yed300250
הכי מטוקבקות
    סבר
    ממון • 27.09.2018
    כך ניצחנו את המשבר
    המשבר הפיננסי העולמי של 2008 דילג על ישראל לא רק בזכות המנהיגות הכלכלית, אלא הודות לחיסכון ושיקול הדעת של הציבור הישראלי • וגם: מה מסוכן בהגדלת המשכנתאות לדיור ואיך טכנולוגיית ביטקוין תביא לדמוקרטיזציה
    סבר פלוצקר

    הייתי שם. בתריסר החודשים המטורפים שבין ספטמבר 2008 לספטמבר 2009 עליתי אינספור פעמים לבניין המכוער של משרד האוצר בירושלים, ולבניין האבן של בנק ישראל הניצב מולו. או לצידו, תלוי ביחסים האישיים בין ראשי שני המוסדות. היו שיחות לפרסום, שיחות רקע, שיחות הבנה, שיחות הרגעה. התנסינו בכל, עמיתיי העיתונאים הכלכליים ואני, בגבעת רם בבירה וגם בסיטי של תל־אביב. אצל בנקאים עצבנים יותר ועצבנים פחות.

     

    בשליחות העיתון טסתי לוול־סטריט השבורה, ביקרתי במסדרונות הממשל האמריקאי המבוהל בוושינגטון. הסתובבתי גם, והרבה, ברחוב הישראלי. בשכונה שלי, בפגישות עם קוראים במרכז ובפריפריה, בחדרי אוכל במקומות עבודה גדולים וקטנים. בעת משבר, או חשש ממנו, כלכלנים הם מרצים מבוקשים. נחשפתי לחרדות ולתקוות של מי שלא מקבלים את ההחלטות הגורליות אלא מקבלים בלית ברירה את תוצאותיהן. ויצאתי רגוע.

     

    עם מלוא הכבוד וההערכה, ויש כבוד והערכה, לתפקיד שמילאו באותה התקופה הנגיד סטנלי פישר, שרי האוצר רוני בר־און ויובל שטייניץ, מנכ"לי המשרדים, הרגולטורים ברשויות האסדרה הרבות ומרגיעי דעת הקהל המקצועיים — מדליית הזהב מגיעה לישראלי מן השורה. לרחוב הישראלי שממנו עלה כעס גדול מאוד בנושא כואב אחד בלבד: ההשקעה המאסיבית של מנהלי קופות הגמל וקרנות הפנסיה באיגרות חוב תאגידיות ("קונצרניות" קראו להן אז). למה הם לא בדקו לפני שהלוו את כספי החסכונות שלנו לפרויקטים סהרוריים של החברות שהנפיקו את האיגרות, נשאלתי בזעם, ולא הייתה לי תשובה. לעומת זאת, לא שמעתי על ריצה לבנקים למשוך כסף, על מחסור במזומנים, על משבר אמון כולל. תושבי הארץ סמכו על בנק ישראל, על האוצר, על ההסתדרות ועל עצמם. בעיקר על עצמם.

     

    הנתונים ההשוואתיים מסבירים, אני מקווה, את הייחוד בהתנהלות הכלכלית של הציבור הישראלי, ייחוד שהודות לו יכולים עכשיו לטעון ראשי המשק דאז: הצלנו אתכם, ישראלים יקרים שלנו, כי לא נסחפנו בזרם העולמי.

     

    לא מדויק. הצלתם אותנו כי הצלנו את עצמנו:

     

    ˆ לא שקענו בחובות. היחס בין החוב הכולל של משקי הבית לתוצר המקומי הישראלי היה בשיא משבר, אמצע 2008, כ־37%. משקי הבית האמריקאיים היו חייבים אז כ־90% מהתוצר המקומי, משקי הבית הבריטיים כ־95% ומשקי הבית בגוש היורו כ־67% מהתוצר של מדינות המטבע האחיד. נטל החובות הקל יחסית, השאיר למגזר משקי הבית בישראל נכסים גדולים נטו, כפי 4 מהתוצר. כרית ספיגה עבה לכל זעזוע.

     

    ˆ לא השתוללנו בצריכה. בשנים שקדמו למשבר, הצליחה משפחה ישראלית ממוצעת לחסוך כ־12% עד 14% מההכנסה ההכספית נטו שלה. ההפרשות לקרנות פנסיה ולקופות גמל הן מרכיב משמעותי ביותר בחיסכון המוגדר כך. ולשם השוואה: משקי הבית האמריקאיים ירדו באותו פרק זמן לחיסכון אפס, לבריטים היה חיסכון שלילי קטן — הם הוציאו על צריכה יותר מההכנסה — ומשקי בית בספרד ובאירלנד אכלו בפה מלא מחסכונות העבר.

     

    ˆ לא רצנו אחרי דירות. מדד מחירי הדירות ירד במהלך העשור שקדם למשבר בקרוב ל־20%, ודירות חדשות רבות עמדו ריקות בהמתנה לקונים. היעדר בועת דיור מנעה, כמובן, את פיצוץ בועת הדיור. באותו עשור התייקרו הדירות באמריקה ביותר מ־100% ובמדינות האיחוד האירופי ב־70% עד 120%. במקביל זינקו שם המשכנתאות וחובות אחרים לדיור; לא בארץ.

     

    ˆ לא לקחנו הלוואות מחוץ לבנקים. במרדף אחר ההלוואות פנו משקי הבית בארה"ב, בריטניה, גרמניה ומדינות מפותחות אירופיות (וסין) לנותני אשראי שאינם בנקים מסחריים רגילים, כמו חברות כרטיסי אשראי ומוסדות למשכנתאות. ההלוואות מ"בנקאות הצללים" הזאת ניתנו ביוקר ובהתניות חמורות במיוחד. הן חנקו את הלווים ועימם את המשק כולו.

     

    ˆ לא משכנו מזומן בבהלה. לא עמדנו בתורים לכספומטים כי הבנקאות הישראלית עמדה חזק על רגליה. בנק הפועלים אמנם רשם הפסד גדול ממכירת איגרות חוב אמריקאיות פגומות המגובות במשכנתאות (כ־1.1 מיליארד דולר), אבל אפילו הוא לא נזקק לסיוע ממשלתי. מערכת הבנקאות כולה הציגה ב־2008 רווח קטן וב־2009 רווח גדול של 5.4 מיליארד שקל. חילוץ המערכות הפיננסיות מפשיטות רגל והרגעת הבהלה עלו לממשלות במערב לפחות 2.5 טריליון דולר. ממשלת אירלנד, למשל, נאלצה לחלץ את הבנקאות שלה במחיר השווה לשליש מהתוצר המקומי. ממשלת ישראל, למזלה, כלל לא נדרשה לעמוד במבחן "הריצה על הבנקים".

     

    ˆ הסכמנו להורדות שכר. שיתוף פעולה בין ועדי עובדים להנהלות, ובין מעסיקים להסתדרות, ייחד את ישראל ממדינות מערביות שבהן התאפיין המשבר בפיטורים המוניים. אנחנו, עם מפולג למדי, הפגנו סולידריות חברתית והסכמנו לרדת ברמת השכר כדי לשמור על רמת התעסוקה: תוך שנה ירד השכר הממוצע הריאלי ב־10%. כתוצאה מכך נבלמה עליית האבטלה, ובסוף 2009 התחילה לרדת. התעסוקה התרחבה במהירות.

     

    איפה כן נכשלה ישראל? בפיתוח שוק איגרות החוב שהנפיקו חברות שלא רצו לבקש אשראי מהבנקים אבל כן רצו "מינוף". תוך שנים ספורות גדל מלאי האיגרות הללו ליותר מ־200 מיליארד שקל, במסע גיוסים היסטרי. בשנים 2006 ו־2007 בלבד שווקו איגרות חוב קונצרניות בשווי נקוב של 60 מיליארד שקל. לפחות 80% מההנפקות נרכשו מכספי חוסכים הקטנים על ידי משקיעים מוסדיים: מנהלי קופות וקרנות שכבר התנתקו או היו בציפייה להתנתקות מהבנקים. משבר איגרות החוב הקונצרניות היה הביטוי הישראלי של המשבר הפיננסי העולמי, המוקד לחששות האזרחים והסיכון לכלל המשק. פצצה מתקתקת שנוטרלה, תוך גרימת הפסדים לחוסכים, ללא מעורבות של המדינה, באמצעות הסדרי חוב פרטיים למיניהם.

     

    לרבים שצידדו אז ומצדדים היום בפיתוח מאסיבי של שוק אשראי חוץ־בנקאי נוח לשכוח את הפן הישראלי המכוער הזה של המשבר.

     

    אני הייתי שם, אני זוכר ואזכיר.

     

    כך זה התחיל באמריקה

     

    באוקטובר 2008, סיפר לי הכלכלן פרופ' אריה מלניק, פנה משרד האוצר של ארה"ב בקול קורא לציבור הכלכלנים להגיש לו הצעות לרפורמות דחופות בשוק המשכנתאות, בשוקי ניירות הערך, במגזר בנקאות הצללים ובתמיכה בתעשיות במצוקה כמו רכב ובינוי. ההצעות הוגבלו לנושא אחד ול־18 שקפים של מצגת מסוג פאואר־פוינט. "אני הצעתי", נזכר פרופ' מלניק, "סיוע ממוקד לבעלי הבתים הממושכנים במקום חילוץ המוסדות שהלוו את הכסף. הצעתי שחוזי המשכנתאות ייפתחו וינוסחו מחדש כך שסכום המשכנתה יוצמד לשווי הדירה. כאשר יירד ערך הבית הממושכן יירד גם סכום המשכנתה וסכום ההחזר החודשי שלה. ההון העצמי של הפרט לא יתאפס. ההפך יקרה כאשר יתאושש שוק הנדל"ן ומחירי הבתים יעלו. אז יעלה גם שווי המשכנתה וסכום ההחזר החודשי".

     

    הסתמכתי, מסביר מלניק, על המלצתו ההיסטורית של אבי הכלכלה המודרנית אדם סמית כפי שניסח אותה בתורת הבנקאות שלו: צמידות בין נכס משועבד לבין השעבוד המוטל עליו. "ראיתי חשיבות רבה בשמירה על הון עצמי חיובי של בעלי הדירות, שמירה המתמרצת אותם להישאר בביתם הממושכן ולא להחזיר את המפתחות לבנק. לעומת זאת ציינתי כי סיוע לנותני משכנתאות מחלץ מהצרה את המשקיעים ולא מטפל בשורש המשבר". את הצעתו ריכז פרופ' מלניק בארבעה שקפים בלבד.

     

    היו עוד שותפים להצעתך?

     

    "בהחלט. מחצית מכ־20 חוקרים בכלכלה מאוניברסיטאות ידועות שהתייחסו לסוגיית המשכנתאות חשבו כמוני. שיש לטפל במשבר ברמת הפרט ולהציל את התושבים בעלי המשכנתאות. אחרים הציעו להציל דווקא את המוסדות הפיננסיים שהחזיקו ב'נכסים רעילים' כפי שקרו להם אז".

     

    מה קרה עם היוזמה?

     

    "כשהתקשרתי בדצמבר 2008 למשרד האוצר של ארה"ב לשאול מה קרה, נאמר לי כי סמנכ"ל המשרד שטיפל בנושא מטעמו של שר האוצר הנרי פולסון, עזב כדי להצטרף לקרן גידור, ואנשי אובמה - שכבר נבחר לנשיא, הודיעו שלא יטפלו בהצעות של ממשל בוש היוצא. זהו. למדתי שיעור מרתק בפוליטיקה".

     

    אבל מזה נוגע לנו?

     

    "עלול לגעת. אני חושש שגם בארצנו יכולה לצוץ בעיה דומה. בעצם אולי היא כבר נמצאת כאן: בכנסת ובמשרד האוצר שוקלים להקל על רוכשי הדירות על ידי הגדלת המשכנתה עד 90% ממחיר הדירה, בסבסוד ממשלתי. ובטח ישפרו את ההצעות עד הבחירות ל־95% משכנתה ו־5% הון עצמי בקניית דירה. מעטים זוכרים שכך בדיוק נזרע באמריקה הזרע המרעיל שנבט אחר כך למשבר משכנתאות הסאב־פריים — משכנתאות גדולות למשפחות עם הכנסה נמוכה שאין באפשרותן לפרוע את החוב - והתפתח מהר מאוד למשבר פיננסי עולמי".

     

    פרופ' אריה מלניק היה שם, זוכר ומזכיר.

     

    פילוסוף של ביטקוין

     

    את לו קרנר - יזם, משקיע, מפתח, אנליסט אמריקאי־יהודי - הכרתי רק מקריאת מאמריו, בעיקר בנושא המטבעות הדיגיטליים מבוססי הצפנה, ביטקוין ודומיו. הם קרויים ״מטבעות קריפטו״ בעגה החדשה של יוצריהם ומשתמשיהם. במאמרים אלו הגדיר קרנר את "יקום קריפטו", את הטכנולוגיות המתאפיינות בביזור המשתמשים, בהיעדר שומר סף מרכזי ובמנגנוני הצפנה מתקדמים כמהפכה שתשנה את פני הציוויליזציה האנושית הרבה יותר מהמצאת אינטרנט עצמו.

     

    באחרונה פגשתי את לו קרנר בתל־אביב, בקצה האופנתי של שדרות רוטשילד, נלהב מהסצנה הטכנולוגית והאנושית ("תל־אביב היא מקום יותר טוב מסן־פרנסיסקו וניו־יורק", הוא קובע), ומחברות הזנק הצומחות כאן. שוחחנו, הוא, המארח שלו יאיר זהבי מחברת INVioU המפתחת פלטפורמה מבוססת בלוקצ'יין לטובת עסקים קטנים, ואנוכי. שיחה מאתגרת: מצאתי את עצמי מסכים עם רוב הדברים שאמר קרנר על העתיד הטמון בטכנולוגיות החדשניות — וחולק בתוקף על השקפת העולם שהצמיד לרעיונותיו ותחזיותיו. אמירותיו בנוסח "להחזיר את הכוח לידי העם", "לאפשר לכל קהילה לחיות לפי מערכת הערכים שלה, גם ערכים מקוממים בעינינו", מזכירים אידאולוגיות לא־מוסריות הרסניות. אין, לדעתי, להצדיק חפיפה בין טכנולוגיית בלוקצ'יין המבוססת על מאגרי רשומות מבוזרים שההצפנה שלהם נובעת מהסכמת כל המשתמשים, לבין פילוסופיות שעלולות לשרת בדלנות וקיצוניות. הכוונות של קרנר ועמיתיו אציליות, אך הניסוחים, לפעמים, מעוררי חלחלה. אצלי.

     

    ביטקוין אחד נסחר בשיא ב־20,000 דולר. כיום שערו נע סביב 6,000 דולר. האם עדיין אפשר לראות בו מטבע עובר לסוחר? משמש לתשלום?

     

    קרנר: "ביטקוין הוא נכס ששוויו בשוק תלוי ומותנה באמון שנותנים בו מחזיקיו. בדיוק כמו השווי של רוב הנכסים הפיננסיים הרגילים. בלי אמון זה, לא רק לביטקוין אין ערך, למרבית ניירות הערך אין ערך. אבל לביטקוין יש יתרון מובהק אחד: הוא לא תלוי בהחלטות של ממשלה, או של בנק מרכזי או של מנכ״ל תאגיד, אלא בכל קהילת המשתמשים בו והמפיקים אותו בעמל רב ובהשקעה ניכרת. הסתכל על התסיסה היצירתית העצומה המתרחשת במרחבי הקריפטו; כאן יצירת הערך העתידי".

     

    מה שקרה עד כה באינטרנט, לדעת לו קרנר, זו רק הפתיחה, רק המבוא למהפכה הגדולה שתפרוץ עם התפשטות (בלתי נמנעת, הוא קובע) של טכנולוגיות קריפטו לסוגיהן. הוא מדבר בהתלהבות של מאמין על "פרדיגמה חדשה", הכוללת, לצד נכסי קריפטו המתרבים בטור גיאומטרי, גם חוזים משתנים חכמים, הוכחות שלא דורשות ידע מוקדם, ביטול מתווכים פיננסיים וחברתיים וביזור סמכויות ופעולות מלא. התחום האחרון — ביזור בקבלת החלטות — יאפשר "ביזנס מסוג חדש לגמרי", אומר לו קרנר.

     

    אתה מתכוון לעסקים שיתופיים, עמית־לעמית?

     

    קרנר: "גם. אבל בעיקר למצב חברתי שאין בו מישהו כמו מארק צוקרברג, המנהל הראשי של פייסבוק, ווטסאפ ואינסטגרם, ולמעשה מנהל הקונצנזוס האינטרנטי כולו. בטכנולוגיות קריפטו כל הקהיליה היא הקונצנזוס. ההסכמה הכללית — כללית באמת. בעולם שבו רשומות המידע נשמרות במערכת הבלוקצ'יין המבוזרת, טבעי לעבוד עם הקהילה. כאן אינך עובד בשביל מישהו ספציפי אלא בשביל הכלל. אתה שותף ומשתתף".

     

    בכך, מנבא לו קרנר, תתממש "דמוקרטיזציה של אינטרנט": תיחלש השליטה בו של חמשת התאגידים הגדולים (פייסבוק, גוגל, אפל, אמזון, נטפליקס), וייפסק הפיקוח של "שומרי סף נבחרים מטעם עצמם" — צוקרברג כבר אמרנו? - על הרשת. קרנר: ״אם לא נעשה מאומה, הערך המוסף ממהפכת הקריפטו יגיע ברובו לחמשת תאגידי האינטרנט הגדולים. הם כבר נכנסים חזק לתחום. הרגולטורים רק מחזקים את המועדון הסגור הזה".

     

    כיצד מחוללים את המהפך שאתה מייחל לו?

     

    קרנר: "האנשים צריכים להשיב לעצמם את הבעלות על המידע האישי עליהם. המידע הזה נאסף ונאגר חינם־אין־כסף בשרתי החברות והן משתמשות בו כרצונן. כולל במידע רפואי וגנטי הכי פרטי שלנו. אבל זה הרכוש שלנו, הגולשים והמשתמשים. הבה נחזיר אותו לידינו".

     

    הטכנולוגיה של ביטקוין ובלוקצ'יין, מסביר לו קרנר, מסובכת וקשה להבנה ולכן היא מושכת את המוחות המבריקים ביותר. הוא מקווה שבעזרתם תנווט החדשנות לטובת הכלל, לטובת החיים הקהילתיים. קרנר פועל במסירות ובהתנדבות למימוש חזונו וכבר יצר שרשרת של עשרות קהיליות קריפטו, מפורטו־ריקו עד מוסקבה ותל־אביב, ש"פתוחות לכולם". רק חבל שהוא מתבל את עשייתו באידיאולוגיה המדיפה ריח של שנאת המדינה ואהבת האנרכיה.

     


    פרסום ראשון: 27.09.18 , 16:32
    yed660100