונחמדים״.
גם בבית סירבה לרַצות. ״אחותי והאחים שלי היו מבשלים ומנקים את הבית. הם לא רצו שאמא תחזור מהעבודה ותנקה שוב. אני לא רציתי לפתח כישרון בניקיון, כדי שלא תהיה לי אף פעם האופציה לעבוד כמו אמא. למה שאנקה את הבית? בגלל שאני אישה, זה התפקיד שייעדתם לי?״.
איך האחים התייחסו למרד שלך?
״אמרו לי: רואים שנולדת כאן בארץ, לפי הפה שלך. כשאומרים לי בבית ׳את ישראלית׳, יש לזה קונוטציה רעה״.
והמורים?
״הם סימנו אותי כמנהיגה של חבורת הבנות האתיופיות. היינו מדברות בשיעורים, צוחקות, נהנות. זו גם הסיבה שהעיפו אותי מהכיתה. אמרו: אם נוציא את עדן, כולן יירגעו. לאן העבירו אותי? לצפונבונים. הפכתי מילדה שמחה למופנמת. איך שנאתי את החיים אז. הייתי כל כך בודדה״.
קשה.
״אבל זו גם התקופה שבה גיליתי מי אני. כשאת חלק מחבורה, את מאבדת את עצמך. הולכת עם כולן, מתלבשת כמו כולן. כשלא הייתה לי ברירה, התחלתי להקשיב לעצמי. פתאום הרגשתי חופשייה. מובן שסומנתי כבחורה מוזרה. הבנתי שהם לא יודעים כמה אני מגניבה, כמה מתמצאת במוזיקה. פיספסו אותי כל השנים״.
ניסית לשבור את ההיררכיה?
״לפני נשף הסיום הרגשנו שזה הצ’אנס שלנו. התארגנו על שמלות יפות, חברה שלי עשתה פוני בובה. ממש התאמצנו. אני הייתי כוסית וואו, בחתונה של אחותי לא התלבשתי כך״.
וזה עזר?
״לא ממש״.
באסה.
״חלק מהחברות שלי למשל התחילו 'להתלבן'. מה שאנחנו קוראים ׳התנצ׳נצ׳ה׳ (נץ׳ זה לבן באמהרית). לנסות להיות כמו הלבנים. לי פחות התאים״.
היי, שוקולד מריר
הכתיבה הפכה למפלט שלה. ״עצוב לי? אני כותבת שיר. לאט־לאט גיליתי את עצמי והטקסטים הפכו יותר כבדים״.
במקביל החלה לתעד את התהליך. ״גנבתי את הטלפונים של האחים שלי, סגרתי את הדלת, הקלטתי את עצמי שרה והתחלתי להעלות סרטונים ביו־טיוב. רציתי להיות ג׳סטין ביבר. תראה היום איך אני נראית שם! פחד. אחר כך גילו את זה בכיתה וצחקו עליי. עברו שש שנים מאז, ועד היום אני לא יודעת איך להוריד את זה מהיו־טיוב. שאלתי כבר כל האקר שאני מכירה״.
ככל שהתרכזה יותר במוזיקה, כך התנתקה מהחברות. ״הרגשתי שאנחנו שונות, שאנחנו לא מכוונות לאותם דברים. אני מתכוונת לכבוש את ישראל, והן רוצות להישאר בשכונה כל החיים. הן לא הבינו כמה זה בוער בי״.
הכיוון היה היפ־הופ. ״זה גם הפסקול בשכונה. כל רכב שעובר כאן תמיד משמיע טופאק. גם בבית, כשהאחים שלי מנקים הם שמים ברקע ליל וויין, שהפך מיד לאליל שלי. הוא אמן הפאנצ׳ים, בהשראתו התחלתי גם לכתוב באנגלית. על הקירות בשכונה ריססו גרפיטי שלו וכמובן גם ניקי מינאז’״.
כמה מצאת את עצמך בתרבות הראפרים האפרו־אמריקאים?
״אני שחורה, הם שחורים. התחברתי למוזיקה ולמילים, פחות לאופנה של הכובעים, השרשראות והמכנסיים הרחבים. גם לי הייתה תקופה ששנאתי לבנים. הייתי שומעת את הראפר קנדריק לאמאר ומזדהה איתו. אמרתי לעצמי: כל החיים חשבתי שאני שווה פחות. ייחסתי את חוסר ההצלחה שלי לזה שאני אתיופית. פתאום אמרתי: אני הגזע הנבחר. אתיופי זה הכי טוב. עשיתי תספורת אפרו. לקחתי ביטים של אמני ואמניות היפ־הופ אמריקאים, כתבתי מילים והקלטתי״.
את העברית גילתה מאוחר יותר. ״בהתחלה זילזלתי בישראלים לבנים שמקליטים היפ־הופ, אבל כשהתחלתי לשמוע קצת הבנתי שיש פה חומרים טובים. קיוויתי שמישהו יגלה אותי, אבל לא דפקתי על הדלתות. סבלתי מחוסר ביטחון״.
הפריצה התרחשה במהלך חופשה עם החברות באילת, אחרי שסיימה את התיכון. ״הסתובבתי עם חברה דתייה שאמרה לי: ‘אני מתה לשיר, אבל לא יכולה לעשות את זה. אסור לאישה לשיר’. פתאום אמרתי לעצמי: היי, אותי אף אחד לא מגביל. הגיע הזמן שאעשה משהו. כשחזרתי הביתה הקלטתי שיר אהבה לבחור שחור שפגשתי, קראתי לו ‘אהבה צעירה’. שרתי לו: ׳היי, בחור שוקולד מריר, אתה גורם לי להתנגש בקיר׳. העליתי ליו־טיוב וזה עשה באזז גדול״.
למה את חושבת שהוא תפס?
״כי שימשתי פה לבחורה האתיופית. גם הבחורים האתיופים התלהבו. עד היום צועקים לי בהופעות ׳שוקו מריר, שוקו מריר׳. הרגשתי שיש הייפ סביבי, וכשיצאתי לחופשה בטירונות הקלטתי שיר נוסף. העליתי לרשת ופתאום התחיל סביבי דיבור. ככה, בלי מנהל, בלי יחסי ציבור. אמרתי לעצמי: פאק, זה קורה. השיר עלה בקבוצות ובעמודים ברשתות החברתיות שחבר׳ה אתיופים מפעילים. אלו קבוצות עם אלפי עוקבים״.
אחר כך קיבלה הזמנה לשיר במועדון למוזיקה שחורה ברחובות, ״ואחריה בעל המועדון כבר ביקש שאופיע שם קבוע״.
הגיוס הציב בפניה דילמה, בין היתר בגלל המפקדת האתיופית שלה שעוררה בה השראה. ״לצוות שלנו בטירונות היא קראה על שם פרדה אקלום, איש חינוך אתיופי שהכין את התשתית למבצע משה ב־1984. בזכותה חקרתי, למדתי, שאלתי שאלות. התחלתי לקרוא לעצמי מלכת שבא. נפרטיטי. הבנתי שאני אישה שחורה וחזקה. בסוף הטירונות הציעו לי להיות מפקדת. זו הייתה הפעם הראשונה שבכיתי בטירונות, כי לא ידעתי מה להחליט: להמשיך לעשות מוזיקה, ולבחור בשירות שבוע־שבוע לא ממש משמעותי, או לתת את כולי לצבא״.
הבחירה במוזיקה השתלמה, כשלפני שנה עלתה גם על הרדאר של מפיקי ההיפ־הופ הישראלי. די־ג’יי מש ראה את אחד הסרטונים שהעלתה ליו־טיוב וביקש שתתארח בשיר שלו. ״בהתחלה לא האמנתי שזה הוא, הרי לא כל הודעה בפייסבוק היא אמיתית ולבחורה צעירה זה יכול להיות מסוכן. הוא ביקש שאפגש עם מוזיקאי בשם מושון. אמרתי או־קיי והגעתי עם אחי. לא ידעתי שזה מיכאל מושונוב. הוא השמיע לי את המנגינה וביקש שאכתוב משהו. כתבתי את הפזמון״.
משם נסללה הדרך להכרה גם מחוץ לעדה: הופעה משותפת ראשונה במועדון היפ־הופ בדרום תל־אביב, סינגל משותף בשם “יהיה אשר יהיה”, וההצעה הגדולה: הפקת אלבום היפ־הופ עם מש. היא לא האמינה שזה קורה לה: ״כל החיים אני חולמת שיוצרים יכינו לי ביט שעליו אשיר. פתאום אני מקבלת הודעות ממוזיקאים: עדן, כתבנו לך ביט״.
בשבועות האחרונים שיחררה עוד כמה קטעים שחיזקו את מעמדה בקהילת ההיפ־הופ המקומית. עדות לכך היא הזמנתה לחמם את ההופעות של זיגי מארלי בחודש שעבר בארץ. ״זאת הייתה חוויה מוזרה. החלום שלי התגשם ואני נכנסתי ללחץ. פתאום עוצרים אותי באוטו ואומרים: ‘היי, את עדן, שמעתי את השיר שלך בגלגלצ’. לפני שנתיים אף אחד לא הכיר אותי, ופתאום אני החברה הכי טובה שלהם״.
איך הייתה הפגישה עם מארלי?
״לא היה לנו מגע איתו, החדר שלו היה נעול. אבל אתה יודע מה אני זוכרת? שלאורך כל ההופעה שלי ראיתי ילדה אריתראית בת שבע קופצת ורוקדת ליד הבמה. כשירדתי, היא ניגשה אליי, חיבקה ואמרה: ׳וואו, היית מעולה. את אם יכולה, גם אני יכולה׳. זה כל מה שרציתי״.
נראה שאת עדיין לא מרגישה בנוח עם ההצלחה.
״אני שואלת את עצמי למה זו דווקא אני. רק הוצאתי כמה קטעים, וכבר סומנתי. יש אמנים שמחכים שנים שיגלו אותם. אני רוצה להרגיש שמגיע לי, להפיק תוכן. שההעצמה שאני עושה לאישה השחורה לא תישאר רק בדיבורים. שהמסר יתבטא ביצירה. לא רוצה להיות גימיק - הבחורה האתיופית ששרה היפ־הופ״.
צעקו לי: “קונג’ו”
לצד דיבורי ההעצמה הנשית והמיתוג כמלכה שחורה נאלצה דרסו להתמודד עם תקרית לא נעימה שתועדה לסדרה “ביטים”. זה קרה כחלק מסשן “באטל” ‑ שבו שני יוצרי היפ־הופ מנחיתים אחד לשנייה ועוקצים זו את זה מול צעיר אנונימי יחסית.
דרסו, עם רוח גבית של מלכות הראפ הקשוחות, שלא מהססות לשים את הנשיות והתשוקה שלהן על הבמה, אילתרה כמה שורות נועזות על מיניות ותנוחות. ״אני מידה 85 סי! אויש, אתה לא מבין במידות״, ירתה, ״תפחית 17 ותקבל 69! אויש, אתה לא מבין בתנוחות״, וכך הלאה. ״פתאום ראיתי שכל הקהל מגיב למשהו שלא קשור אליי״, היא מספרת. ״לא הבנתי למה. התבלבלו לי המילים, חטפתי בלק־אאוט״. מאוחר יותר עודכנה שהבחור שעמד מאחוריה ניסה במעין פנטומימה להדגים עליה תנוחה מינית.
מה הרגשת?
״באותו רגע שסיפרו לי התעצבנתי. פאק! שנינו מתמודדים צעירים, כלומים - אני לא כוכבת, אתה לא כוכב - ואתה עושה לי את זה. למחרת אמרתי לעצמי: שאפו. כל השיר הוא ניסה לערער אותי, כנראה הוצאתי אותו מאזור הנוחות שלו. ריחמתי עליו״.
מה המקום של הנשים השחורות במהפכה הפמיניסטית?
״נכנסתי לקבוצות ופורומים של ׳מלנין׳ (הפיגמנט האחראי לצבע השחור, א"ה) והבנתי שזה סיפור אוניברסלי. איי אם מלנין קווין! שמתי לב גם שכל הזמן מופנית ביקורת נגד נשים שחורות, שואלים למה אנחנו כועסות. זה לא כעס, פשוט אין לנו יותר כוח לשטויות שלכם. אין לנו כוח להסתיר דברים. אם בשכונה שלי התפוצץ רכב בפיגוע עברייני, לא רוצה לחייך ולדבר על הסדרה המגניבה החדשה. אני לא זועמת, אני מציאותית. לא רוצה לזייף יותר. פתאום הבנתי שכל התיכון רק חייכתי כדי למצוא חן בעיני הלבנים״.
המודעות הובילה אותה להתבונן בעין ביקורתית גם על החברה האתיופית. ״הגבר האתיופי הוא השליט. לפני שאבא שלי יוצא מהמקלחת, כבר אמא שלי מכינה לו צלחת. למה? הרי את עייפה, תחזרי לישון. זה מעצבן אותי. אני שמה לב שגם הדור השני ממשיך במבנה המשפחתי הזה, הם גדלו על המודלים האלו״.
איך המשפחה שלך מקבלת את הקו הפמיניסטי שלך?
״האחים אומרים לי: למה את צועקת על אמא? מה אכפת לך? שכל אחד יחיה את החיים שלו. אבל הם, במיוחד מי שנולד בישראל, מזדהים עם העמדות שלי״.
ואבא שלך?
״אנחנו פחות מחוברים. אני גם לא בטוחה שהוא מודע לקשר שלי למוזיקה. זה באמת עולם אחר, השקפת עולם אחרת״.
והשכונה שלך?
״גם מהגטו הזה אפשר להוציא את הטוב. זה תלוי רק בך. את לא צריכה להתבייש. התסביכים האלו מיותרים״.
ומה עם בחורים?
״עד היום לא יצאתי עם אתיופי, אני נרתעת מזה. אני נמשכת להפך ממני. בתיכון הייתי מראה לחברות שלי תמונות של בחורים שמשכו את תשומת הלב שלי, חנונים גבוהים. זה סיקרן אותי. הן תמיד אמרו לי: איך זה שכל המחטטים האלה באף עושים לך את זה? מה לעשות, אני אפילו נמשכת לג׳ינג׳ים!״.
שונאים, סיפור אהבה?
״רק כשזה מגיע לקשר אינטימי אני קולטת כמה אנחנו שונים. יצאתי עם מישהו שיש לו כל כך הרבה כסף, אבל קלטתי שאם אבוא לארמון שלו בטח אמא שלו תהיה מבואסת. שמתי לב גם שבחורים שהייתי איתם יצאו אחריי עם לבנה. ואז אני אומרת לעצמי, מה אני הייתי עבורם? ניסיון עם בחורה שחורה?!״
אז למה את לא יוצאת עם בני העדה?
״בלי להכליל, הגברים הלבנים שיצאתי איתם יותר פתוחים לעולם. יש להם מודעות הרבה יותר גדולה לסיפור ההיסטורי השחור. זה מושך אותי. יש הרבה אתיופים שזה לא נוגע בהם בכלל. חיים את הגטו, וזהו״.
לפני ארבעה חודשים ביקרה בפעם הראשונה באתיופיה. ״שגרירות ישראל הטיסה אותי ביחד עם שפים ואמנים לרגל 70 שנה למדינה וקיבלתי כאפה אחושרמוטה. בישראל הזהות האתיופית שלי מאוד נוכחת. אפרו, מלכת שבא. שם אני פוגשת אנשים, ובחור לבן מתרגם לי מאמהרית לעברית. מראה לי את כל המסעדות השוות באדיס״.
איך הקהל קיבל אותך?
״צעקו לי ׳קונג׳ו קונג׳ו׳, שזה 'יפה' באמהרית. חשבו שאני ביונסה. אמרו שאם הטיסו אותי לשם, כנראה אני חשובה. פגשתי גם אמנים מקומיים מצוינים. ראפרים אתיופים ששאלו אותי: ׳רוצה לבוא לאולפן שלנו ולהקליט איתנו?׳. אמרתי להם: ׳זה לא יועיל לכם, אני לא כזו גדולה׳. כשאמלא את היכל מנורה, כמו סטטיק ובן אל או נועה קירל ‑ אביא אותם לחמם״.
לפנייה לכתב/ת 
