המלאכיות של סבא
האלמנה הצרפתייה שסיכנה את עצמה ואת ששת ילדיה והסתירה את הנער היהודי בביתה, מנהלת המוסד לילדים חולי שחפת שסיפקה מחבוא בזהות בדויה, והאם הגיבורה שעונתה בידי הגסטפו ולא מסרה את מיקומו של בנה | יפעת ארליך יצאה למסע בעקבות סיפור ההישרדות של סבה בבלגיה, וגילתה את הנשים שלהן הוא והיא וכל 80 צאצאיו, חייבים את חייהם
ידה של הקשישה נשלחה לפתע אל ערמת מפיות הנייר היקרות שסידרנו על שולחן הסלון. היא שלפה אחת מהן, יפה במיוחד, ולתדהמתנו קינחה בה את אפה. ברגע ההוא תיעבתי אותה. איך העזה לשלוח יד באוסף המפיות המושקע שלנו? כזרה הייתה לי סבתא־רבתא שלי. עברית לא דיברה. בגדיה, ריח הבושם המתקתק שנדף ממנה, שערותיה האפורות האסופות לאחור — הכל היה אחר. לא מוכר. לא שייך. על הריחוק ניסתה לחפות בעיגולי שוקולד מצופים סוכריות זעירות שאותם חילקה בנדיבות לניניה. אך גם מתיקות השוקולד לא הצליחה למחוק את חרפת גזל המפית. עד שנסעתי לשם. אליה.
היא כבר לא הייתה שם. לעת זקנתה עלתה ארצה מבלגיה ונפטרה בארץ כשהיא כמעט בת מאה. גם סבי, בנה, כבר לא היה שם. הוא עלה ארצה אחרי המלחמה ההיא, ושוב לא חזר. לפני חצי שנה נפטר גם הוא בשיבה טובה בגיל 90. גם אבי לא היה שם. הוא נולד בארץ, מעולם לא יצא ממנה, ומת בגיל 53, הרבה לפני אביו.
לפני שנפטר המריץ אותנו אבא להנציח את סיפורם של הוריו ניצולי השואה. עד אז שמענו רק הבלחות קטנות. הם אף פעם לא עשו עניין. סבי ז"ל וסבתי שתחיה היו עסוקים בהווה ובעתיד. העבר? מה יש לחפור בו? ומה כבר יש לנו לספר? הרי באושוויץ לא היינו.
כמה חודשים אחרי מותו של אבא, בסוכות לפני 12 שנים, הודענו לסבא וסבתא שאנחנו מגיעים לביקור עם מצלמה. כל אחד בתורו הושבנו אותם לספר את סיפורם, לטובת הדורות הבאים.
לפני כשנתיים שאלתי את סבא מרדכי, למה בעצם לא פנה ליד ושם וביקש להכיר במציליו כחסידי אומות עולם. סבא הירהר בדבר והחליט שמוטב מאוחר מאשר מעולם לא. הוא דלה פרטים מזיכרונו, איתר מסמכים, והגיש בקשה רשמית. את שמה של אחת המצילות שהסתירה אותו במשך שנתיים לא זכר. גם לא את כתובת מגוריו באנטוורפן בעת המלחמה.
לא חשבתי לנסוע לשם מיוזמתי. אם סבי בחר לא לחזור לארץ הולדתו, למה שאני אעשה זאת? אך כשנזדמנה לי נסיעת עבודה לבריסל, החלטתי למצות את שהותי שם כדי ללמוד על שואת יהודי בלגיה ולנסות להשלים את סיפורו של סבא. לא ידעתי שצפויה לי גם התפייסות מאוחרת עם גוזלת המפית, אווה קרנגל קייזלר.
עם מזוודה בעיר ריקה
במאי 1940 פלשו הגרמנים לבלגיה. אווה הייתה אז בת 46. אלמנה מזה שמונה שנים, אחרי שבעלה שמואל קייזלר נפטר ממחלה. שנתיים קודם, בתה הבכורה אסתר יצאה ערב אחד לקולנוע ולא שבה. הבת ברחה מהבית לטובת עלייה ארצה, והפכה ללוחמת לח"י.
בנה הקטן, מרסל, סבי, היה בן 12. כמה שבועות לפני פלישת הגרמנים הופקדו בידיה שני ילדים בני תשע ועשר, הלמוט וטרודה הוכמן, פליטים מגרמניה. "ההורים שלהם נעצרו על ידי השלטונות הבלגים בשל היותם גרמנים, והם ביקשו מאמי לשמור על הילדים", סיפר סבי, שלימים עיברת את שמו למרדכי קדר. כשקרובת משפחה עשירה שלחה מונית לאסוף את אווה ובנה לשדה התעופה, שם יעלו על מטוס לאנגליה הבטוחה, היא סירבה להתפנות ולהפקיר את הילדים בני חסותה.
כשהנאצים התקרבו, אווה ושלושת הילדים – יחד עם מיליון בלגים יהודים ולא יהודים – נסו על נפשם. "ברחנו ברכבת מאנטוורפן לבריסל, ומשם לצרפת", סיפר סבי. "הפציצו את הרכבת שנסענו בה. זה לקח יום־יומיים עד שהגענו לגבול ומשם היינו צריכים ללכת ברגל. הגרמנים ירו מאווירונים על הנמלטים. זה היה נורא".
אחרי מסע מבהיל ומתיש הצליחו להגיע אל העיר הצרפתית ליל. "בדיעבד התברר לנו שעד שהגענו לשם הגרמנים כבשו את העיר, שהייתה כמעט ריקה. ישבנו על המזוודה ברחוב. אמא עצרה איזו צעירה שעברה שם ושאלה אותה אם יש מלון בעיר. הנערה רצה הביתה, חזרה אלינו בריצה, ואמרה שאמא שלה מזמינה אותנו אליהם".
המארחת הנדיבה, לואיז דלוניה, הייתה אלמנה עם שישה ילדים. "היא אירחה אותנו יפה למרות שידעה שאנחנו יהודים, ושיכנה אותנו בדירה של שכנים שבעצמם ברחו דרומה". כעבור חודש הצבא הגרמני התחיל להחזיר את הפליטים לבלגיה. לפני שנפרדו האלמנות זו מזו, הבהירה דלוניה לאווה שלא תהסס לפנות אליה שוב בעתיד אם תזדקק למשהו.
אווה ושלושת הילדים הושבו לאנטוורפן. הלמוט וטרודה שבו להוריהם ששוחררו בינתיים מהמעצר, מרסל חזר לספסל הלימודים, והחיים בבלגיה הכבושה חזרו לכאורה לסדרם. אלא שאת פקודתם של הנאצים שעל כל היהודים להירשם בעירייה ולקבל תעודת זהות חדשה שמוטבעת בה המילה "יהודי", אווה לא מילאה. באומץ החליטה להישאר עם התעודה הישנה שלה. מצבה היה טוב בהרבה משל מרבית יהודי בלגיה, כ־65 אלף איש טרום המלחמה. 94 אחוז מיהודי בלגיה בעת ההיא לא היו אזרחים בלגים, אלא הוגדרו כזרים ופליטים והיו תחת השגחתה הצמודה של משטרת ההגירה.
גם מצבו של מרסל בנה לא היה טוב. הוא אמנם נולד בבלגיה, והיה זכאי לאזרחות בלגית, אלא שאביו היה נתין הונגרי. כדי לזכות באזרחות הבלגית היה חייב הילד מרסל לוותר על האזרחות ההונגרית שקיבל אוטומטית מאביו. כך עשה, אך לא הספיק לקבל את זו הבלגית. עם פלישת הנאצים היה מרסל חסר נתינות.
גירוש היהודים מבלגיה החל באוגוסט 1942. "בהתחלה לא ידענו לאן. חשבנו שלמחנות עבודה", סיפר סבי. "המגורשים כתבו לקרוביהם וביקשו לשלוח להם מזון. בבלגיה היה רעב, אז לפי בקשת הקרובים ובמימונם, אמא שלי הייתה חוצה את הגבול לצפון־צרפת עם התעודה הישנה שלה, שלא היה כתוב בה שהיא יהודייה, כדי להשיג אוכל ולשלוח ליהודים שגורשו.
"באחד הימים, כשאמא הייתה באחת הנסיעות לצרפת, שמעתי דפיקות חזקות בדלת. זה היה פלמי אחד, משתף פעולה עם הנאצים, שבא לקחת אותי. הייתי בן 14 וגרנו אז בבית של קרובת משפחה. שמעתי את המשת"פ צועק 'איפה מרסל?' והתחלתי להתרוצץ בדירה, לחפש מסתור. פתאום ראיתי שבחדר השינה של אמא יש מרווח בין גב המיטה לקיר – וברווח הצר הזה השתחלתי. המשת"פ חיפש אחריי וכשהגיע לחדר השינה התכופף להציץ מתחת למיטה. עצרתי את נשימתי. במזל, החלון הפתוח משך את תשומת ליבו. הוא ראה דמות רצה ברחוב, וחשב שקפצתי החוצה. הוא ירה אל הדמות הזו ויצא מהבית".
4 קומות של פרצופים
פחות מ־24 שעות לפני נסיעתי מצאתי שלמוזיאון השואה במכלן, אליו קישרה אותי עו"ד מוריה רודריג חדד, יו"ר עמותת יוצאי בלגיה בישראל, עמותה המסייעת לניצולי שואה ולבני משפחתם - יש איש קשר דובר עברית. שלחתי מייל לטוביה צוקרמן, ושאלתי אם הוא מכיר מישהו שיוכל לסייע לי בחיפושים וללוות אותי למקום המסתור של סבי, בגבול בלגיה־צרפת. טוביה ענה מיד. הוא הבטיח להדריך אותי במוזיאון, ולעמוד לרשותי במסעי. לא שיערתי עד כמה יסייע ובאיזו מקצועיות ונדיבות יעשה זאת.
עם בוקר הגעתי ברכבת מבריסל למכלן. בעיר הזו, היושבת בין אנטוורפן לבריסל, היה מחנה המעבר ממנו שולחו היהודים לאושוויץ. טוביה אוסף אותי מהתחנה אל מחנה דוסיין, אל מוזיאון השואה. הוא ישראלי החי בבלגיה כבר 30 שנה, עובד במוזיאון וממונה על הדרכה בעברית ועל ליווי משפחות. "בדרך כלל אני מקבל פעמיים בחודש פניות ממשפחות שרוצות לבקר במוזיאון ולחפש פרטים על ההורים והסבים", הוא מספר.
את הסיור אנחנו מתחילים מהקומה האחרונה במבנה החדש של המוזיאון. המרפסת התלויה באוויר מעניקה מבט מלמעלה אל מחנה המעבר: מבנה ריבועי בעל שלוש קומות שבתוכו חצר פנימית. היהודים שנעצרו בבריסל ובאנטוורפן הועמסו על משאיות, והועברו למכלן. עם הגיעם נלקחו מהם חפצים יקרי ערך. כל אחד קיבל מספר שספרותיו הראשונות הורכבו ממספר המשלוח שאליו יועד. אסור היה להם לצאת לחצר הפנימית אלא שעתיים ביום, האוכל היה דל מאוד, התנאים הסניטריים קשים.
כשהגיע מספר היהודים במקום לכ־1,000 איש, הגיעה הרכבת. הרחובות הסמוכים נחסמו, והיהודים הועמסו. 25,482 יהודים ו־352 צוענים נשלחו מהמחנה לאושוויץ. רק 1,395 שרדו. יהודים נוספים מבלגיה נשלחו למוות דרך צרפת. סך הכל ניספו 28,902 מיהודי בלגיה בשואה.
מבנה המוזיאון, שנפתח ב־2012, בנוי על 12 עמודי פלדה חשופים, כמניין שבטי ישראל. על פאה אחת שלו, לכל גובה ארבעת קומותיו, צילומי דיוקנאות המגורשים. הקיר מסחרר ומחריד בעוצמתו. ריבועים־ריבועים של פנים, עיניים, שפתיים מחייכות. חיים שנשלחו למוות. רק תמונות, בלי מילים, בלי שמות. האוסף הנדיר של תמונות המגורשים התאפשר הודות למאגר שהחזיקה משטרת ההגירה הבלגית. לצד כותל התמונות האינסופי, בכל קומה יש מסך אלקטרוני קטן שבו ניתן ללחוץ על תמונה או להקליד את שם המגורש, ולקרוא את כל הפרטים הידועים על אודותיו.
לפי הסיפור של סבי, הוא פגש את אמו בבריסל כמה ימים אחרי תום המלחמה כאשר שבה ממכלן. האם הייתה עצורה שם? אז לא ידעתי לשאול. היום אין את מי לשאול. טוביה מנסה לחפש עבורי את אווה קרנגל־קייזלר במאגר הממוחשב. החיפוש לא מעלה דבר. טוביה לא מתייאש. הוא שולח את הפרטים לארכיון ומבטיח שעד שנסיים את הסיור יחפשו עבורי כל מידע אפשרי על משפחתי. כך הם עושים עבור כל צאצאי יהודי בלגיה שמגיעים לפה.
התערוכה המרכזית עוקבת אחרי המשלוחים השונים, 26 במספר. המוזיאון מקדיש מקום לרצח עמים, לגירושים ולפליטות במהלך ההיסטוריה ובהווה. הוא מעורר שאלות רבות למחשבה, על איך נוצר ג'נוסייד, מה ייחודה של השואה, ובעיקר מה מקומו ואחריותו של היחיד בתקופות של חושך. מקום מכובד מוקדש לאזרחי בלגיה שסיכנו את נפשם כדי להציל חיים. לכ־25,000 יהודים נמצאו מקומות מסתור במדינה, והודות לכך 56 אחוז מהקהילה, אחוז גבוה יחסית, שרדו את השואה.
עם סיום הסיור אנחנו ניגשים לארכיון. החוקרת דורין סטייבן כבר ממתינה לנו. בידיה עשרות דפים שצילמה עבורי. מה יש שם? מה גילתה על משפחתי?
הדף הראשון מכיל צילום של שמות אנשים שנכלאו במכלן. שם אחד מוקף בעיגול. Krengel Eva. גוזלת המפית אכן נכלאה במחנה. אצבעותיי מלטפות את שמה. היא הגיעה למחנה ב־10 באוגוסט 1944. עשרה ימים קודם לכן, ב־30 ביולי, יצא המשלוח ה־26 לאושוויץ. היא הייתה מיועדת למשלוח ה־27, המשלוח שלא יצא לדרכו בשל מנוסת הנאצים. היא שוחררה ב־4 בספטמבר 1944.
במסמכים הבאים אני מוצאת עוד פרטים שסבא לא זכר. הקהילה היהודית באנטוורפן נאלצה למסור את השמות והכתובות של כל יהודי העיר. סבא לא זכר את כתובת הבית שלו, אבל הנה היא רשומה לפניי: רחוב מרס 25, בפרוור ברכם.
דפים נוספים מכילים מידע על משפחת קרנגל, החל משנת 1892 כשהגיעו לבלגיה. הנה גם כתב ידו של סב־סבי, הירש צבי קרנגל, יהלומן שהקים את בית הספר היהודי בעיר. באחת הפניות שלו לשלטונות, הוא מבקש לאפשר לו לצאת לווינה כדי להשתתף בקונגרס הציוני כנציג קהילת אנטוורפן. במסמכים גם כתובת המגורים של בית ילדותה של אווה, רחוב קוויט 6.
אני מודה לדורין בהתרגשות, והיא שואלת אם תוכל לקבל עותק מיומן זיכרונותיה של סבתא אווה שהבאתי עימי. היא מצלמת את עשרות הדפים, כתב יד צפוף בפלמית ובצרפתית, שאני מצליחה לזהות בהן רק מספרים.
טוביה מלווה אותי לסיור בעיר, תחילה אל הבית ברחוב מרס. על פי השלט על הדלת, בבית גר רופא. אני מביטה אל הקומה השנייה. שם, בין ראש המיטה לקיר, עצר סבא את נשימתו. האצבעות מדגדגות לצלצל בפעמון. טוביה מעיר לי בנימוס, שזה מאוד לא מקובל כאן. אני מוותרת.
משם אנחנו נוסעים אל מרכז אנטוורפן, סמוך לרחוב היהלומנים. ברחוב נשים בפאות מסיעות עגלות ילדים, גברים בפאות מסולסלות מדברים יידיש. מאפיות עם שלטים בעברית משחררות לאוויר ריח משכר. שלום לך בני־ברק האירופית. ברחוב קוויט 6, בית ילדותה של אווה עומד על מקומו. המבנה הישן שלם מבחוץ, אך הרוס ונטוש מבפנים.
הצלה בזכות הסלק
בלילה, במלון בשדרת לואיז בבריסל, אני מתקשה להירדם. מפקדת הגסטפו הייתה בשדרה הזו. אווה נתפסה פה, אחרי שברחה מאנטוורפן. אני חושבת עליה, על האישה הבודדה והגיבורה הזו, שחזרה ב־1942 מצרפת אל בנה, שמעה מה קרה לו בהיעדרה, והבינה שאי־אפשר לבנות על נס נוסף. עליה לעשות מעשה כדי להציל את חייו.
"אמא החליטה להעביר אותי לצרפת, אל האלמנה דלונייה", סיפר סבא. "היה לנו מכר, שוער של אחד הבתים, שאמא שילמה לו כסף כדי שיבריח אותי אליה. זה לא היה פשוט. התלבשנו שנינו כפועלים ודיברנו בינינו פלמית. בכניסה לתחנת הרכבת באנטוורפן עמד איש גסטפו ולמרות שנראיתי יהודי, הוא לא הבחין בי.
"למרות הסכנה לחייה ולחיי משפחתה, כשהגענו למדאם דלונייה היא קיבלה אותי במאור פנים והקצתה לי מקום בחדר ששימש כמחסן. מדי פעם אמא הייתה חוצה את הגבול ובאה לבקר אותי וגם לשלם עבור כלכלתי. כל התקופה שהסתתרתי שם, חמישה חודשים, לא יצאתי מהבית. היה שם פסנתר ולימדתי את עצמי לנגן עליו.
"כשגברת דלונייה שמעה שהשכנים מרכלים שהיא מחביאה נער יהודי, היא שלחה מסר לאמא שלי שתבוא לחפש לי מחבוא אחר. אמא באה ולקחה אותי. לא הייתה ברירה. שלושה ימים הסתובבנו ברחובות ליל, ולא ידענו מה לעשות".
את כתובתה של האלמנה דלונייה, רחוב סמואל 19 כניסה b, סבא זכר הודות למסמך רשמי שהוציאה עיריית ליל לאחר המלחמה שבו נכתב כי הגב' לואיס דלונייה הסתירה את מרסל קייזלר. האם משפחתה עוד חיה שם?
אנחנו מגיעים אל ליל בבוקר היום השלישי והאחרון. אל טוביה מתלווה בטי שוויב, עובדת לשעבר במוזיאון במכלן שממשיכה להתנדב בו בפנסיה. בטי היא דור שני לשואה, וטוביה ביקש ממנה להצטרף לנסיעה מאחר שהיא דוברת צרפתית. "היא גם מאוד עקשנית ואסרטיבית, מה שמגדיל את הסיכוי שלנו למצוא משהו", הוא אומר.
ליל יפיפייה. רחוב סמואל ממוקם במרכז העיר, לא רחוק מהכנסייה הגדולה ומבית האופרה. הבית עומד על מקומו. הכניסה הראשית, דלת עץ גדולה ועתיקה, מובילה אל מסעדה. הכניסה הסמוכה, 19 b, צרה יותר ומובילה אל בתי המגורים. אני מביטה אל החלונות, שדרכם הציץ סבי אל הרחוב הסואן במשך חמישה חודשים.
דלת הכניסה לבניין המגורים נעולה. אנחנו לוחצים על כל פעמוני הדירות. אף אחד לא עונה. גם בכניסה האחורית אין מענה. השם דלונייה לא מופיע בין שמות הדיירים. אכזבה.
אני מביטה בתמונה שצירף סבי לעדותו ביד ושם. אחרי המלחמה שתי האלמנות, אווה ודלונייה, נפגשו והצטלמו יחד. האם אפגוש מישהו מבני המשפחה הזו?
אנחנו מתלבטים אם לגשת לעיירה ולחפש לאן עברה משפחת דלונייה או לצאת אל הכפר שבו הסתתר סבי בהמשך. הזמן הולך ואוזל. אנחנו בוחרים באפשרות השנייה.
לאחר שנאלץ סבי לעזוב את בית משפחת דלונייה פנתה אווה לצלב האדום בליל. "מהארגון שלחו אותי למוסד בכפר סנט ג'ינס קאפלה, שייעודו היה מניעת שחפת בילדים להורים אלכוהוליסטים. שנתיים הייתי מוסתר שם. טיפלו בנו שתי נשים שאיני זוכר את שמן. הן ידעו שאני יהודי, ביקשו שאשמור זאת בסוד ואמרו שאצטרך ללכת לכנסיה. זה היה לי קשה מאוד. הייתי צריך לעמוד בתור לכומר ולקבל ממנו לתוך הפה את 'לחם הקודש', זכר לצליבתו של ישו. שני הילדים היהודים שהגיעו אחריי למוסד הזה כבר לא היו צריכים להתייצב לכנסייה כי הציגו אותם כפרוטסטנטים".
לבקשתו ליד ושם צירף סבי מסמך מימי המלחמה. התאריך המתנוסס בראשו הוא 1943. הצלב האדום מופיע בלוגו הרשמי ותחתיו שם המוסד. את החתימה בתחתית הדף קשה היה לסבי לפענח. סבא, שקרא צרפתית, הסביר: "כתוב פה שאמא שלי מגיעה כל יום ראשון בחודש לבקר אותי וצריכה לחזור לאנטוורפן".
הנסיעה אל הכפר נעימה. הנוף האורבני מתחלף בגבעות ירוקות. הכפר מרוחק ומבודד יחסית. מקום גאוני להסתיר בו יהודים. בטי צועדת בנחישות למזכירות הכפר. היא מדברת עם הפקידה שעה ארוכה ומסבירה לה במה העניין. הפקידה עושה מספר טלפונים עד שחיוך עולה על פניה: "עוד עשר דקות יגיע לכאן זוג שחקר את תולדות הכפר והמוסד".
אנחנו ממתינים בחוץ. הנה הם מגיעים, זוג כבני 70 ובידיהם שני קלסרים גדולים. במוזיאון הקטן שהוקם במקום החוקר ז'אק דקווקר שולף אוצרות מתוך הקלסרים: מסמכים ותמונות של המוסד מאז הקמתו בשנת 1923. לדבריו, בספר שכתב אחד מבוגרי המוסד מסופר שבמקלחות המשותפות הבחין שכמה מהנערים עברו ברית מילה. רק אחרי המלחמה הבין שבמקום הסתתרו יהודים. ז'אק אומר שעד היום לא ידעו בכמה יהודים מדובר, כי אף אחד מהם לא חזר אל הכפר. אני מספרת לו שסבא שלי דיבר על שלושה נערים שהסתתרו במוסד. הוא מתרגש. מבקש לראות תמונות של סבא.
הוא שולף צילום של ג'ני־מארי ואנלנדה, מי שניהלה את המקום במהלך המלחמה והייתה פעילה במחתרת. אני בוחנת את הדמות האצילית, העיניים העצובות הללו שהצילו את סבא שלי. היא נפטרה בשנת 1958, מעולם לא נישאה ולא הביאה ילדים. הקדישה את חייה להציל ולטפל בילדי אחרים.
אני מראה לז'אק את המסמך עם סמל המוסד. הוא מצליח לפענח את החתימה של המנהלת ואנלנדה בתחתיתו. "היא כתבה את האישור הזה כדי שאווה תוכל להסביר מדוע היא חוצה את הגבול בכל חודש", מסבירה בטי. "זה היה מסע מאוד מסוכן, בטח כיהודייה ובטח עם התעודה הישנה שהיא נשאה".
אנחנו צועדים למוסד, שעדיין פעיל בחסות הצלב האדום. במקום החלל הגדול עם שורת המיטות הארוכה, היום הילדים האוטיסטים שגרים בו זוכים לפרטיות בחדרים הקטנים. רק המדרגות מעץ חום כבד, שעליהן רץ הנער מרסל, נותרו מאז.
גם לכאן הגיעו הנאצים. המפקדה שלהם הייתה בכניסה לכפר, אבל ז'אק מספר כיצד ניצלו הנערים היהודים שהסתתרו במוסד: כשהגיע חייל נאצי לערוך בדיקה במקום, המתין לו בפתח שומר שדאג להצטייד בסלק ולעס אותו ממש לפני שפנה לחייל והזהיר אותו מפני השחפת הקשה שסובלים ממנה הילדים החוסים. כשהשומר התחיל להשתעל ולירוק רסיסים אדומים כדם, החייל נבהל וויתר על הכניסה לבית.
חיבוק מאמא
כשהחלו לגרש מאנטוורפן גם יהודים בעלי אזרחות בלגית, ברחה אווה לבריסל. גם הפעם ברית האלמנות סייעה לה. "היא הסתתרה בדירה של אלמנה בשם בלונדיו, שהייתה ממש ליד מפקדת הגסטפו", סיפר סבא. "אמי הייתה כביכול העוזרת. כחודש לפני שחרור בריסל מישהו הלשין ואמא נעצרה בידי הגסטפו. הנאצים מצאו אצלה גלויה ששלחתי".
חודש לפני שהובסו בקרבות בבלגיה, הנאצים היו מוטרדים מאוד מכך שנער יהודי אחד הצליח לחמוק מהם. הם עינו את אווה כדי שתסגיר את כתובת המסתור של בנה. "הם עקרו את שיניה, אחת־אחת, עד שמסרה להם כתובת מומצאת בפריז, שאז כבר הייתה משוחררת", סיפר סבא. אווה החכמה והגיבורה הועברה למחנה מכלן. למזלה היה זה עשרה ימים אחרי צאת המשלוח האחרון לאושוויץ.
עם הפלישה לנורמנדי הנער מרסל, שכבר היה בן 16, החליט לחפש בכוחות עצמו את אמו בבריסל. הוא הגיע אל ביתה של בלונדיו אך זו סיפרה לו שאמו נעצרה. רק כעבור שלושה ימים אווה שבה ממכלן לחבק את בנה. מרסל־מרדכי עלה ארצה ונלחם בקרב הקשה בבארות יצחק. הוא נישא לאסתר לבית וייס, ניצולת שואה מהונגריה. בגיל 30, כשהוא אב לשלושה ילדים, השלים בגרות, עד שנעשה ד"ר לכלכלה.
לא זכיתי לפגוש את צאצאיה של האלמנה דלונייה או לחבק את המנהלת ואנלנדה. בבית, כשחיבקתי את ילדיי, לראשונה חשתי שאולי יש סיכוי שאצליח להעביר להם הלאה את מה שאסור לשכוח. מיהרתי גם למסור את שמה ותמונתה של ואנלנדה ליד ושם בתקווה שתוכר כחסידת אומות עולם. בינתיים, עד שיסתיים התהליך, גם אנחנו, 80 צאצאיו של מרדכי קדר, שוקלים איך להודות למי שנתנו לו - לנו - חיים.
