ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    "שאלוהים יעזור". הדרום־סודאנים
    מגזין חג • 27.09.2018
    ארץ קשוחה
    שבע שנים אחרי הכרזת העצמאות של דרום־סודאן, המדינה הצעירה בעולם היא אחד המקומות המסוכנים והעניים ביותר. השגריר הישראלי במדינה בכלל גר בארץ, הפוליגמיה משתוללת וגם האינפלציה, מלחמת האזרחים לא נרגעת, והרעב הופך כל נוסע בדרכים למטרה לגיטימית. ובכל זאת, אזרחי המדינה מקווים שעם קצת עזרה מאלוהים (ומישראל), דרום־סודאן תהפוך למקום שאפשר לחלום בו על עתיד טוב יותר. יומן מסע
    יניב חלילי, דרום־סודאן

    שרשרת הפנינים המזויפות של ססיליה נחבטת ברוח בין הערביים, בפאתי הכפר גוריי ניו ראמבור. לבושה בחליפה אפורה מגוהצת בקפידה, עם עגילי פנינה תואמים לאוזניה, מותחת ססיליה את ידה לעבר האופק. "אלה כל הבלוקים ששייכים לכפר", היא תוחמת באצבעה קו דמיוני, שאמור לסמן את גבולות הגזרה של בתי הבוץ הרבים הפזורים באנדרלמוסיה. "200 משפחות ואני האחראית על כולם. אני הצ'יף של היישוב", היא אומרת בגאווה בלתי מוסתרת.

     

    "יישוב" זו הגדרה גמישה. על גדת מקור מים מזוהם, בינות לגינות קטנות שהתושבים מעדרים באמצעים הבסיסיים ביותר, נמתחת קבוצת בתי בוץ רעועים, שמרכיבים את הכפר של ססיליה. אפשר לראות גם כמה קבוצות של בתי בוץ מסודרים בחצי גורן, עם חצר פנימית משותפת. אלה בתי "המשפחות המורחבות", כינוי הכולא בתוכו מציאות עגומה. משפחה מורחבת מונה גבר ושלל נשותיו וילדיהם, שמתגוררים יחד. הנשים תומכות אחת בשנייה בזמן שהן מנסות לא לקנא האחת ברעותה. הגבר, ראש המשפחה, נודד מדי לילה בין בתי הבוץ. למרות שדרום־סודאן אינה מדינה מוסלמית אלא נוצרית אדוקה, לגבר המקומי מותר לשאת כמה נשים שהוא רוצה. "אפילו 12, כמה שהוא רואה לנכון", מסבירה ססיליה. הנשים הן חלק מרכושו של גבר, הוא קונה את האישה מהוריה בפרות ועיזים, שחלקן מסתובבות עתה בין בתי הבוץ.

     

    ססיליה היא אישה חופשייה, "תודה לאל", כדבריה. בעלה נהרג במלחמת האזרחים הקשה שקורעת את דרום־סודאן מאז הכרזת העצמאות ב־2011. היא נותרה עם תשעה ילדים, את רובם הצליחה לשלוח לבית ספר, במדינה שבה מחצית מהילדים לא זוכים לקבל השכלה פורמלית כלשהי. היא עומדת בראש היישוב הקטן, אישה נדירה בנוף של מדינה שבה הגבר הוא כל־יכול והאישה היא רכושו.

     

    "כל הצ'יפים לפניי עשו עבודה גרועה. הבעיה עם דרום־סודאן היא שהגברים מנהלים אותה, ולכן מלחמת האזרחים לא מסתיימת לעולם. אני לא מקבלת שכר, אבל אני אחראית שהיישוב יהיה מאורגן טוב יותר".

     

    צילום: יניב חלילי
    צילום: יניב חלילי

     

     

    ישובה בראש שולחן רעוע, עם מפה רקומה וכד פרחים מפלסטיק, דיבורה של ססיליה רהוט, היא נמרצת ומלאת חיוניות ולא נותנת למאבקי הקיום להכריע אותה. היא התחתנה בגיל 18, ואחרי שבעלה נהרג נרשמה לאוניברסיטה. "למדתי תואר ראשון במינהל עסקים במשך שנתיים אבל נאלצתי להפסיק, כי הייתי צריכה לבחור אם אני משלמת את שכר הלימוד שלי או של ילדיי, ובחרתי להעניק לילדיי תקווה לעתיד טוב יותר".

     

    דרום־סודאן מלאה בהבטחות לעתיד טוב יותר, אבל הרעות החולות של אפריקה — שחיתות, מאבקי כוח, שסעים שבטיים, יחס מחפיר לנשים וזילות החיים — דרות כאן באורח קבע. זו המדינה הענייה בעולם על פי קרן המטבע הבינלאומית, עם תוצר מקומי גולמי של 246 דולרים. על הנייר יש פוטנציאל רב: ב־620 אלף הקילומטרים הרבועים שעליהם נמתחת המדינה מסתתרים מרבצי נפט עצומים ומכרות זהב. אבל 13 מיליון התושבים, המחולקים בין 64 שבטים שונים, מתקשים להגיע להסכמות על אופן הניהול.

     

    המאבק על כוח ושליטה הפך את דרום־סודאן למדינה שהשלטון המרכזי בה לא מתפקד כראוי, שאינה מעניקה את התנאים הבסיסיים לאזרחיה, ושנמצאת על סף פשיטת רגל כלכלית, לאומית ואנושית.

     

    תנאי הפתיחה דווקא נראו לא רעים. ב־1956 השתחררה סודאן משלטון בריטי וקיבלה עצמאות, אלא שהאזרחים הנוצרים־אפריקאים בדרום לא רצו לקבל את מרותו של השלטון הסודאני הערבי־מוסלמי, וכך נולד מאבק בן עשרות שנים. בשנת 2005 נחתם הסכם שלום, ושש שנים לאחר מכן הצביעו תושבי דרום־סודאן במשאל עם וקיבלו עצמאות. ביולי 2011 אישר האו"ם את המהלך, וכך הפכה דרום־סודאן למדינה החדשה הצעירה ביותר בעולם.

     

    צילום: יניב חלילי
    צילום: יניב חלילי

     

     

    אבל לאזרחים לא היה זמן לחגיגות. שנתיים לאחר הכרזת העצמאות החלו מהומות בחלקים נרחבים בה, כשאזרחים רבים מסרבים לקבל את מרות השלטון. בדצמבר 2013 פרצה מלחמת האזרחים באופן רשמי כשנשיא המדינה, סאלווה קיר, האשים את סגנו, ריק מצ'אר, בתכנון הפיכה. מאז עברו הדרום־סודאנים לא פחות מ־13 סבבים של מלחמת אזרחים עם הפסקות אש זמניות, חלקן כה זמניות עד שהלחימה ניצתה עוד לפני שהדיו יבשה על דף ההסכם.

     

    ביום שבו נחתנו בג'ובה נחתם הסכם שלום נוסף בין הממשלה לבין האופוזיציה. ההסכם נכנס לתוקפו מיד, ובמדינה שררה אופטימיות זהירה שאולי הפעם זה יחזיק מעמד.

     

    המטבע המקומי: תרנגולת

     

    הנחיתה בנמל התעופה הבינלאומי של ג'וּבָּה גורמת לך לצבוט את עצמך בתימהון. ממעוף ציפור נראית הבירה כאוסף של כפרים טובלים בירוק, אך המציאות על הקרקע עגומה פי מיליון. במדינה אין כמעט כבישים, וכל הדרכים למעט שלוש עשויות אדמה חולית אדומה. רק רמזור אחד נטוע על אם הדרך מנמל התעופה למרכז הבירה. לידו, אגב, ניצבים חמישה שוטרי תנועה. את האשפה משליכים בצידי הרחובות או שורפים. הבתים עשויים בוץ וגיבוב של אלומיניום זול. בשכונות העניות יותר אפשר לראות רק אוהלים. בכל המדינה אין חיבור לרשת חשמל; משרדי הממשלה, מבני ארגוני הסיוע ובתי המלון של המערבים פועלים על גנרטורים. כשקר מדליקים מדורה באמצע הצריף, ותוחלת החיים הממוצעת היא 57 שנים בלבד.

     

    צילום: יניב חלילי
    צילום: יניב חלילי

     

     

    בית בוץ משפחתי טיפוסי יתפרש על פני חדר. בני המשפחה ישנים על מזרנים דקיקים, ותינוקות רכים זוכים לפינוק בדמות מיטה הכוללת שלד ברזל שבין שני צדדיו מתוחים חבלים דקים ועליהם סדין ישן. לצד התינוק, על המיטה, נחות הכוכבות האמיתיות של המשפחה: התרנגולות. "לכסף אין משמעות כאן, רק לבעלי חיים, שנחשבים לשטר האמיתי", מסביר אחד השוטרים שמאבטחים אותנו במסע. המטבע המקומי, הפאונד הדרום־סודאני, אמין כמו הסכמי השלום שנחתמו כאן.

     

    בית המלון שבו אנו מתאכסנים מצויד באמצעים המערביים הטובים ביותר: מקלחת חמה, מזגן מפנק, ארוחות בוקר וערב מצוינות. מול שער המלון המאובטח נפרשים בתי הבוץ העלובים. אחד מהם מאכלס "פאב", חדר קטן עם כמה כיסאות ובירות בטמפרטורת החדר. אחת הנשים מציעה את גופה לטובת התיירים שמתאכסנים במלון; באחד הימים בעלה סימן לה שתיגש אליי ותראה אם אפשר להרוויח קצת כסף.

     

    כל יציאה מהמלון כרוכה באבטחה הדוקה. תשעה שוטרים מלווים אותנו בבירה, וכשאנחנו יוצאים ממנה מצטרף אליהם ג'יפ ועליו תשעה לוחמים של צבא דרום־סודאן, חמושים בקלצ'ניקובים המכוונים לכל עבר.

     

    "אין רעב, יש בעיה של פיזור האוכל", אומר חנן גודר, השגריר הישראלי
    "אין רעב, יש בעיה של פיזור האוכל", אומר חנן גודר, השגריר הישראלי

     

    ביום הראשון שלנו אנחנו מגיעים לשוק של ג'ובה כדי לרכוש 20 טונות של מצרכי מזון, ואותם תחלק מדינת ישראל לרעבים בכפרים שמחוץ לעיר. "אין רעב, יש בעיה של פיזור האוכל", אומר חנן גודר, שגריר ישראל בדרום־סודאן. גודר, כמו מרבית שגרירי המדינות הזרות בדרום־סודאן, לא נמצא פיזית במדינה, אלא בישראל. דרום־סודאן נחשבת לאחת המדינות המסוכנות בעולם ואבטחת אישים היא עניין מסובך בה. אחת לשלושה חודשים הוא טס לביקור בן כמה ימים, שתכליתו פגישות עם בכירים במדינה, ביצוע צעדים הומניטריים ובדיקת דופק כללית.

     

    כולם רוקדים את ריקוד התרנגולת. המעריצים של נטע
    כולם רוקדים את ריקוד התרנגולת. המעריצים של נטע

     

     

    תספה לידט, בעל החנות שבה נרכש המזון, הגיע לדרום־סודאן מאריתריאה השכנה. האוכל בחנות שלו מיובא מטורקיה, מאוגנדה ואפילו מאיחוד האמירויות. המקומיים לא רוכשים את מצרכי המזון, משלחות זרות עושות זאת בשבילם ומחלקות את האוכל כצעד הומניטרי. המחירים בשמיים: קופסת תה ליפטון עולה שני דולרים, צנצנת קפה נסטלה עולה שמונה דולרים, ואפילו כיכר לחם עולה ארבעה דולרים. "בסוף היום מגיעים לכאן שוטרים, חיילים, או פקידים של הממשל ותובעים שאתן להם את הכסף. הם אומרים, 'אתה זר, אם לא תשלם לנו פרוטקשן נגרש אותך חזרה לאריתריאה'", הוא אומר.

     

    גם שוטרים לא ממש נהנים מחיים בטוחים כאן. ממש מחוץ לחנות של לידט עומדת השוטרת סוניה ומכוונת את התנועה. אין במעשיה תכלית של ממש, שכן התנועה דלה למדי. רק חמש שוטרות עובדות במשטרת הבירה, וגם זה אחרי שהאו"ם וארגונים שונים הקצו משאבים לטובת שילוב נשים בכוח העבודה. בת 38 עם שבעה ילדים, את הראשון ילדה בגיל 13. "אני עובדת כל היום, הילדים בבית ואין לי זמן לראות אותם", היא אומרת.

     

    בעלה של סוניה נהרג לפני חמש שנים במלחמת האזרחים, למשטרה היא הגיעה כדי לספק אוכל לילדיה, אבל היעדר יד מכוונת בבית בכל זאת גובה את מחירו: שניים מילדיה אלכוהוליסטים. "אני לא יכולה להתחתן שוב כי אני מבוגרת מדי, אז הילדים נשארים בבית, גונבים כסף ומשׁתכרים. לפחות יש לי עבודה מסודרת", היא אומרת. שכרה, זהה לשכר הממוצע במדינה, עומד על 50 דולר בחודש, קצת יותר משני דולר ביום. "אבל לא כל חודש אני מקבלת שכר, היו תקופות של שלושה־ארבעה חודשים שלא קיבלתי משכורת, כי למדינה אין כסף. אז אני קונה מצרכים בהקפה ומקווה שבעל החנות ירחם עליי", היא אומרת עם חיוך קטן ואז מניפה את ידיה באוויר כדי לסמן לתנועה להמשיך לזרום. התנועה, המסתכמת כרגע בעגלה רתומה לחמור, מצייתת.

     

    לצאת בשלום מחלוקת מזון

     

    צילום: יניב חלילי
    צילום: יניב חלילי

     

     

    אחרי העמסת המזון על משאית אנחנו יוצאים לסיור בשלושה כפרים מחוץ לבירה, שבהם יחלק גודר את המזון בשם מדינת ישראל. כל נסיעה בדרום־סודאן היא סכנה של ממש, אפילו מחסומים רשמיים של הצבא או של המשטרה עלולים להיות מלכודת. "לא פעם החיילים במחסום שיכורים או רעבים ואסור להתעסק איתם", מספרת אליענה גלאי מארגון הסיוע ההומניטרי "ישראייד", שהגיעה לכאן לפני חודשיים.

     

    את נוף בתי הבוץ מפלח מדי פעם בית גדול מידות. נציגי ארגוני הסיוע, כמו מקורבים פוליטיים, גרים בבתי האבן המפוארים, עם גנרטורים חדישים, חיבור לאינטרנט ואבטחה. חלק מדיירי הבתים הללו הם דרום־סודאנים גולים ששבו לארצם ממניעים פטריוטיים אחרי הכרזת העצמאות. מצוידים בכסף שהרוויחו בחו"ל, הם מבינים שנקרתה בדרכם הזדמנות להתחבר לשלטון ולברזים המושחתים שלו.

     

    ביציאה מג'ובה אנו חוצים מחסום עם שלושה חיילים. בשיירה ניכרת עצבנות מסוימת מהחשש שמשאית המזון העמוסה שלנו תיפול בידי שודדים. במקווי המים שעל אם הדרך נשים מכבסות את הבגדים, ולצידם בחורים צעירים ממרקים את האופנועים שלהם. הילדים טובלים במים בהנאה ושותים מהם.

     

    הכפר הראשון, ג'בל לאדו, נחשב לכפר פריבילגי. הוא "אומץ" על ידי חברת "גלובל סי־אס־טי" של אלוף במיל' ישראל זיו, שהקימה לצידו חוות מזון עם טכנולוגיה חקלאית חדישה. במטעי הבננות, האורז, החיטה והתירס מעסיקה "גלובל" את המקומיים, תוך הקניית מיומנויות של חקלאות מודרנית. "אנחנו דוגלים באמירה 'אל תיתן להם דגים, למד אותם לדוג'", אומר יואש זוהר, מנהל "גלובל" בדרום־סודאן, "אבל שום דבר לא יתרומם כאן בלי שהממשלה תתקן את התשתיות". רשמית, עוסקת "גלובל סי־אס־טי" בייעוץ ביטחוני למדינות באפריקה ובאמריקה הלטינית, אם כי זוהר, כמו הבוס שלו, זיו, טוען בתוקף כי פעילות החברה בדרום־סודאן מתמקדת אך ורק בחקלאות. לא מכבר התפרסמה תמונה של זיו בדרום־סודאן, עם שרי הביטחון והחקלאות במדינה. גם איש התקשורת עמנואל רוזן צולם כמי שנכח בפגישה, כשידיו מכסות את פניו, אם כי לא ברור מה היה תפקידו בפגישה ומה טיב קשריו עם "גלובל".

     

     

    צינור מים באורך 16 קילומטרים נמתח מנהר הנילוס, החוצה את דרום־סודאן, אל מטעי ההשקיה של "גלובל". טרקטור חדיש ומערכת טפטפות אוטומטית מפלחים את נוף הבראשית. מלבד מקומות עבודה, החברה תרמה גם כסף להקמת מרפאה בת חדר אחד עבור 6,000 תושבי הכפר והסביבה. ארגוני הסיוע מספקים ערכות לבדיקות איידס, היריון, צהבת או מלריה. מה קורה אם מישהו זקוק לטיפול מורכב יותר מבדיקה פשוטה או חיסון? "שולחים אותו לבית החולים בעיר", אומר הרופא המקומי, "אבל אל תטעה: בית חולים בדרום־סודאן הוא מקום שהולכים למות בו, לא להציל חיים".

     

    עם הגיענו לג'בל לאדו אנו מתקבלים בשירה ובצהלות של הנשים המקומיות. גם הילדים, לבושים מדים ועמוסי ילקוטים, עומדים תחת השמש הקופחת וממתינים למצרכי המזון. אני עושה טעות ראשונה: מוציא מהתיק שקית סוכריות ופונה לחלק לילדים. בתוך שניות ספורות הם חוטפים את השקית מידי, נאבקים עליה ואז מפזרים את תכולתה על החול. או־אז מסתערים הזריזים על הסוכריות וממהרים להכניס אותן לפיהם. הקטנים תולים בי מבט רב־משמעות בתקווה שאוציא מהתיק שקית נוספת.

     

    השגריר גודר עוקב אחר המתרחש ומהנהן לעברי בחיוך. "אין דרך לצאת בשלום מחלוקת מזון בדרום־סודאן", הוא אומר. "בעבר הגעתי לכפרים והפקדתי בידי הצ'יף את האוכל, אבל אז גילינו שהוא לקח את האוכל לעצמו, חילק למקורביו ומכר את השאר. הפעם היינו חכמים יותר: ביקשנו מכל צ'יף שיכין רשימה של 50 נשים, ואת האוכל נפקיד ביד כל אחת מהן באופן אישי. אבל תתכונן למחזות קשים, כי יהיו נשים מאוכזבות ואחרות יבכו".

     

    גודר וצוות המאבטחים מחלקים את המזון ל־50 קבוצות: אורז, פסטה, שמן, סוכר, מלח, אפילו רסק עגבניות, מצרך נדיר מאוד בנוף המקומי. הוא מקבל רשימה מסודרת מהצ'יף וקורא בשמות הנשים. הן יושבות בקבוצות. חלק מהקבוצות כוללות את כל נשותיו של גבר אחד.

     

    צילום: יניב חלילי
    צילום: יניב חלילי

     

     

    כל אישה מסתדרת ליד ערימת המזון שלה. בסיום הטקס הן פוצחות בשירה עליזה, כאות תודה למדינת ישראל, שהעניקה להן כמה שבועות של שובע. אחר כך יחלו לגרור את שקי המזון לאזור מבטחים וישמרו עליו מכל משמר. כשאנחנו פונים ללכת, אישה מבוגרת מושכת בידי. עיניה מכוסות דמעות והיא אומרת, בערבית שבורה, ששמה לא ברשימה ושהיא רעבה. גופה מכוסה מחלה וחבורות, רגליה יחפות ושמלתה קרועה ובלויה. אני שולף כסף ומפקיד בידה. עיניה נפערות בהפתעה, אבל אין לה זמן רב להיות מופתעת: "אם הגברים יראו את הכסף בידה, הם ייקחו אותו ויקנו לעצמם אוכל או אלכוהול", אומר גודר. אני שב אל האישה ומפציר בה, בשפת הסימנים, שתחביא את הכסף. אבל האישה מניפה את ידיה באוויר בחוסר ברירה. אין לה דרך להחביא את השטרות. ברגע שנוחתת ההבנה, נוחתות גם עיניהם של שני גברים על ידיה של האישה. אני מסתובב ופונה ללכת. יש דברים שעדיף לא לראות.

     

    היידה מירי

     

    בכפר הבא, גוורקק, הנשים ששמן נמצא ברשימת המזון מובאות אל מתחם סגור. הן עורכות קבלת פנים חגיגית למשלחת הישראלית. חלקן נוטלות את דגלי ישראל שגודר הביא עימו ומנופפות בהם במרץ. גודר מתקבל כרוקסטאר: הנשים רבות על תשומת ליבו ורוקדות עימו.

     

    בכפר של ססיליה מתאספות הנשים בחצי מעגל ושרות שירי אהבה לישראל. גודר מעניק לססיליה בקבוק של שמן זית בייצור עצמי והיא מספרת לחברותיה כי מדובר ב"שמן מהארץ הקדושה". הן שורקות בהתפעלות ופוצחות בשירת "היידה דרום־סודאן, היידה ישראל".

     

    צילום: יניב חלילי
    צילום: יניב חלילי

     

     

    הסיוע שמגישה מדינת ישראל לדרום־סודאן משקף את מדיניות החוץ הישראלית מול מדינות אפריקה. לאורך השנים סייעה ישראל לדרומיים במלחמתם נגד סודאן. עדות לכך אפשר למצוא בנהר הנילוס: מעבורת גדולה, שחצייה התחתון טבוע, מזדקרת בטבורו של הנהר. את המעבורת הטביעו הדרום־סודאנים על מנת לפגוע בדרכי התעבורה בין גדות הנהר. אמצעי הלחימה והידע שבאמצעותם הוטבעה הספינה הם מתוצרת ישראלית. על פי מקורות זרים, למוסד יש נציגות ענפה על אדמת דרום־סודאן.

     

    הצימאון לטכנולוגיה ולחקלאות, ההערצה הדתית לישראל והכרת התודה על הפעילות ההומניטרית, כל אלה הפכו את ישראל לאחת המדינות האהובות כאן. "אנחנו עומדים לצידכם גם במאבקכם נגד הפלסטינים. אין להם שום זכות על הארץ", אומר לי אחד השוטרים בנחישות. מקוואל, מהנדס מקומי שעבד בעבר בישראל, לא התרגש לשמוע את האמירה המפורסמת של מירי רגב, "הסודאנים הם סרטן בגוף שלנו". "היא בטח התכוונה לסודאנים, לא לדרום־סודאנים", הוא פותר את הפרדוקס באופן שיאפשר לו להמשיך להמטיר דברי שבח על ישראל.

     

    מעצם היותה המדינה הענייה והצעירה בעולם, דרום־סודאן היא גם ארץ של אפשרויות רבות. ישראלים ממולחים כבר היטיבו להבין את הפוטנציאל הגלום במדינה שזקוקה למתקני התפלת מים, לתשתית חשמל ולחקלאות מתקדמת. מלבד "גלובל סי־אס־טי" פועלים בדרום־סודאן יזמים ישראלים נוספים. רונית ויניב בן־דוד, אחים מירושלים, הם התגלמות היזמות הישראלית. בעבר עסקו השניים ביבוא שיער ופאות. "כמו כולם, שמעתי בחדשות שקמה מדינה חדשה, דרום־סודאן", מספרת רונית. "מיד הבנו שמדינה חדשה, במיוחד באפריקה, זקוקה לתשתיות", מוסיף יניב.

     

    השניים פנו לחברת "ערבה פאוור" שבקיבוץ קטורה, המתמחה בייצור אנרגיה מתחדשת. "סיכמנו שנייצג אותם בדרום־סודאן ושבוע לאחר מכן כבר היינו כאן", אומרת רונית. כבר חמש שנים שהשניים חיים על הקו, נכנסים ויוצאים בין משרדי הממשלה, מתחרים על תקציבים של קרנות סיוע בינלאומיות, ועושים חיינדלך גם לשגריר גודר.

     

    אנחנו יוצאים לשיט על הנילוס על גבי יאכטה קטנה שאיש עסקים מאוגנדה חנך כאן כשעוד חשב שתהיה תנועת תיירות. איתנו חבורה של ילדים יתומים, שגודר ואנשיו אירגנו עבורם יום כיף. רבים מהילדים התייתמו מאמם, אבל האבות שלהם לא רצו או לא יכלו לטפל בהם. מבוישים, יושבים הילדים בחרטום היאכטה. תכף גודר ישלוף סוכריות וכובעים והם יושיטו ידיים קטנות וייקחו את השלל. אנחנו מנסים לעורר אותם משתיקתם המבוישת ומנגנים להם שירים. הילדים מגיבים באדישות, עד שלמשמע השיר "טוי" הם מתעוררים לחיים ומזמזמים את המילים. מקץ דקה כבר כולם רוקדים את ריקוד התרנגולת שהביא את האירוויזיון לישראל.

     

    ילדים אחרים, פחותי מזל, הם הפעוטות של בית החולים "אל סבאח" בג'ובה, שאליו אנחנו מגיעים לקראת סוף מסענו. הוא הוקם לפני כ־25 שנה מתרומות של אוסמה בן־לאדן, כחלק ממאמציה של ממשלת סודאן המוסלמית לאסלם בכפייה את תושבי הדרום.

     

    בית החולים העלוב פועל ללא חשמל ובתנאים סניטריים ירודים. עשרות נשים, עמוסות תינוקות חולים, ישנות כל הלילה בחצר בית החולים לצד כלבים מוכי קרציות ומחלות. שלט על הקיר, המפרט את לוח הזמנים של האמבולנס היחיד של בית החולים, שופך אור על ייעוד בית החולים. השלט מונה את סידורי העברת הגופות.

     

    ממשלת ישראל נרתמה לסייע. גודר, שממלא את משימותיו מתוך תחושת שליחות אמיתית וכנה, והרופא המקומי בודקים כ־20 ילדים שסובלים מבעיות לב. חמישה מהם יוטסו לישראל, לניתוחים מצילי חיים. ססיליה אלפרד, אמא לברג'ואק, תינוק בן חצי שנה, מקווה שהתינוק שלה ייבחר לניתוח בישראל. "יש לו רשרושים בלב ולפעמים הלב מפסיק לפעום ואני צריכה להחיות אותו", היא מספרת. "הלכנו כמה ימים ברגל עד שהגענו לבית החולים. זו התקווה היחידה שלי. אלוהים יעזור לו".

     

    אלוהים הוא מצרך מבוקש כאן. שמו נשלף בכל שיחה ומצליח לרומם את רוחם הכפופה של הדוברים, לפחות לשעה קלה. אבל בבית החולים, מול ילדים נטולי הבעה, נדמה כי אלוהים שכח את דרום־סודאן.

     

    בדרך לשדה התעופה הבינלאומי של ג'ובה אפשר לנשום לרווחה: עברנו את המסע בשלום. אך בכניסה לשדה התעופה מתברר שהאופטימיות הייתה מוקדמת מדי: בית הנתיבות הוא לא יותר מאוהל גדול, נטול חשמל, מכונות שיקוף או אמצעי ביטחון. אנחנו גוררים את המזוודות על הקרקע החולית לתוך האוהל, שם מצמידים לכל מזוודה תג. בתום הליך הצ'ק־אין נוטל סבל מקומי את המזוודה ומעמיס אותה אל תוך בטן המטוס. איש לא בודק את תוכנה. כשאני מעלה בפני אחד השוטרים את האפשרות שמזוודה שהועמסה על המטוס מכילה חומרי נפץ הוא מביט בי בחיוך חם ואומר: "אלוהים יעזור לך".

     


    פרסום ראשון: 27.09.18 , 23:19