בסוף, לאחר כל הוויכוחים, העקיצות האישיות, ההאשמות ההדדיות, המאבק על רשות הדיבור ועל זכות הצעקה, ארבעתם קמו והתייצבו לצילום משותף, חבוקים ושלובי זרועות. כל אחד מהם שואף להיות ראש העיר הבא של ירושלים, אבל אף לא אחד מהם מתכוון להיות ראש האופוזיציה.

המאבק על ראשות בירת ישראל פתוח הפעם לגמרי, דרמטי ומרתק. תוצאותיו מקרינות על המדינה כולה. אבל מבט מפוכח עליו מבהיר את גבולות הגזרה: אם זאב אלקין יפסיד, הוא יחזור אל הממשלה והכנסת. סיעתו תיכנס לקואליציה העירונית; אם יריביו – (לפי סדר האלף־בית) עופר ברקוביץ, יוסי דייטש ומשה ליאון – יפסידו, הם יהיו סגניו של המועמד המנצח. כל אחד לחוד לפני הבחירות, כולם ביחד אחריהן – זה חוק הברזל בדמוקרטיה המוניציפלית בישראל.

ירושלים מיוחדת בנוף הפוליטי מכמה סיבות, לא כולן טובות. העיר נחלקת לשכונות ולתת־שכונות מגזריות. ההצבעה מוכתבת במידה רבה על ידי אינטרסים מגזריים. הערבים – שליש מהאוכלוסייה – מחרימים את הבחירות, מסיבות לאומיות או מפחד; לתושבי עזה יש יותר השפעה על הנעשה בעירם מלתושבי שועפאט. החרדים – 40 אחוז מהאוכלוסייה היהודית – נמכרים על פי משקל. ייתכן שהשאלה למי יצביעו רוב החרדים תוכרע יום לפני הבחירות, בעסקה בין רבנים לפוליטיקאים, מעל לראשם של הבוחרים.

שניים, ליאון ואלקין, חובשים כיפה סרוגה גדולה. הכיפה הסרוגה של אלקין שחורה בשוליה וצבעונית במרכזה. היו שייעצו לו לחבוש כיפה סרוגה שחורה לגמרי או כיפה שחורה מבד – כך יפיג במשהו את חשדותיהם של החרדים. אלקין סירב. זאת הכיפה שלי, אמר. אני לא מחליף אותה. אלקין, ברקוביץ וליאון עונדים על דש חליפותיהם סיכה ובה האריה, סמלה של ירושלים. דייטש הגיע לעימות לא בחליפה, אלא בחלוק משי שחור, חגיגי, לרגל סוכות. אריה לא היה עליו.

כל אחד מהם שואף להיות ראש העיר, אף אחד לא מתכוון להיות ראש האופוזיציה: ליאון (מימין), דייטש, ברקוביץ ואלקין, שלשום בבית "ידיעות אחרונות" | צילום: דנה קופל

הדקויות האלה אינן דקויות כלל כשמדובר בירושלים, עיר שכורעת תחת דקויותיה. המגזר החרדי מפולג בין ליטאים לחסידים; לכל חצר חסידית יש אינטרסים ושנאות וחשבונות היסטוריים משלה; בתווך הולך ומתרחב הציבור שמסרב ללכת כעיוור אחר צווי הרבנים; חלקו יצביע מאחורי הפרגוד בעד המועמד של הפלג הירושלמי, קבוצה קיצונית קטנה שמתמחה ברדיפת חרדים שמתגייסים לצה"ל. חלקו ילך שמאלה או לא יצביע בכלל.

המגזר הדתי־ציוני מפולג עוד יותר. רוב קולותיו יתחלקו בין ליאון לאלקין, אבל לא רק ביניהם. כאשר מדובר בתפילת מנחה, הדתי־ציוני מתחבר לחרדי; כאשר מדובר בהתנהגות במרחב הציבורי, בקוד לבוש, בחינוך, במחויבות למדינה, הדתי־ציוני מתחבר לחילוני. החרדי נתפס כמאיים על אורחות חייו, על צביון השכונה שלו, על מחיר דירתו. המסורתיים, בדרך כלל יוצאי עדות המזרח מהשכונות, תקועים בין דתיים לחילונים. בעגה הפוליטית הירושלמית מכנים אותם "קידוש ומשחק של בית"ר": השבת שלהם משלבת דת עם כדורגל. ליאון הוא המועמד הטבעי שלהם. אלקין מקווה שהתמיכה של נתניהו תעביר חלק מהם אליו.

ש"ס הייתה בעבר הגשר של המגזר החרדי אל הציבור המסורתי (הסרט המצוין "הבלתי רשמיים", שמוקרן בימים אלה בבתי הקולנוע, מספר את סיפור לידתה של ש"ס בבחירות למועצת עיריית ירושלים ומצביע על תחילת ירידתה). השחיתות, ההתחרדות, ההשתכנזות ופטירתו של הרב עובדיה הנחיתו על ש"ס מכה קשה. המסורתיים נוטשים אותה.

על פי אחד הסקרים, 80 אחוז מהחילונים נוטים להצביע בעד ברקוביץ. בעיקרה, זו הצבעת מחאה של חילונים שההתחרדות מדאיגה אותם. "אני מניח שהסיעה שלו תגדל", אומר דייטש, המועמד החרדי.

להטביע את חותמו ואת חוטמו: קולק | דוד רובינגר

הנתונים מוסכמים, פחות או יותר, על ארבעת המועמדים. יצביעו כ־250 אלף בוחרים. כדי להגיע ליותר מ־40 אחוז ולנצח בסיבוב הראשון, צריך 100־110 אלף קולות; כדי להעפיל לסיבוב השני, צריך כ־80 אלף. 60 אלף, אולי קצת יותר, שייכים לשני הפלגים של יהדות התורה, שבינתיים רבים ביניהם. 8,000 לקיצוני הפלג הירושלמי. לש"ס יש 20 אלף קולות (35, מתעקש ליאון). 140־150 אלף קולות שייכים למגזר הלא חרדי – מסורתיים, דתיים־ציונים וחילונים.

הרבנים הליטאים, מנהיגי דגל התורה, לא רואים בעין יפה כהונה של חרדי בראשות עיר מעורבת. הפשרות שנדרשות ממנו קשות מדי לטעמם. עם הכהונה של אורי לופוליאנסקי השלימו בזמנו, אולי משום שלפני שלופוליאנסקי התחרד, הוא התחנך בבני עקיבא, שירת בצבא; אפשר היה לפטור אותו כחרדי לייט. בין דגל התורה לאגודת ישראל ובתוך אגודה יש חשבונות נוספים ומשקעים נוספים. הרב חיים קניבסקי, המנהיג הרבני של דגל, סירב לפיכך לאמץ את המועמדות של דייטש. הוא חתם על מכתב תמיכה במשה ליאון – ובינתיים השאיר את המכתב אצלו. גם שלום כהן, נשיא מועצת החכמים של ש"ס, חתם לו. החתימות מקנות לליאון, כרגע לפחות, מעמד של מועמד מוביל.

ירושלים היא העיר הגדולה ביותר בארץ – כ־900 אלף נפש; היא העיר הערבית הגדולה ביותר – 340 אלף נפש, והעיר החרדית הגדולה ביותר – 220 אלף נפש. כאשר המספרים האלה מתחברים למציאות בשטח, הם אומרים חיכוך יומיומי בקווי התפר, הפרות סדר, חסימות כבישים, הפגנות, והעיקר, עוני. מי שיוצא מתחנת הרכבת החדשה, הנוצצת, שנחנכה השבוע בירושלים, וחוצה את הכביש לתחנה המרכזית, נופל בבת אחת מהעולם הראשון לעולם השלישי.

ההסכמה של ארבעת המועמדים הריאליים (מלבדם יש עוד שני מועמדים – חיים אפשטיין, מועמד הפלג הירושלמי, ואבי סלמן, מועמד עצמאי) לבוא לעימות, מלמדת שאף אחד מהם לא בטוח בניצחונו. העימות התקיים שלשום, יום רביעי, בבניין "ידיעות אחרונות" בראשון־לציון.

טענות להקפאת תוכניות בנייה: ברקת | צילום: עמית שאבי

איפה המכתב

במגזר החרדי יש רבים שאומרים, ראש עיר חרדי רע לחרדים. הוא נותן להם פחות מראש עיר לא חרדי. עובדה, אתה, יוסי דייטש, לא הצלחת לגייס את תמיכת רוב הקבוצות החרדיות.

דייטש: "אנחנו 40 אחוז מתושביה היהודים של ירושלים. כמו שיכול להיות סגן שר בריאות חרדי, שר פנים חרדי, יו"ר ועדת כספים חרדי, אין סיבה שלא יהיה ראש עיר חרדי בירושלים. החרדים הם חלק ממדינת ישראל. מי שמעלה את הנקודה הזאת, לא מאמין באמת במה שהוא אומר. הוא מתנגד לי פוליטית".

מדוע נכשלת בניסיון שלך לאחד את כל החרדים מאחוריך?

דייטש: "מערכת הבחירות מסתיימת ביום הבחירות, לא חודש לפניהן. עד 30 באוקטובר הכל יכול לקרות. עד שזה לא נגמר, זה לא נגמר – את הכסף סופרים במדרגות.

"אני אאחד בסוף את כל הציבור החרדי. יצביעו בעדי גם חלק מהלא־חרדים. אתם צריכים לראות איך אנשים מקבלים אותי ברחוב".

ליאון: "התמיכה של דגל התורה וש"ס בי ממלאת אותי בהרגשה טובה ונחת רוח. אני אקבל, בעזרת השם, 35 אלף קולות מש"ס ו־40 אלף קולות מהמגזר החרדי. אני רואה חשבון במקצועי – אני יודע לעשות חשבון. בנוסף, אני זוכה לתמיכה גדולה בציבור הרחב. אנשי עסקים גדולים כמו רמי לוי תומכים בי. אני מאמין שאבחר בסיבוב הראשון".

הודעת שהרב קניבסקי, מנהיג דגל התורה, חתם על מכתב תמיכה בך. למה לא ראינו את המכתב עד היום?

ליאון: "הפרסומים בעניין הזה הם ספינים שקריים. נפגשתי עם הרב קניבסקי. הוא תומך בי ויתמוך בי, תמיכה מלאה".

אבל איפה המכתב?

ליאון: "לא יודע. נראה את המכתב בימים הקרובים".

ברקוביץ: "אני המועמד היחיד שלא מחזר אחרי החרדים. אלקין וליאון מוכרים להם את העיר".

אלקין: "ברקוביץ מנסה לצייר את משה ליאון ואותי כמי שתלויים בחרדים. הוא מפיץ עלינו שמועות. בסוף, אם ייבחר, הוא ייתן להם אותו הדבר בהסכם הקואליציוני.

"90 אחוז מהבעיות בעיר משותפות לכל המגזרים. אני המועמד היחיד שמקבל תמיכה משמעותית מארבעת המגזרים – היחיד. ברשימה שלי נמצא ראובן לובלין, שהקים את מועדון האומן 17. אם חשב שאסגור את חיי הלילה בעיר, הוא היה תומך בי? מרטין וייל, מנכ"ל מוזיאון ישראל לשעבר, נמצא ברשימה שלי. אילו חשב שאפגע בחיי התרבות בעיר, היה מצטרף אליי? הבית היהודי תומך בי. ראש הממשלה וראש הליכוד, מפלגת השלטון, תומך בי" (ראש רשימת הליכוד בירושלים, אלישע פלג, מבהיר שהרשימה לא תומכת באף אחד מהמועמדים).

ברקוביץ: "אני המועמד היחיד מהשטח. יש לי תמיכה רחבה בציבור הכללי. אתם, אלקין וליאון, עושים תרגילים פוליטיים. המהלכים שלכם כלפי החרדים מקרבים אליי את הציבור הציוני. ויש הרבה חרדים שיתמכו בי. אני קורא להם הבלתי מיוצגים – חרדים שרוצים לעבוד, להשתלב במדינה".

דייטש: "תסלח לי. את החרדים שרוצים לעבוד, אני מייצג".

ברקוביץ: "דייטש יהיה סגן ראש עיר מצוין בעיר שאני אעמוד בראשה. לא טוב לבחור ראש עיר סקטוריאלי".

דייטש: "אנחנו ארבעה מועמדים. הקול הכי מחוזר הוא החרדי. אני חרדי אותנטי – אני לא סקטוריאלי. כפי שאתה, עופר, לא מייצג רק את הצעירים, אני לא מייצג רק את החרדים".

ברקוביץ: "אז למה נלחמת נגד הפעילות בשבת במתחם תחנת הרכבת? זה לא סקטוריאלי?"

דייטש: "פתחו שם בשבת חנויות צעצועים ועוד חנויות. זאת הייתה הפרה של הסטטוס־קוו".

ברקוביץ: "לא נכון".

מחדל חמור

בסיום תחרות האירוויזיון הכריזה נטע ברזילי, המנצחת, בשנה הבאה בירושלים. האירוויזיון לא יהיה בירושלים. הוא יתקיים בתל־אביב. לא ראיתי שנלחמתם על הזכות לארח אותו.

ליאון: "ההחלטה לא לקיים את האירוויזיון בירושלים הייתה כישלון מהדהד של הממשלה. אלקין, כשר לענייני ירושלים, הוא חלק מהכישלון".

ברקוביץ: "מחדל חמור".

אלקין: "אני נלחמתי כדי לקיים את האירוויזיון בירושלים. הדברים שלכם מוכיחים שאתם לא מבינים איך הממשלה עובדת. על פי הנחיות איגוד השידור האירופי, אסור היה לממשלה להתערב. פעמיים האירוויזיון התקיים בירושלים. אפשר היה לקיים אותו גם פעם שלישית.

"ההחלטה הייתה בידי תאגיד השידור הציבורי. זה חלק מהמחיר שאנחנו משלמים בגלל העצמאות המוחלטת של התאגיד".

את התאגיד אתם יצרתם, הוא העבודה של גלעד ארדן ושל ממשלת הליכוד.

אלקין: "נכון. זאת הייתה טעות".

אין להשוות בין אירוח האירוויזיון ב־1979 וב־1999, לבין אירוח ב־2019. מדובר באירוע שמושך עשרות אלפי להט"בים מאירופה – לא רק חילול שבת. לא באמת רציתם לקיים את האירוויזיון בירושלים.

דייטש: "אתה צודק. הם לא רצו".

עשה מהפכה

טדי קולק נהג לומר שהוא רוצה להטביע את חותמו בירושלים. למען הדיוק, הוא אמר שהוא רוצה להטביע את חוטמו... איזה חותם כל אחד מכם היה רוצה להטביע על ההיסטוריה של ירושלים?

ליאון: "אני שואף להחזיר את ירושלים לימים הגדולים שלה, ימי טדי קולק. טדי דאג קודם כל לתושב, לאיכות החיים שלו. ירושלים היא במקום האחרון מבחינת הניקיון בערים בארץ. זה נושא שאנחנו צריכים להתבייש בו. המדרכות שבורות. הכבישים משובשים".

סליחה, אתה לא היית בהנהלת העיר בחלק גדול מהתקופה הזאת? וגם אתם, דייטש וברקוביץ. איפה הייתם?

ליאון: "את המדיניות קובע ראש העיר".

דייטש: "ראש עיר לא מטביע את חותמו בנושא אחד. קשה לי לשים את האצבע על נושא אחד. אני בא לעבוד 24 שעות ביממה. קולק דאג לבנות שכונות חדשות. האם אתה מודע לכך ש־20 שנה לא בנו שכונות חדשות בירושלים? איך נביא תעסוקה לעיר כשלזוגות צעירים אין איפה לגור? נפגשתי עם מנהלי חברת מובילאיי שבונים את המטה החדש שלהם בירושלים. הם אמרו שיסדרו הסעות לעובדים מהמרכז – אין לעובדים החדשים מקומות מגורים".

אתה תוקף את מדיניות העירייה בשנים שבהן אתה מכהן כסגן ראש העיר.

דייטש: "הסמכויות הן בידי ראש העיר – זה החוק. סגן ראש העיר יכול לעשות רעש, אבל כשראש העיר לא רוצה, אין מה לעשות. ניר ברקת הגביל את הסמכויות שלי לשכונות החרדיות. אני יכול להראות מה עשיתי שם".

ברקוביץ: "אני אטביע את חותמי בשלושה נושאים – פיתוח כלכלי, ניקיון והחיים יחד. בתחום הכלכלי אני מתכוון לתמרץ בנייה של שטחי תעסוקה. זה הסיכוי להשאיר בעיר צעירים מהמגזר הציוני, להוציא משפחות ממעגל העוני ולהגדיל את הכנסות העירייה מארנונה. אני דאגתי לפיתוח הכלכלי".

דייטש: "אתה מדבר כאילו הבאת את הדברים האלה מהבית. מה שנעשה בתחום הזה, לא נעשה על ידך, אלא על ידי הקואליציה".

ברקוביץ: "יש נתון מזעזע: רק 16 אחוז מהנשים הערביות נמצאות בשוק התעסוקה. הפיתוח הכלכלי יהיה בראש סדר העדיפויות שלי. בתחום הניקיון דרוש מהלך עמוק לשינוי התרבות בעיר. המצב של ירושלים קטסטרופלי".

נדמה לי שירושלים היא העיר היחידה בעולם שראש העיר שלה הורה לא לפנות בה את הזבל, כהפגנה נגד שר האוצר.

ברקוביץ: "זאת הייתה שערורייה. אילו אזרח רגיל היה זורק ערימות של זבל מול משרדי הממשלה, היו מכניסים אותו לכלא.

"בתחום של החיים יחד אני אעמוד על העיקרון של חיה ותן לחיות. לא אתן למגזר אחד לקבל על חשבונו של המגזר השני. אני מתכוון להיות עיוור צבעים".

מה זה אומר?

"לגבי הערבים, להשקיע יותר בתשתיות במזרח העיר. מגיעה לזאב אלקין מילה טובה על שהשיג מהממשלה שני מיליארד שקל לתשתיות במזרח ירושלים. לגבי החרדים, לשמור על הסטטוס־קוו. עינוג בשבת כן, מסחר לא. לא יכול להיות שלוקחים בית ספר ממלכתי־דתי ומעבירים אותו שבוע לפני פתיחת שנת הלימודים לחינוך החרדי. ברקת שבר בעניין הזה את כל הכלים".

אלקין, אתה מחובר לברקת.

אלקין: "ברקת קידם את ירושלים בהרבה מובנים. הוא עשה מהפכה בדימוי של העיר, בתרבות שלה. אבל כל תקופה והאתגרים שלה. בבדיקות שעשינו גילינו שהנושא המרכזי שמטריד את התושבים הוא דיור – מחירי הדיור וזמינות הדיור. זה דורש קידום מסיבי של התכנון".

אחת הטענות כלפי ברקת הייתה שהקפיא תוכניות בנייה כי לא רצה להגדיל את אחוז החרדים בעיר.

אלקין: "היו פה שמונה שנים לא פשוטות של ממשל אובמה. אני ישבתי בישיבות עם ראש הממשלה ולחצתי עליו לאפשר בנייה במזרח העיר. היום המצב אחר. אפשר לבנות במזרח וצריך ללכת לבנייה גם במערב. המדיניות העירונית צריכה ויכולה להשתנות. בעבר הירוקים התנגדו לתוכניות בנייה במערב. כשר להגנת הסביבה דאגתי לכך שהתוכניות ישתנו, ובעקבות זה מומחי המשרד הסירו את התנגדותם. עתודות הבנייה בירושלים מגיעות ל־100 אלף יחידות דיור על הנייר, ובפועל ל־50־60 אלף יחידות. אם רוצים לענות על הצרכים, צריכים להוסיף עוד 2,000 לשנה בהתחדשות עירונית".

לגור בכל מקום

האם אתם תומכים במדיניות של שכונות מעורבות – יהודים וערבים, חרדים וחילונים?

אלקין: "לא. ערבוב של אוכלוסייה בשכונות יוצר מתחים. אם בשכונה יש אורח חיים מסוים, צריך לשמר אותו".

ליאון, ברקוביץ ודייטש הסכימו איתו: הם לא יעודדו כניסה של אוכלוסייה חרדית לשכונה לא חרדית ולהפך.

אבל אתה, אלקין, תומך בכניסה של יהודים לשכונות ערביות, לרובע המוסלמי בעיר העתיקה, למשל.

אלקין: "אני תומך בזכותם של יהודים לגור בכל מקום. כולנו ראינו איזו מהפכה חיובית התרחשה בעיר דוד לאחר שיהודים עברו לשם. זה הפך את השכונה לאתר תיירות מרכזי. היוזם זכה בפרס ישראל".

אתה לא חושב שיש כאן סתירה?

אלקין: "לא. בשביל לממש את כל התוכניות, צריך תקציב. הגירעון של עיריית ירושלים גדל ב־150 מיליון שקל כל שנה. זה מטורף. הסיוע הממשלתי לעיר גדל פי עשרה מאז שברקת נכנס לתפקידו. הסכום העצום הזה מושקע בסגירת הגירעון, והגירעון לא נסגר. הגירעון שמצפה לראש העיר הבא יגיע ל־250 מיליון".

ליאון: "צריך לשאול איך נוצר הגירעון: אולי הבעיה היא בניהול. ניסיון ניהולי חשוב מאוד בניהול עיר".

אלקין: "בנושא התקציב נדרש שינוי דרמטי, לא פתרון של אקמול. הגירעון גדול כי אין די פעילות עסקית. בשני שלישים מהעיר אין פעילות עסקית רצינית – לא במגזר הערבי, לא במגזר החרדי. צריך לשנות את זה. בשביל לשנות, צריך את הממשלה. אני מבין איך עובדת המערכת הממשלתית, ויש לי כוח פוליטי".

ליאון: "בעשר השנים האחרונות 80 אלף צעירים עזבו את ירושלים. צריך להחזיר אותם לעיר או לפחות לעצור את העזיבה. צריך לבנות, להיכנס לפרויקטים של בינוי־פינוי. צריך לשפר את איכות החיים. בתחום התעסוקה, השכר הממוצע בירושלים הוא כשני שלישים מהשכר הממוצע בתל־אביב. צריך לבנות משרדים לחברות טכנולוגיה ולהביא אותן לעיר. המשרדים הקיימים מלאים עד אפס מקום".

נעבוד יחד

הרבי מגור השלים עכשיו את בניית הארמון החדש שלו בירושלים, ובו אחד האולמות הגדולים ביותר בארץ. יש אומרים, הגדול ביותר. אולי מוטב היה להציע את הבניין לחברות היי־טק שמחפשות לשווא משרדים בעיר. הרבי יכול היה לחכות.

דייטש: "אפשר גם זה וגם זה".

ברקוביץ: "משרדי ממשלה לא עוברים לירושלים. בזמן כהונתו של אלקין כשר לענייני ירושלים, לא רק שמשרדי ממשלה לא באו – היו שעזבו".

דייטש: "המדינה הייתה צריכה לבנות בתי ספר. מכיוון שלא בנתה, העירייה בנתה. העירייה הוציאה מיליארד שקל מכיסה".

האם תסכימו לשתף בקואליציה שלכם כל אחד מיריביכם?

דייטש: "ברור שכן. אני רואה בעופר ברקוביץ שותף חשוב. נוכל לעבוד יחד".

ברקוביץ: "יש בירושלים אוכלוסייה מגוונת. אני אכתוב את קווי היסוד של הקואליציה שלי ואפתח את הדלת לכולם. יוסי דייטש ידע להתנהל בממלכתיות בעבר. הוא תרם לעיר לא מעט. הוא ירושלמי, כמוני. אני לא פוסל אותו".

ליאון: "הקואליציה חייבת להיות כמה שיותר רחבה. המפתח הוא אצל מי שיעמוד בראש: הוא חייב להיות אחד שיודע איך עושים את זה".

אלקין: "כל מי שנמצא כאן, יכול להיות שותף. השאלה היא איך מנהלים את העיר. הניסיון שאני מביא – כמי שניהל במשך ארבע שנים קואליציה לא פשוטה, מורכבת מחרדים ולא חרדים, ימין ומרכז – מוכיח".

ליאון: "ניהול קואליציה פוליטית שונה מניהול עיר. בעיר הכל קשור בביצוע. מדובר במיליארדים".

אלקין: "נכון. צברתי ניסיון ניהולי לא מבוטל בממשלה. המשרד הקטן שאני עומד בראשו גייס לירושלים ארבעה מיליארד שקל".

ליאון: "בוא לא נשווה".

ברקוביץ: "התכונה החשובה ביותר היא הממלכתיות. אני בא משם, מהזווית הציונית. לא צריך לדעת איך להביא תקציבים ולהיות מחובר לפוליטיקאים. אתה, זאב אלקין, עומד בראש המשרד לירושלים. היה לך כסף פנוי, אבל חותם לא הטבעת. ואתה, משה ליאון, היית אחראי על השכונות. לא ראיתי שהטבעת חותם".

אלקין וליאון מחו בקול. ברקוביץ חייך. "אתה הבאת את הכסף", אמר דייטש. "אני אממש".