לא יהיו שתי מדינות כי אלוהים הבטיח לנו את הארץ. זו התשובה שצריך לשמוע טראמפ. זו האמת שאנחנו חייבים להפנים: האידיאולוגיה המחייבת היום את מדינת ישראל היא ההבטחה האלוקית. למרות שמנסים להסוות אותה במסך עשן של טיעונים "רציונליים": "טילים על נתב"ג!" "מדינת טרור חמאסית!" "הצפה של פליטים!"
זהו ניסיון פיתוי מעולם החולין, עבור מטרה משיחית. כמו לשכנע הדיוט מדוע לא כדאי לו לאכול חזיר: הוא מגעיל, והבשר שלו שמן, ובכלל - כולנו צמחונים! במקום לומר את האמת: לא אוכלים חזיר כי הוא אסור מדאורייתא. זה הרציונל של ממשלת הימין הפוסט־ציונית: אנחנו העם הנבחר, היושב בארץ ישראל מכוח הבטחה אלוקית. נ־קו־דה. עיקרון שהוא חזק אפילו מאיסור החזיר, כי ויתור על רגב אדמה קדושה, כמוהו כעבודה זרה, ייהרג ובל יעבור. אפילו היו יושבים בשטחים חדי־קרן ורודים, המנופפים בדגל הקשת בענן - לא נוותר על רגב אחד.
שימו לב לבנט, שר החינוך ומנהיג "הבית היהודי", שבניגוד לרבים מעמיתיו לוקה באמירת אמת. עוד ב־2013, בכנס היסוד של שדולת ארץ ישראל בכנסת, הצהיר ברחל בתנו הקטנה: "חדלנו להגיד את האמירה הפשוטה הזאת, שארץ ישראל שלנו. בשיח בין צדק לבטחון - תמיד צדק מנצח... יסוד הקיום שלנו כאן הוא לא עוולה כזו או אחרת, אלא אמירה פשוטה: זה שלנו!" והוסיף: "יהודה ושומרון שלנו, לא בגלל שהיא מגינה על גוש דן. אלא בגלל שאברהם אבינו הלך שם". הנה לכם, "הטיעון הבטחוניסטי" הולך לפח. ועד כמה "ייהרג ובל יעבור"? נחזור למשל לנסיגה מסיני. אנשים שכחו מדוע נולדה "המחתרת היהודית", מניינה ובניינה של "גוש אמונים": כדי לסכל את הסכם השלום עם מצרים, ולשמור על האדמה הקדושה של ביר גפגפה. אפילו חשבו על פיצוץ כיפת הסלע ואפוקליפסה על הראש של כל העם היהודי. כאילו, היה כיף בנואיבה (התנחלות "נביעות" הקדושה), רק שהחשיש עלה למישהו יותר מדי למוח (אגב: "קנאביס" הוא "קנה הבושם" הקדוש).
בכלל, כל עניין "גבולות ההבטחה האלוקית" בעייתי כשלעצמו. גם בנט ונתניהו לא יוכלו להתוות מפה אחת ברורה שלהם. אולי המוקדמת, של ברית בין הבתרים, מהפרת לנילוס? אם כך, היושר מחייב תביעה עקרונית לכבוש גם את השטחים האלה. ואולי דווקא המאוחרת היא המחייבת, של ספר יחזקאל? כי אז, תושבי אילת צריכים הרגע להתפנות מבתיהם. הם לא בגבולות ההבטחה. מעמדה של דימונה והאין־כור, לא ברור. על הקשקש.
בפועל, ההגדרה המעודכנת היא: כל שטח שמדינת ישראל מחזיקה בפועל - בעצם מוחזק על ידי אלוהים, ואין לוותר עליו. ועבור זה נועד כל המפעל האדיר של הימין הפוסט־ציוני. כל "חיזוק הזהות היהודית", והצניעות, וההדתה־שמדתה, וההסתערות על הכופרים בבתי המשפט ובאקדמיה ובתקשורת - הכל עבור מטרה אחת: להטמיע בכל יהודי את האקסיומה, שהארץ כולה הובטחה לנו מלמעלה, ולכן לא ייתכן בדל ויתור עליה. הגנה על האדמה, היא הגנה על האמונה, היא הגנה על קיום המדינה הפוסט־ציונית. על כל המשתמע מכך לחברה ולערכיה.
איפה נתניהו בכל העסק? גם הוא מסך עשן של "טיעונים רציונליים". גם הוא חמורו של משיח. איי־קיו 200 והכל, ועדיין חמור. נתניהו, חסיד נאמן של "שב ואל תעשה", מי שהבטיח לאביו שבמשמרת שלו לא יהיה פינוי, יציב קווים אדומים שמסכלים מראש מו"מ, יחבל כל מיני תחבולות שקלא־וטריא ("יש לי הגדרה אחרת ל'מדינה'"), וישמח מאוד לגלגל את האחריות לצד הפלסטיני, "אין עם מי לדבר".
היושר מחייב לציין, שהפלסטינים עושים עבודה יפה בעצמם. אבל גם אם חלילה יתקדמו, היו סמוכים ובטוחים שמישהו יתקע את העסק. במקרה הכי גרוע, יימצא מי שיפוצץ הכל, א־לה ברוך גולדשטיין. "דין עפרה כדין תל־אביב" הוא משפט שיחתמו עליו גם הימין וגם חמאס. גבולות 67' אינם לדיון. ויתור על קרקע אינו לדיון. זה שלנו, כי בורא עולם התחייב. ואתה טראמפ? לך תתעסק עם אלוהים.
סטארט–אפ ניישן על ערק
ג'יי־זי הוא הראפר הראשון בעולם שמתקרב לשווי מיליארד דולר. זאת אומרת, אם דודו פארוק לא ישיג אותו. ליתר דיוק אבא שלו, דרור קומאי, אחד השותפים בחברת הסייבר המבטיחה ForeScout. מיזם שהרוח החיה בו הוא הדוד של פארוק, עודד קומאי, ושווי השוק שלו בנסדא"ק נאמד השבוע ב־1.63 מיליארד דולר.
"דודו פארוק" הוא הפרסונה שעטה על עצמו הבן, אורי קומאי. הלהיט הכי גדול עכשיו בארץ, ובחוגים מסוימים גם אויב הציבור מספר 1, משחית נשמות הנוער. אז ככה: מדובר בצעיר בן 21, מוכשר רצח, יפיוף לאללה, שעושה פרודיה ישראלית של היפ־הופ ערסי. עישונים וצחוקים וכסף ותחת. זה סקסיסטי, דבילי וממכר כמו פופ. "ערק ערק ערק, כמה בא לי ערק - אני מתלבש ארמאני, ואתה בזארה".
זה מצחיק, כי יש פה היפוך תפקידים. ראפרים שחורים עשו את כל הדרך מהזבל ומסמטאות הקראק כדי להגיע לפראדה והנסי. פארוק בא ממשפחה צפונית ממעוז אביב. אחותו נטע למדה עם הבת של מנכ"ל קשת אבי ניר. בגיל צעיר שלחה אותו אמו אורלי לצד השני, לנווה שרת, עבור חינוך דמוקרטי ואינטגרציה עם בני מצוקה. פארוק חזר משם עם נרגילה ואטיטיוד. קצת כמו היהודים החכמים מניו־יורק, הביסטי־בויז, שאמרו: "בהתחלה צחקנו על הדבר הזה של השחורים עם הטרנינג. עד שנהיינו בתוכו".
זה מצליח, כי המצרך המרכזי בפופ הוא נעורים, וב־2018 יותר מתמיד. שלושת־רבעי עולם רוצה לעשות מכה באיזו אפליקציית משחק דבילי: זה עולם ילדותי. הסאונד שלו ילדותי, צעירים נולדו לצלילי משחק וידיאו במונוטוניות של פרסומת. עומר אדם עושה עוץ לי גוץ לי, סטטיק ובן־אל מרקידים פעוטות, סטפן צירף לפרסומת את הילדה אמילי, ואייל גולן טעה לרגע שגם הוא לילדות. פארוק מצידו מביא את הילד הרע, בדומה ל"עלי ג'י" של עוד יהודי חכם, סשה ברון־כהן. ומי לא רוצה להיות ילד רע? התאווה של כל היפסטר, עם פרצוף דורש כאפה, הוא גם להיות קצת "עבריין". וזה עצוב, כי פארוק (חצי מרוקאי בעצמו) בעצם שודד את תרבות העוני המזרחית, ומעקר את "המחאה האותנטית" שאמורה לבקוע משם. אלא שהוא למעשה מבטא את האמת. הפנטזיה הישראלית - אם לחטוא בבינאריות - היא להיות עשיר כמו לבן, ומגניב כמו שחור. סטארט־אפ ניישן על ערק. בדיוק ההפך מ"עני כמו שחור, ומשכיל כמו לבן", כלומר האינדי־רוק הישראלי, וכל מסרי ה"מחאה" המעייפים שלו.
אז כן, הוא מדבר קצת גס. עדיין רחוק שנות אור ממה שהילדים שלכם צורכים בקביעות, במיוחד מתרבות ההיפ־הופ, שיש לה גם פן מיזוגיני וסקסיסטי להחריד. תקשיבו ללהיט גלגלצ, "סוואלה", שיר הלל לבליעה. פארוק־קומאי הרבה פחות מסוכן, כי בכל זאת, אנחנו בישראל. וגם אם מישהו ייעלב, הכתובת היא לא בחור בן 21, אלא העולם הרחב. אז בבקשה: תביאו את האחראי לאינטרנט.
