לבד באוויר
הוויכוח על הגרסאות השונות, הישראלית והרוסית, על הפלת המטוס הרוסי, ממש לא חשוב. אף אחד ממילא לא מתכוון ללכת עם זה לבית המשפט, לקצין בודק או להקים ועדת חקירה. העובדות לא חשובות. חשובה המוטיבציה של העוסקים בדבר. והמוטיבציה, במקרה זה, הולכת הרחק מעבר לעצם הפלת המטוס.
מה לא הבנו? הרי היה ברור שהשוטטות הישראלית בשמי סוריה אינה לרוחם של הרוסים, ושזה רק עניין של זמן. ואז התחילה ההתרברבות. הפטפטת של מי שאינם מסוגלים לנצור את לשונם גם כשברור שרב הנזק על התועלת בהתפארות הזאת. בשביל מה היינו צריכים לציין בגאווה שמטוסינו פעלו בסוריה 200 פעם? להציג לראווה את מטוס החמקן משייט אל מול חופי לבנון באין מפריע?
אז הרוסים חרקו שן וחיכו להזדמנות. והנה, ההזדמנות הגיעה. מטוס רוסי שהופל, וגם אם ברור לכולם שזה לא באשמתנו, וידוע שהסורים יורים על כל מה שנמצא בשמיים ללא שום הבחנה - כולל על המטוסים שלהם עצמם - את מי זה מעניין. הדיווח של ישראל על המרחק של המטוסים שלנו, האזור שבו הם נמצאו, ועל כך שבזמן הירי המטוסים כבר היו בשטחנו - לא משנה לאיש במוסקבה. היום כבר אין לאף אחד ספק שמדובר באירוע משמעותי, שלא יכול להיפתר גם עם שליחתו של מפקד חיל האוויר הישראלי לרוסיה, כאילו מדובר כאן בתחקיר מסוג זה שנהוג לקיים בחיל אחרי כל גיחה.
התחושה בקרב מפקדים בכירים לשעבר בחיל האוויר היא, שהדרג המדיני הפקיר את מפקד החיל, אלוף עמיקם נורקין. לא היה צריך לשלוח אותו, אומרים שם, בדיוק כפי שלא שלחו את הטייס שהפיל את מטוס הנוסעים הלובי בפברואר 1973, שחדר בטעות למרחב סיני. מדובר באירוע מדיני־ביטחוני, אומרים בכירים שעדיין מעורבים היטב בנעשה בחיל, לא באירוע מבצעי. לא מדובר פה בטעות של טייס. לרוסים יש בטן מלאה עלינו, על כך שאנחנו עושים מה שאנחנו רוצים בסוריה ומתעלמים מהם, בעוד הם יוצאים מגדרם כדי לעזור לנו. ואז אנחנו שולחים להם אלוף כדי להסביר דברים טכניים, שאינם רלוונטיים למה שצריך להיות השיח בינינו לבינם.
האופן שבו הוא נזרק אל החזית, לא צריכה להפתיע אותנו. זו כמעט מסורת בממשלה הזאת – בעת כישלון, ההסברים מוטלים על צה"ל, בעוד הצלחות נרשמות על הדרג המדיני. נגמרו הימים שבהם התייצב ראש ממשלה מול המצלמות וקיבל על עצמו את מלוא האחריות לכישלון מבצעי, כפי שעשה רבין אחרי המבצע לחילוץ נחשון וקסמן שהסתיים בכישלון ובמותם של וקסמן וסרן ניר פורז.
יש לנו שר ביטחון דובר רוסית, שמבין את המנטליות ושיחסיו עם הרוסים אמורים להיות טובים, טוען אחד מבכירי חיל האוויר לשעבר. למה הוא לא מטפל בסיפור הזה? למה לקחו כמה ימים טובים עד שהדרג המדיני הגיב? וגם אז נראה שהוא לא מבין את עומק המשבר.
הפלת המטוס עירערה את מעמדם של הרוסים כהגמוניה הבלעדית בסוריה. היא הוכיחה שיש שני בעלי בית - רוסיה וישראל - בשמי המדינה המשוסעת, שמתנהגים באופן חופשי בטריטוריה הזאת. עד הפלת המטוס, הרוסים קיבלו את זה, כי הם ראו את התמונה הכוללת. היה נוח להם שהאיראנים נמצאים בסוריה, אבל גם הם רצו לבלום אותם. לכן הם חיו עם הפעילות האווירית שלנו. כל זה נגמר.
כשחזר האלוף נורקין מרוסיה, היה נדמה שהסיפור מאחורינו. אבל מתברר שאצלנו לא קראו נכון את המפה. הפגישה של נתניהו עם טראמפ ארכה כ־20 דקות, כשספק אם אפילו עשירית ממנה הוקדשה למשבר עם רוסיה. אחרי פגישת נתניהו־טראמפ, כבר ברור שהטיפול במשבר הוא עלינו. צריך ליזום, להציע הצעות, למצוא פתרונות טובים יותר שיתקבלו על דעת הרוסים. למשל העמקת התיאומים, שיפור העברת המידע, ואולי אפילו מוכנות שהרוסים יישבו בעמדות שליטה כשכל ירי יהיה תחת פיקוח רוסי.
העובדה שהמטוס הרוסי טס ללא מערכת הגנה (זע"ט בשפה המקצועית - זיהוי עמית־טורף), שזו הגנה אלמנטרית על מטוסים, מוכיחה עד כמה הרוסים לא חפים מטעויות. אבל זה לא התפקיד שלנו לחנך או לאלף אותם מה הם צריכים לעשות כדי להגן על המטוסים שלהם. ובטח לא להשפיל אותם בקשקשת מיותרת על התנועה המרובה שלנו בשמי סוריה.
רוסיה היא לא אויב שלנו. אין כאן איום במלחמה. אבל היום אנחנו נמצאים במקום אחר מזה שהיינו בו לפני התקרית הזאת. הכנסה של טילי אס־300 ואמצעים אלקטרוניים, משנים את התמונה. טיל כזה בידיים לא נכונות יכול להביא לא רק לפגיעה במטוס צבאי שלנו. הוא יכול לפגוע גם במטוס לופטהנזה שבא לישראל עם צליינים.
בדמדומי כהונתו של הרמטכ"ל, אנחנו נכנסים לתקופה מסוכנת. הסבלנות הרוסית כלפינו הסתיימה. וכפי שלמדנו בעבר, הרוסים יכולים להיות מעורבים באופן פעיל בחזיתות נגדנו, ולא רק ברמה של יועצים. לא משנה מי ייבחר למחליפו של איזנקוט - ואם יש או אין חילוקי דעות בין ליברמן לנתניהו באשר לזהותו - לרמטכ"ל החדש תהיה תקופת הסתגלות לא קלה בתקופה מורכבת. זה לא פשוט לעמוד מול הדרג המדיני בנחישות, למנוע הידרדרות ולבלום מהלכים כפי שעשה עד עכשיו איזנקוט.
מה זאת אהבה
במסיבת העיתונאים שהתקיימה ביום רביעי אחרי פגישתם הקצרה של טראמפ ונתניהו, הוציאה דנה ויס מטראמפ משפט שלא נאמר עד עכשיו, לא מפיו ולא מפיהם של אנשיו, וזה וידוי שלו שהוא "אוהב" את פתרון שתי המדינות לשני העמים.
אוהב – לא תומך. אוהב – לא פועל למען. וכפי שאנחנו כבר יודעים, טראמפ "אוהב" כל מיני דברים, בהם גם כאלה שאנשים נורמטיביים מסתייגים מהם.
אז נכון, מצד אחד מדובר במשפט מעורר תשומת לב, בפרט כשהעולם תוהה למה מתכוון טראמפ כשהוא מדבר על "דיל המאה", או על הוויתורים שישראל תצטרך לעשות בתמורה להעברת השגרירות לירושלים. אבל מצד שני, בואו. מדובר בטראמפ. אחרי פחות מיממה הוא כבר התחרט על דבריו, ואמר, "מדינה אחת? זה בסדר. שתי מדינות? גם בסדר. אם הישראלים והפלסטינים רוצים מדינה אחת, זה בסדר מצידי". או במילים אחרות: תעזבו אותי כבר עם הסיפור הזה. אחת, שתיים, הכל הולך. רק שיעלו לי לחדר שמפניה.
זה הנשיא שבאותה מסיבת עיתונאים אמר שרק לפני כמה דקות שמע על כך שהרוסים מעבירים לסוריה את סוללות הטילים. ובאיש הזה אנחנו שמים את מבטחנו. אל האיש הזה נסע ראש הממשלה כדי שיסייע לו במשבר עם רוסיה. אם זה אכן נכון, ונתניהו הוא זה שדיווח לטראמפ לראשונה על טילי האס־300 שפוטין מעביר לאסד - אנחנו בצרה גדולה. זה היה רק עניין של זמן עד שנגלה שאין לנו על מי לסמוך, ונראה שהזמן הזה הגיע.
ולמי שעדיין לא משוכנע, שיחזור לנאומו של טראמפ ערב קודם, בעצרת האו"ם, שבו הציג הנשיא האמריקאי את השקפת עולמו - אם אפשר לדבר בכלל על השקפת עולם במקרה שלו - של בדלנות ושל דחיית כל מה שמריח כמו גלובליזציה. או במילותיו: אנחנו דוחים את רעיון הגלובליזציה ומאמצים את הפטריוטיזם. אנחנו לא אומרים לאף מדינה איך לחיות, ולא ניתן שיתערבו לנו.
אחרי כל זה נופתע מאוד, אם כתוצאה מהפגישה בין נתניהו לטראמפ, ארצות־הברית תפנה לרוסיה ובדפיקה על השולחן תדרוש שלא להעביר לסוריה את הטילים והאמצעים האלקטרוניים. הגיע הזמן שנבין שישראל חייבת לדאוג לעצמה ולעשות זאת בכוחות עצמה. את המשבר עם הרוסים אף אחד לא יפתור עבורנו, בטח לא הנשיא האמריקאי. וגם את הווידוי של טראמפ על אהבתו לשתי מדינות לשני עמים, שהציג לראשונה במסיבת עיתונאים כשנתניהו לצידו קופא על מקומו - כדאי שניקח בקורטוב של ספקנות.
ד"ש מהעיר הגדולה
מי שבכל זאת התעודדה מהמשפט הזה היא יו"ר האופוזיציה, ציפי לבני, שערב קודם נפגשה עם אבו־מאזן במלון בניו־יורק. היא יצאה מהפגישה מדוכדכת למרות, ואולי בגלל, שהפגישה הייתה כנה ועניינית. לבני רצתה לשכנע את אבו־מאזן לא לסגור את הדלת על תהליך שלום. לא לזרוק את המפתחות. לחזור ולדבר עם האמריקאים. זה רק ישרת את הקיצונים גם בקרב הפלסטינים וגם בקרב הישראלים, אמרה לאבו־מאזן. אבל בן שיחתה ראה לנגד עיניו רק את הקיפאון במצב. שום תקווה או אפשרות להידברות באופק.
האמריקאים, אומרת לבני בשיחה מניו־יורק, נותנים לפלסטינים כל יום מכות בראש. המצב מאוד רגיש ופגיע והתחושה היא שקרוב היום שבו הדלת על תהליך אפשרי תיסגר לגמרי. לכן חשבתי שצריך לפרסם את דבר הפגישה, ובהסכמת אבו־מאזן עשיתי את זה. כדי להשאיר את האפשרות באוויר. שהעולם יראה שיש אנשים משני הצדדים שעדיין רוצים למצוא פתרון ומדברים ביניהם.
הזכרתי לה את פגישתו של אולמרט עם אבו־מאזן בפריז לפני שבוע, שלאחריה אמר אולמרט שאם רק היה מסיים את כהונתו - השלום היה מתממש לפני שנים. כל פגישה היא לגיטימית לגמרי, מיהרה לבני לומר. ולכן גם טענתי שלקרוא לאולמרט בוגד זה לא לעניין. מותר להיפגש ולדבר עם גורמים שמשתפים איתנו פעולה בעניינים ביטחוניים, בפרט כשנתניהו עצמו מדבר עם חמאס.
לבני חושבת שהפגישה של אולמרט עם יו"ר הרשות הפלסטינית נועדה לשמר את האתוס שהוא, אולמרט, יכול היה להביא שלום - מה שלדעתה לא נכון. אני גם לא הייתי אומרת את מה שאמר אולמרט, היא מבהירה, שאבו־מאזן הוא האדם שיכול מחר לעשות שלום. מה שהייתי אומרת, זה שמבין אופציות בעייתיות - אבו־מאזן הוא האופציה הכי פחות בעייתית.
אבל בסך הכל לבני לא אופטימית. זה שבוע שהמילה אופטימיות לא מתאימה, היא אומרת. ובכלל, היא כבר מזמן לא מדברת על שלום עלי אדמות.
שאלתי אותה על המצב במפלגה שלה, המחנה הציוני.
אני בניו־יורק, מתעסקת בדברים שאני אוהבת, אמרה לבני, למה את מחזירה אותי לשם.
לשים ברקס
מי שלא יצא לו בשנה האחרונה לעצור בחריקת בלמים, לקפוץ לצד המדרכה, לראות במו עיניו מקרה של פגיעה או של כמעט־ונפגע מאופניים חשמליים, כנראה לא יצא כבר זמן רב מדלת ביתו אל הרחוב. לא ברגל ולא ברכב.
נדמה שאין אחד שלא ראה או שמע ממקור ראשון סיפור מצמרר על הנסיעה הפרועה של בני נוער באופניים הללו, כשהם חוצים מעברי חצייה, יורדים ממדרכות לכביש ולהפך, רוכבים במהירות וללא קסדות, מרכיבים חברים על האופניים, לעיתים בשעות הקטנות של הלילה, ומתנהגים כאילו אין בכביש או במדרכות לא מכוניות ולא הולכי רגל.
אין בדברים האלה כדי להצדיק תאונות שבהן מעורבים נהגים שתויים, שנוסעים במהירות אסורה ושמפקירים את קורבנותיהם לדמם בצידי הדרך מבלי להגיש עזרה ראשונה ולהזעיק את שירותי החירום, כמו במקרה המזעזע של ארי נשר ז"ל השבוע. הנהגים האלה הם פושעים. נקודה. ואין שום דבר בהתנהגות של רוכבי האופניים שיכול להצדיק את חלקם בתאונה.
אבל אסור שהמקרים האלה יסיטו את תשומת הלב מהנושא העיקרי, והוא האחריות שלנו, כהורים, כחברה, למה שמתרחש בדרכים מאז שעלו האופניים האלה על הכביש והפכו לכלי קטל ממדרגה ראשונה.
אפשר רק לנחש מה מרגישים הורים שהלחץ החברתי לא פוסח עליהם, והם נאלצים לרכוש גם לילדיהם אופניים כאלה. אל כל הסיבות לדאגה שממילא לא חסרות כאן, נוספה גם המועקה והתסכול בכל פעם שהילדים יוצאים מהבית. לך תדע מה יקרה להם בעשר הדקות שהם יעשו בדרכם לחוג או לחבר. ומי מבטיח שהם יחבשו את הקסדה כפי שהבטיחו, ייסעו רק במקומות המותרים להם, לא יעברו את המהירות המותרת ולא ידהרו אל מותם באיזו החלטה רגעית שגויה.
שר התחבורה, ישראל כץ, הוא זה שאישר את יבוא האופניים החשמליים לארץ ב־2010. בינתיים יש כבר 250 אלף משתמשים, 16 הרוגים מתחילת השנה, ואין שום דרישה לרישיון או לביטוח של הרוכבים. ובכל זאת, כץ סבור שמדובר בכלי אדיר. אם משתמשים בו כראוי, הוא מדגיש, ולא מאפשרים לילדים מתחת לגיל 16 לרכוב עליהם, וגם לא סוטים מהמגבלה של רכיבה עד 25 קמ"ש.
כץ, שצריך לציין שהאכיפה אינה באחריותו אלא באחריותן של העיריות והמשטרה, סבור שחייב לקרות משהו קודם כל ברמת ההורים והמשפחה. ההורים מסכנים את ילדיהם, הוא אומר. הם נותנים לילדיהם, בני 13, 14, לרכוב על האופניים האלה בניגוד לחוק. וזה כשלעצמו רישיון לרצח. זהו פשע כלפי הרוכב וכלפי החברה. בפעולה טכנית פשוטה, שמאפשרת לפרוץ את מנגנון הגבלת המהירות של האופניים, ניתן להפוך את האופניים האלה לכלי רכב של ממש ללא רישיון, הוא אומר. אבל הכלי הזה נועד לאפשר למאות אלפי צעירים להתנייד בעיר פקוקה. להגיע ממקום למקום במהירות ובקלות. וכמו בכל העולם, אומר כץ, לא צריך להכביד ולחייב בהוצאות כספיות את רוכבי האופניים. הרי לגזור עליהם גזרות כלכליות, זה הכי קל. אבל אז אלה כבר לא יהיו אופניים. זה יהיה טוסטוס. אופנוע. וזו לא הכוונה. אני רוצה לשמר את הכלי הזה כאופניים.
אי־אפשר להשאיר את המצב כפי שהוא, אמרתי לכץ. היחסים בין הורים וילדים השתנו מזמן, והסמכות ההורית לא תמיד עובדת. ילד יכול להבטיח שהוא חובש קסדה או לא עובר את המהירות המותרת, ואז לצאת לכביש ולצפצף על מה שהבטיח לפני רגע. צריכים להיות גם שינויים בחוק ואכיפה.
מתברר ששינויים נמצאים כבר בקנה. קודם כל, החובה על חבישת קסדה שהיום מוגבלת עד לגיל 18 - תתוקן בחוק לחובה בכל גיל. שנית, כץ חושף שעל פי שינוי המדיניות המתוכנן, אם ייתפס ילד שנוסע באופניים חשמליים מתחת לגיל 16, היכולת שלו להוציא רישיון על רכב תידחה בשנה. כל מי שעולה על אופניים חשמליים והוא מתחת לגיל המותר בחוק, אומר כץ, יצטרך לחשוב טוב־טוב אם כדאי לו לסכן את דחיית הרישיון שלו לרכב.
ובנוסף לזה, אומר כץ, אנחנו משלימים פיגורים ביחס לעולם עם בניית רשת שבילי אופניים בכל גוש דן. מין אוטוסטרדת אופניים שמבצעת חברת נתיבי איילון. זה כבר מתוקצב בסכומים גדולים, ותוך חודשיים כל הפרויקטים יהיו בתחילת ביצוע כדי לאפשר לכמה שיותר אופניים לרדת מהכבישים.
אבל, מוסיף כץ, צריך להבחין בין התועלת בכלי למשתמש, לבין ההתנהגות הנורמטיבית, שאיתה צריכים להתמודד ההורים.
